בית ישראל (שכונה)

בית ישראל היא שכונה חרדית בצפון ירושלים מצפון לשכונת מאה שערים. השכונה תחומה בין הרחובות מאה שערים, שבטי ישראל, שמואל הנביא ויואל.

השם "בית ישראל" נלקח מהפסוק ביחזקאל ל"ו 10: "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה". לפי המסורת שימש מקום השכונה בימי בית המקדש השני לשפיכת הדשן, היא פסולת הקורבנות שנותרה לאחר הקרבת הקרבנות בבית המקדש.

היסטוריה

ראשיתה של שכונת בית ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19, כשכונת לוויין לשכונת מאה שערים. באותן שנים נבנו באזור ארבע שכונות קטנות: שערי משה, עיר שלום, נחלת צבי ושערי פינה. בראשיתה נקראה השכונה 'מאה שערים החדשה', בשל קרבתה למאה שערים.

הרעיון הראשוני לבניית השכונה היה של הרב אליהו גודל, שראה כי מחירי הדירות בשכונת מאה שערים גבוהים מאוד ומקשה על העניים. לגודל חברו עוד כמה מעסקני היישוב הישן: לפין, ליברכט, דיין וספיר. כאמור, מטרת בניית השכונה הייתה לסייע ליהודים עניים חסרי דיור, והמטרה הראשונית הייתה להגיע למאה יחידות דיור במחירים מוזלים. השכונה קמה ב־1886 (תרמ"ו), כאשר את הקרקע לבניין השכונה רכש הרב אריה לייב דיין במחיר מוזל בשל בעיות ניקוז קשות. בשל בעיה זאת האזור היה מכונה 'בִּירְכֶּה' (הבריכה), ובימי החורף התאספו בו מים מזוהמים ועכורים, לפי אחת העדויות היו אלו מים שנותרו בעת ייצור של סבון בסביבה. לאחר הקמת שכונת בית ישראל המשיכה החברה שהקימה את השכונה ביוזמת הבנייה לנצרכים, וב-1889 הקימה את 'שכונת שערי פינה'.

על יסוד השכונה והמניעים להקמתה מסופר בקצרה גם בספר התקנות של השכונה:

העוני והמחסור פרשו כנפי ממשלתם בעיר הק'(=הקודש) ירושלים ת"ו (=תבנה ותכונן). בניה ילוקטו בה יום יום, ורובם עניים ודלים... החלוקה אשר הייתה משען מעט לעניי ירושלים לשילום שכר מעונם, גם היא לרגל סיבות שונות, תלך הלוך וחסור, ועל בני ציון לדאוג בעוד מועד למצוא להם בית למושב. למען לא יאחרו העת ויהיו נאלצים חלילה לשכון בשדה, במקיק הסלעים ובמערות... בישע אל עליון צלח בידם ויאספו כמאה חברים... ויקנו נחלת שדה וכרם למבנה הבתים...

השכונה כללה בראשיתה את רחוב בית ישראל, שהיה רחובה המרכזי וממנו יוצאות סימטאות קטנות; במרכז הרחוב הוקם בית הכנסת ובית המדרש 'בית יעקב'. רחוב ראשי שני, מקביל לו, נסלל מאוחר יותר והגיע עד רחוב מאה שערים ונקרא רחוב אריה לייב דיין, על שם בונה השכונה. בתי השכונה היו דו-קומתיים ונבנו לאורך הרחובות, כאשר פניהם לרחוב ומאחוריהם הייתה חצר מרווחת. לכל שני בתים נבנה בור מים גדול משותף. בשכונה התיישבו תחילה אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש דירה במאה שערים, ובשכונה התקבצו עולים מגלויות שונות. בשנת 1900 כבר היו בשכונה ששים בתים ושני בתי כנסת.

בתקופת המנדט התפשטה השכונה, ומצפון לה הוקמה בצמוד אליה שכונת 'בית ישראל החדשה'. במלחמת העצמאות בשנים 1947 - 1949 הייתה השכונה בקו החזית, ועד מלחמת ששת הימים ב־1967 הייתה בסמיכות לקו העירוני ולגבול עם ירדן.

בדרום בית ישראל נמצאת השכונה לשעבר נחלת צבי (רח' תרמ"ב וסביבתו), שהוקמה ב־1891 בידי עולים מתימן בסיועו של נסים בכר, מנהל בית הספר של חברת כל ישראל חברים. השכונה נקראה על שם הברון מוריס הירש (הירש בגרמנית "צבי"), שסייע להקמתה.

בתאריך 2/3/2002 י"ח באדר תשס"ב, התפוצץ מחבל בבית ישראל, בפיגוע נהרגו 11 בני אדם ועשרות נפצעו.

בתי הכנסת

במרכז השכונה עומד בניין 'מחנה ישראל - הישיבה הגדולה לבעלי תשובה'. במערב הבניין נמצא בית הכנסת ובית המדרש 'בית יעקב'. בית הכנסת נוסד ב־1887 לאחר שהתקבלה תרומה גדולה מנדבן שביקש לשמור על עילום שמו והושגה כפי הנראה ביוזמתו של יעקב שבתאי מחרסון שבחצי האי קרים בדרום רוסיה. על קיר בית הכנסת מוצב לוח שיש המספר על פרשת התרומה:

לזיכרון טוב בהיכל ה' לעולם, שזה בית המדרש בנוי מנדבת נדיב אחד ושמו פלאי ונעלם, שנדב סך מאה ועשר נאפאליאן זהב בהשתדלות הר"ר (=הרב רבי) יצחק יעקב נ"י (=נרו יאיר) בר' יוסף ז"ל שבתי מחארסאן ויקרא שם בית המדרש הזה 'בית יעקב', ותנאי מפורש התנה הנדיב שאסור באיסור גמור לשנות בית המדרש הזה לשום קדושה אחרת, כי לשם קדושת בית המדרש נבנה עבור חברת 'בית ישראל', וה' יתברך יצוה את הברכה להעושה והמעשה, ויהי משכרתם שלמה אתה ה' בהבית הזה מקדש מעט, להם ולזרעם עד ביאת הגואל צדק, ברוחניות ובגשמיות, ויזכו לראות בבנין היכל ואפריון ב"ב (=במהרה בימינו) א(=אמן) והמותר הבניין עד גמירא נבנה מכספי החברה בית ישראל' ת"ו (=תבנה ותכונן) הוסדה ונגמרה בשנת תרמ"ז /1887 לפרט, כי ביתי בית תפילה יקרא לבית ישראל עד עולם.

זהותו של התורם האלמוני הביאה לניחושים מצד בני השכונה וליצירת אגדה מקומית, לפיה בשכונה גר עשיר שהיה נוהג לתת את כספו בהלוואה ופעם נתן הלוואה לאחד הסוחרים. כשהגיע זמן הפרעון נתן הסוחר את הכסף לבעל החוב וזה שם את הכסף בביתו ושכח את עניין ההחזר. לימים פנה לסוחר לו הלווה את החוב וביקשו. הסוחר אמר כי החזיר לו והשניים הלכו לרב המקומי. הרב ביקש מהסוחר כי יישבע כי החזיר את ההלוואה. הסוחר הנפגע סירב להישבע והחזיר את סכום ההלוואה בשנית. לאחר ימים נמצא סכום ההחזר הראשון ובעל החוב פנה לסוחר, ביקש ממנו סליחה והחזיר לו את הסכום. את סכום ההחזר השני הקדיש להקמת בית הכנסת, אך לא רצה להכניס את שמו ואת מעשהו וביקש כי יקראו לו 'פלאי ונעלם'.

בית הכנסת השני בשכונה ידוע כ'בית הכנסת באר שבע', ע"ש התורמת חווה בת שבע גנוזין. שני בתי כנסת אלו נועדו לאשכנזים, אך היו בשכונה יהודים שלא היו אשכנזים, ובתי כנסת נוספים נוסדו על ידי בני העדות השונות שביקשו להתפלל על פי נוסחם ודרכם. כך הוקמו בית כנסת של עדת היהודים ההרריים הקווקזים מדגסטן, בית כנסת ליהודי כורדיסטן שניהלו חלק מתפילתם בארמית, 'בית כנסת תורה ויראה' של עולי הראט וכאבול שבאפגניסטן שדיברו פרסית בניב אפגאני המיוחד להם, ואחרים.

בתי-כנסת כנסת ידועים נוספים הם: בית הכנסת ושטיבלך "בית יעקב"; בית הכנסת "בית יוסף" חב"ד ליובאוויטש; בית הכנסת "שושנים לדוד"; בית הכנסת של חסידי פינסק-קרלין; בית הכנסת של חסידי לעלוב-בית ישראל; בית הכנסת של חסידי זוועהיל.

אופי השכונה

אופי הבנייה בשכונה אינו אחיד. מצויים בו בניינים מראשית המאה העשרים שנבנו לסירוגין במשך כמאה שנים כשלצידם בניינים חדשים ובניינים שבנייתם הינה תוספות משנים רבות, עד שהבנייה המקורית אינה ניכרת עוד. חלקים מהשכונה שופצו במסגרת מבצע 'שיקום השכונות'. בשכונה אין עתודות קרקע לבנייה.

עד למלחמת ששת הימים הייתה שכונת בית ישראל שכונת ספר הסמוכה לגבול, ובקצה השכונה היה אזור תעשייה, שהמפעל הגדול ביותר בו היה היקב של משפחת שור. לאחר מלחמת ששת הימים החלו המפעלים לעזוב את השכונה לטובת תושבים, אך עדיין נותרו בה נגריות ומסגריות רבות.

בשכונה נמצאת ישיבת מיר, הנחשבת לאחת הישיבות הגדולות בעולם, ומנין תלמידיה עולה על 5,000 תלמידים. בתי המדרש והפנימיות של הישיבה פרושים על כל רחבי השכונה, שמזוהה כולה עם הישיבה.

בשכונה מוסדות חינוך חרדיים רבים, תלמודי תורה, ישיבות לאברכים וישיבות לחוזרים בתשובה.