נסים בכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נסים בכר
Nissim Behar.jpeg
לידה 1848
ירושלים
פטירה 1931 (בגיל 83 בערך)
ניו יורק
מקום קבורה הר הזיתים
פעילות בולטת החייאת השפה העברית
ידוע בשל אבי שיטת עברית בעברית
מקצוע מנהל, מורה ומחנך

נסים בכר (תר"ח, 21 בפברואר 1848י"ד בטבת ה'תרצ"א, 3 בינואר 1931) היה מורה ואיש חינוך יהודי מארץ ישראל, עסקן בולט מנכבדי העדה הספרדית ונשיא הועד שלה בירושלים, פעיל כל ישראל חברים בסוריה, בולגריה, טורקיה וירושלים, ואחרי 1901 בארצות הברית. ממחיי הלשון העברית, ממייסדי חברת תחיית ישראל, אבי שיטת עברית בעברית, ואחד מהשלושה שקדמו לאליעזר בן יהודה בהחייאת השפה[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בירושלים ב-21 בפברואר 1848 כבן בכור מבין ארבעת ילדיו של הרב אליעזר בכר שעלה לארץ ישראל מבוקרשט שברומניה, ושל פרידה אבולעפיה, בתו של ר' ידידיה רפאל אבולעפיה. בילדותו התחנך אצל סבו מצד אמו. בשנת 1863 נסע עם אביו לבקר את משפחתו ברומניה, וכשעברו באיסטנבול, התארחו אצל הגביר אברהם קמונדו שהתרשם ממנו, וביקש להשאירו ללמוד אצלו בבית הספר "קמונדו".

אדולף כרמייה, שהתרשם ממנו עת ביקר בבית הספר, לקח אותו עמו בשנת 1867 להמשך לימודים בבית המדרש למורים של "כל ישראל חברים" (École Normale Israélite Orientale) בפריז; החברה הכשירה בבית ספר זה מורים ללימוד צרפתית בבתי הספר היהודיים ברחבי אגן הים התיכון.

בסיום לימודיו בשנת 1869, הצטרף לכל ישראל חברים ונשלח להקים ולנהל בית ספר בחלב שבסוריה, ולאחר 5 שנים שימש בתפקיד דומה בסמוקוב שבבולגריה. בשנת 1874 נשלח לשמש כמנהל בית הספר אליאנס בשכונת "גאלאטה" בקונסטנטינופול, ולנהל את מוסדות החברה בעיר.

בבית הספר בקושטא ניסה לראשונה להורות לימודי עברית לתלמידיו: הוא ביקש ללמד שפה בשפה הנלמדת ("עברית בעברית"), כפי שהוא עצמו למד צרפתית בשפה הצרפתית. במשותף עם המורה לעברית בבית הספר, הבלשן ר' חיים בבאני, נסיונותיו צלחו.

בשנת 1881 קיבלה כי"ח את הצעתו לייסד בירושלים בית ספר עברי, והוא נשלח למערב אירופה לרכוש תמיכה ואהדה להקמת בית הספר. בשנת 1882 שב לירושלים לאחר שסיים את שליחותו בהצלחה, והקים בירושלים בית ספר מקצועי לתורה ולמלאכה (שכונה בתחילה התורה והמלאכה) כדי ללמד את הנערים היהודיים עבודת כפיים, מקצועות שבעזרתם יוכלו ליישב את הארץ ולבנותה, ואף להשיג לעצמם פרנסה. למוסד הייתה פנימייה, ובה גרו התלמידים שבאו מחוץ לירושלים או מחוץ לארץ. כשנפתח המוסד, הרחיבו הרבנים האשכנזים את החרם שהוכרז על בית הספר למל גם לבית הספר של בכר, אך הרבנים הספרדים תמכו בו, ואט אט החלו ללמוד במוסד גם ילדים שאינם ספרדים.

בעוד כי"ח התנגדו להוראה בשפה העברית וצידדו בעד הצרפתית, בכר לא התחשב בהוראות, ויישם את שיטת הלימוד שלו לשפה העברית בבית הספר כשפה הרשמית, מתוך דעה כי זו השפה המתאימה לצורכי המקום. בשנה הראשונה לפעילות המוסד נענה ידידו אליעזר בן יהודה לבקשתו ללמד בבית הספר, לאחר שבכר סיפר לו על שיטת עברית בעברית, ועל הצלחתו בהוראתה בשיטה זו כשהיה בחו"ל. בשנים מאוחרות יותר, בכר הכשיר לכך גם את בוגר בי"ס "התורה והמלאכה", דוד ילין. מעשיו אלו היוו פריצת דרך בתחיית השפה העברית,[2] בשעה שבתי ספר אחרים בירושלים לימדו באנגלית ובגרמנית. שיתוף פעולתו עם בן-יהודה נמשך כשסייע לו להוציא את "הצבי" וחיבור המילון העברי, ובהמשך במסגרת חברת תחיית ישראל שהקימו ב-1882 עם דוד ילין, הרב יחיאל מיכל פינס וחיים הירשנזון.

בפעילותו הציבורית בירושלים שימש בין היתר כנשיא ועד העדה הספרדית בעיר, סייע בפיתוח ישיבת תפארת ירושלים, שימש כחבר ב"עזרת נדחים" שפעלה לבנות בתים לעולי תימן בכפר השילוח, והשתדל רבות לבטל מקרי איסור של כניסת יהודים ממזרח אירופה לירושלים מצד מושל העיר.

פעילותו בבית הספר שייסד נמשכה עד לשנת 1897, עת פוטר מתפקידו ועבר לשמש בניו יורק כנציג כי"ח, כשבבית הספר החליף אותו אלברט ענתבי. לפני שעזב לארצות הברית, עוד באותה שנה, נהרגה בתו בתאונת דרכים במבואות ירושלים.[3] בניו יורק המשיך בפעילותו לטובת כי"ח ולטובת הקהילות היהודיות בעיר, בייחוד בהקלת הגבלות ההגירה לטובת השגת מקלט ליהודים נודדים.

מעבר לעברית וצרפתית, שלט בשפות אנגלית, טורקית, ערבית, לאדינו, איטלקית, גרמנית ויידיש.

הלך לעולמו בניו יורק ב-3 בינואר 1931 (י"ד בטבת ה'תרצ"א), ושנה לאחר מכן הועלה ארונו ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים ליד אשתו.

על שמו נקרא רחוב בירושלים.[4]

אחיותיו שימשו בעצמן כמורות ופעלו במוסדות חינוך של כל ישראל חברים בארץ ישראל. אסתר בכר ניהלה בין השנים 1903-1900 את בית הספר לנערות של כי"ח בצפת ופורטונה בכר הייתה מנהלת בית הספר אוולינה דה רוטשילד בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השניים האחרים היו ברוך בן יצחק מיטרני ויוסף הלוי; שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן יהודה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשל"ח 1978 (ספריה לתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל).
  2. ^ כך ע"פ בני ציפרחידון העברית הגדול, באתר הארץ, 15 באפריל 2002
  3. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 102.
  4. ^ שמות רחובות בירושלים, באתר עיריית ירושלים.