חמציץ נטוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןחמציץ נטוי
Oxalis-pes-caprae-16c-Zachi-Evenor.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי הפרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: חמציצאים
משפחה: חמציציים
סוג: חמציץ
מין: חמציץ נטוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Oxalis pes-caprae
ליניאוס, 1753
שמות נוספים

Oxalis cernua

עונת פריחה
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
מקבץ חמציצים עם פרחים פתוחים וסגורים, אוניברסיטת תל אביב, ישראל, 12.2.2013
חמציצים (צמד פרחים על רקע מרבד עלים) בישראל, 17.12.2014.
חמציץ נטוי פורח באמצע דצמבר במכון ויצמן למדע.
מקבץ חמציצים פורחים בראשון לציון בצידי המדרכה, 7.3.2014
פרחי חמציץ נטוי במעזבה, 6.2.2010.
חמציץ נטוי בעל מופע מוטנטי מרובה עלי-כותרת.
מרבד פריחה של חמציצים במכון וולקני.
חמציץ נטוי בלוס אנג'לס, קליפורניה.
חמציץ נטוי פורח בצידי שדה, ישראל, דצמבר 2017

חַמְצִיץ נָטוּי (שם מדעי: Oxalis pes-caprae, שמות עממיים באנגלית: Buttercup Oxalis, Bermuda Buttercup, Cape Sorrel, Wood Sorrel) הוא מין של גאופיט בעל קנה שורש נושאי פקעיות, עלים תלתניים ופרחים צהובים מהסוג חמציץ במשפחת החמציציים.[1] המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה[2], אך יובא למקומות רבים ברחבי העולם בתור צמח נוי. כיום הוא נפוץ כמין פולש ועשב שוטה באזורים נרחבים, בהם אמריקה הצפונית (בעיקר בקליפורניה), אוסטרליה ואגן הים התיכון (כולל חצי האי האיברי והאיים הקנריים). המין נפוץ גם בישראל ופורח בחורף ובאביב. החמציץ הנטוי בולט בפרחיו הצהובים הבוהקים, עליו בצורת הלב וגבעולו חמצמץ.[3][4]

חמציץ נטוי הוא אחד משני מינים הגדלים בר בישראל. המין השני, חמציץ קטן (Oxalis corniculata), הוא צמח חד-שנתי או רב-שנתי שרוע ובלי קנה שורש כמו לחמציץ נטוי, פרחיו קטנים (6 עד 10 מ"מ). פריחתו ממרץ ועד נובמבר והוא עושה פרי. מוצאו של חמציץ קטן מאמריקה ולא מדרום אפריקה[1][5].

מאפיינים מורפולוגיים ופונולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמציץ הנטוי הוא גאופיט המייצר מספר גדול של בצלים קטנים מתחת לפני הקרקע. גבעול החמציץ הוא קנה גמיש וארוך (בדרך כלל בין 15 ל-30 ס"מ, אך במקרים מיוחדים יכול להגיע אף למעלה מ-70 ס"מ)[6] בצבע ירוק. עליו מחולקים לשלושה עלעלים בעלי צורת לב ושפה תמימה אשר מסודרים בדור (סידור ספירלי או עיגולי של עלים או פרחים) בו העלעלים בעלי צורה פחות או יותר שווה.[3]

פרחי החמציץ הנטוי הם פרחים צינוריים דמויי משפך-חצוצרה שבולטים בזכות הצבע הצהוב הבהיר והבוהק של עלי הכותרת. קוטר הפרח הוא 2 עד 3 ס"מ. לפרחים עשרה אבקנים וחמישה עלי כותרת בצבע צהוב אשר לרוב מתמזגים בבסיס.[3] על גבעול אחד יש בדרך כלל מספר פרחים. פרח החמציץ דמוי המשפך פתוח בשעות היום אך נסגר למעין צינורית דקה בשעות אחר הצהריים והערב. פרח החמציץ מכיל צוף[3] וזוכה לביקור חרקים בהם דבורת הדבש.[7]

הפרחים הם טריסטיליים ובעלי אי-סבילות עצמית בנוגע להאבקה. ישנם שלושה טיפוסים מורפולוגיים של פרחי חמציץ, כל טיפוס מאופיין ביחס שונה בין אורך האבקנים לאורך עמוד העלי. הפריה ויצירת זרעים מתרחשת רק אם אבקה של צמח ארוך אבקנים וקצר עמודי עלי הפרתה צלקות של צמח קצר אבקנים בעל עמודי עלי ארוכים. לישראל הגיעו בצלים של טיפוס האבקה אחד, בעל פרחים עם עמודי עלי קצרים, ואבקנים בינוניים וארוכים,[4] ועל כן אין הוא עושה בארץ זרעים ומתרבה רק רבייה וגטטיבית. הפרי הוא קפסולה קטנה המכילה מספר זרעים.

בנוסף לריבוי מיני רגיל, השורשים של החמציץ מצמיחים בצלים תת-קרקעיים קטנים המאפשרים ריבוי וגטטיבי, כלומר: באמצעות הבצלים החמציץ "משכפל" את עצמו ויוצר חמציצים נוספים, הגדלים במרחק מה מצמח המקור. החמציצים שצומחים מהבצלים זהים גנטית לחמציץ המקורי שיצר את הבצלים.[3] חמציצים אלה יוצרים בתורם בצלים חדשים, וכך ממשיך מעגל השכפול וההתרבות. כתוצאה מכך, החמציץ מתרבה מהר מאוד ובעל נטייה חזקה לפולשנות, בפרט החמציץ הוא מין פולש בישראל.

טוקסילוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעול החמציץ ובצליו חמוצים, וזאת בשל החומצה האוקסלית המצויה בהם. רוב החומצה לרוב מפורקת בקיבה על ידי חיידקים אך בצריכה גבוהה של חומצה אוקסלית העודפים עלולים להיקשר למינרלים שונים וליצור אוקסלט שעלול לגרום להרעלת אוקסלט. לפי אוניברסיטת המדינה של קרוליינה הצפונית אכילת הצמח בכמויות גדולות על ידי בעלי חיים עלולה לגרום לתופעות לוואי כגון רעד ותכווצויות, אך אין מקרים מתועדים בבני אדם ואכילת הצמח על ידי בני אדם מוגדרת בעלת רעילות נמוכה.[8]. האגודה האמריקאית למניעת צער בעלי חיים (ASPCA) מגדירה את הצמח כבעל רעילות בינונית עבור חיות מחמד כגון כלבים ואכילה שלהם העלולה לגרום לתסמינים כמו הזלת ריר, חוסר תיאבון, שלשול, עייפות וחולשה. תסמינים חמורים יותר עשויים לכלול רעד ושתן דמי. כבשים רגישות יחסית לצמח ודווחו על מספר מקרי מוות של עדרי כבשים בדרום אוסטרליה כאשר רעו בשדות חמציץ.

חומצה אוקסלית ניתן למצוא גם בעלים ירוקים אחרים כגון תרד, בטטות, ושעועית לכן במינונים נמוכים הצמח כנראה אינו מסוכן לאדם בריא. הרתחת הצמח מנטרלת את החומצה ומאפשרת לאכול אותו ללא חשש.

בתי גידול, תקופת פריחה ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל החמציץ הנטוי נפוץ בצפון הארץ ובמרכזה, הוא גדל בעיקר באזורים מושקים ומוצלים למחצה, בהם גינות, מעזבות, שולי דרכים, שולי פרדסים, שולי מטעים, מדשאות, שטחים פתוחים בערים ועוד.

למרות שהחמציץ נפוץ בעיקר בשטחים מופרים, שהופרעו על ידי האדם, הוא הולך ונהייה נפוץ יותר ויותר גם בשטחים פתוחים ואף בשמורות טבע. החמציץ סתגלן ביותר ומצליח לשגשג במגוון בתי גידול. כך למשל, חמציצים נצפו גם בשטחי חולות מיוצבים סמוך לחוף הים.

תקופת פריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, החמציץ הנטוי פורח בעיקר בחורף ובאביב, אחרי הגשמים הראשונים ועד החמסינים הראשונים של הקיץ. נביטת העלים מתחילה בחודש נובמבר וכבר בדצמבר מתחילה הפריחה.[9][10] החמציץ פורח עד סוף אפריל ותחילת מאי אך במקומות מוצלים ומושקים היטב, בשנים מסוימות (תלוי במשטר הגשמים וגלי החום), החמציץ יכול לשרוד גם עד אמצע מאי.[11] שיא הפריחה חל בחודשים פברואר-מרץ. החמציץ הנטוי חי שנה-שנתיים.

תפוצה עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של החמציץ הנטוי הוא דרום אפריקה, אך הוא יובא למקומות רבים ברחבי העולם בתור צמח נוי, וכיום הוא נפוץ באזורים נרחבים, בהם אמריקה הצפונית (בעיקר בקליפורניה), אוסטרליה ואגן הים התיכון (כולל חצי האי האיברי והאיים הקנריים), בתור מין פולש ועשב שוטה. המין נפוץ גם בישראל.

פולשנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה[4] והופץ בעולם כצמח נוי. תחילה הוא הובא לאירופה (ב-1796) וב-1841 הובא גם לאוסטרליה.[12] בהמשך התפשט באגן הים התיכון ואף הגיע לאמריקה הצפונית. נטייתו להתפשט והקושי לסלקו ממקומות לא רצויים גרמו עד מהרה לסיווגו כעשב שוטה ומין פולש בעייתי.

לישראל הגיע החמציץ הנטוי כנראה דרך אירופה בסוף המאה ה-19 והתגלה לראשונה בארץ בשנת 1906.[3] במאה השנים שעברו התאקלם החמציץ בארץ ישראל והתפשט למקומות רבים: החל בגינות עירוניות, מדשאות, שולי פרדסים ומעזבות ובעשורים האחרונים גם לשטחים פתוחים ושמורות טבע.[12] מודעות לפולשנות של החמציץ החלה רק בשנים האחרונות ונעשו ניסיונות לסלקו אך בהצלחה מועטה.

בישראל, כמו במקומות נוספים בעולם אליהם פלש המין, עד לאחרונה (שנות ה-20 של המאה ה-21) חשבו המדענים שהחמציץ הנטוי אינו עושה זרעים. זאת משום שרק אחד משלושת הטיפוסים המורפולוגיים של הפרחים קיים באוכלוסייה, ולכל טיפוס מורפולוגי אי-סבילות עצמית. הטיפוס שקיים בישראל הוא בעל פרחים עם עמודי עלי קצרים, ואבקנים בינוניים וארוכים. טיפוס זה נקרא "טיפוס S".[4] בשנים האחרונות החלה התפשטות מואצת של החמציץ הנטוי בישראל גם בשטחים טבעיים. מחקרים שנעשו מראים שייתכן והחמציצים שפלשו לאגן הים התיכון, לרבות ישראל ופורטוגל, החלו גם להתרבות רבייה מינית וליצור זרעים פוריים.[12] ב-2023 נתגלה בירושלים (וככל הנראה גם בכפר סבא) חמציץ נטוי בעל עמוד עלי בינוני (טיפוס M) שיכול לעשות זרעים עם חמציץ נטוי מטיפוס S, הנפוץ בישראל.[13]

למרות שאינו עושה זרעים בישראל, החמציץ הנטוי מצליח להתרבות ואף להתפשט באופן אגרסיבי אל שטחים חדשים (בעיקר שטחים בהם הופרעה הקרקע), בזכות מנגנון יעיל ביותר של רבייה וגטטיבית. הפצה למרחק ויצירה של מוקדי פלישה חדשים נגרמות הן על ידי האדם (באמצעות העברת קרקעות ממקום למקום, לצורכי גינון, בנייה, עבודות עפר וכדומה), והן באמצעות וקטורים טבעיים שונים (החולד הארצישראלי,[4] וזרימת מי נחלים).

מחקר שבוצע באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה על אוכלוסיית החמציץ הנטוי בישראל, הראה שלמרות שאין ייצור זרעים באוכלוסייה זו, יש בה שונות גנטית משמעותית, שמקורה ככל הנראה בהצטברות של מוטציות סומטיות (Rottneberg and Parker 2004). קיומם של פרטים בעלי פרחים מרובי עלי-כותרת, לצד פרטים בעלי פרחים במופע הרגיל, במקומות רבים בישראל, מעיד על התופעה הנ"ל. כמו כן, בשטחים פתוחים בפאתי העיר ובשולי פרדסים נפוצים חמציצים בהם הפרח הוא בצבע קרם-צהוב-חיוור, שבהיר וחיוור באופן ניכר מהמופע הצהוב הרגיל.[14]

מעבר להיותו מטרד בגינות נוי, החמציץ הנטוי פולש בהדרגה אל תוך שטחים טבעיים בישראל. במקומות אליהם פלש הוא יוצר לרוב מרבדי צמיחה צפופים, וכך הוא דוחק את הצומח המקומי. דוגמאות לתופעה ניתן לראות בוואדיות שבין שכונות העיר חיפה, בפארק הכרמל באזור הקרוב לאוניברסיטת חיפה, ובשמורת חרוצים בשרון. בשל כושר הרבייה הווגטטיבית הגבוה של המין, הטיפול במוקדי הפלישה בעייתי. עקירה של הצמחים אינה מחסלת אותם, משום ששורשי הצמח מפתחים מספר רב של בצלים קטנים תת-קרקעיים, הניתקים מצמח האם; כשעוקרים את צמח האם, הבצלים נשארים בקרקע, ומצמיחים גבעולים חדשים. מחקר שערכו פרופ' עמרם אשל וד"ר אילנה שטיין, שפורסם ב-2018, גילה שהחמציץ בנוי כך שכאשר מנסים לעוקרו העלים ניתקים בקלות ואילו הבצלים והחלקים החשובים של הצמח נשארים בטוחים במקומם, הוא השווה זאת לאוטוטומיה בבעלי חיים: הקרבת איבר כדי להבטיח את הישרדות האורגניזם.[15]

עם כל זאת, ניתן לבצע חיסול של מוקד פלישה באמצעות אחת מהדרכים הבאות:

  1. עקירה חוזרת ונשנית משנה לשנה, תוך סילוק החומר שנעקר אל מקום בו לא יהווה מטרד או סיכון אקולוגי (אין למחזר לקומפוסט)
  2. הסרה מלאה של כל שכבת הקרקע העליונה (בעובי כחצי מטר)
  3. ריסוס בקוטלי עשבים

כמו בכל טיפול במינים פולשים, ניטור של מצב השטח במשך מספר שנים ממועד תום הטיפול, יהיה הכרחי.

אטימולוגיה ושמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המדעי של החמציץ הנטוי הוא Oxalis pes-caprae שפירושו "חמציץ רגל העז". המילה Oxalis מתייחסת לחומצה האוקסלית שבתוך החמציץ, ושם המין "רגל העז" מתייחס לצורת העלה. לחמציץ הנטוי יש שם מדעי נרדף (סינונים) והוא Oxalis cernua שפירושו "חמציץ נטוי" בלטינית.

שמו העברי הוא "חמציץ נטוי", על שם טעמו החמצמץ. שם המין "נטוי" הוא עברות של השם המדעי הנרדף cernua, שבלטינית פירושו "נטוי". שם זה כנראה ניתן למין זה מכיוון שהגבעול והפרח נוטים קמעה באלכסון.

באנגלית לחמציץ הנטוי שמות עממיים רבים, בהם: Buttercup Oxalis ו-Bermuda Buttercup (פירוש המילה Buttercup הוא "ספל חמאה", המרמז למבנה והצבע הצהוב המאפיין את פרח החמציץ הנטוי), Wood Sorrel וגרסאות שלו: African Wood-Sorrel, Nodding Wood Sorrel, Yellow Wood Sorrel;‏ Cape Sorrel,‏ English weed,‏ Goat's-Foot (תרגום שם המין המדעי), sourgrass ("עשב חמוץ"),‏ Soursob (באוסטרליה) ו-Soursop.

בגרמנית הוא נקרא Nickender Sauerklee.

בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות היותו "עולה חדש" (החמציץ הגיע לארץ רק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20), התפשטותו המהירה ותפוצתו הרחבה - בעיקר במעזבות, מדשאות וגינות בקרבת ובתוך אזורי יישוב ובמיוחד בערים - והיותו בעל פרח בולט, הפכו את החמציץ לחלק מהנוף הישראלי ולגבי ישראלים רבים - חלק מנוף ילדותם. בשל טעמם החמצמץ נוהגים ילדים למצוץ את גבעולי החמציץ. בלשון הדיבור (בעיקר באזור ירושלים) הוא נקרא לעיתים "חַמְצוּץ".

נעמי פולני - אמנית, מוזיקאית, במאית וכוריאוגרפית של הצ'יזבטרון, הלהקות הצבאיות ולהקת "התרנגולים" - הקימה ב-1966 את להקת "החמציצים", אך הלהקה לא זכתה להצלחה והתפרקה כעבור שנה.

בתוכנית הטלוויזיה ההומוריסטית "פלטפוס" בלטו מערכוני "נווה חמציצים" שהיו פארודיה על תופעת שכונות יוקרה שכונו "סביונים" או "נווה סביון" על שם היישוב העשיר סביון. "נווה חמציצים" תוארה כשכונה ישראלית ממוצעת ועממית והמערכונים הציגו את חיי היום-יום של תושבי השכונה: ילדים, זקנים ואנשים מוזרים ומצחיקים.

איטה (אידה) פקטורית כתבה שיר על החמציץ עם לחן של פואה גרינשפון.[16] יורם טהר-לב כתב מקאמה הומוריסטית שבה החמציץ ממלא תפקיד בולט, בעיקר בזכות המצלול של שמו, הנוח לחריזה.[17]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חמציץ נטוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, תל אביב, 1998: עם עובד, מהדורה חדשה ומורחבת, 1998, עמ' 272
  2. ^ Oxalis pes-caprae, באתר POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏2022
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 חמציץ נטוי, באתר "צמח השדה".
  4. ^ 1 2 3 4 5 חמציץ נטוי, באתר "צמחיית ישראל ברשת".
  5. ^ Oxalis corniculata, באתר POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏2022
  6. ^ צחי אבנור, תמונה של חמציץ בגובה 74 ס"מ בפליקר, 9 בינואר 2016.
  7. ^ ראו תיעוד של דבורת דבש על חמציץ נטוי: תמונה 1, תמונה 2 ותמונה 3 בפליקר.
  8. ^ Oxalis
  9. ^ בשנת 2009 תועד חמציץ נטוי שפרח כבר ב-3 בדצמבר ובשנת 2014 תועד חמציץ נטוי שפרח כבר ב-1 בדצמבר.
  10. ^ בשנת 2016 תועד חמציץ נטוי באוניברסיטת תל אביב שפרח כבר ב-30 בנובמבר, ראו תמונה בפליקר.
  11. ^ ראו למשל תמונה:Oxalis-pes-caprae-2015-05-14.jpg.
  12. ^ 1 2 3 ז'אן-מארק דופור-דרור, פלישת חמציץ נטוי בשטחים טבעיים: האם החל שלב הפלישה המואצת ?, כלנית (כתב עת), 5 במרץ 2015.
  13. ^ פרופ' עמרם אשל, נתגלה בישראל טיפוס חדש של חמציץ נטוי העלול לגרום לייצור זרעים והגברת התפוצה של מין פולש זה. מי גילה אותו? מתי? איפה? ..., אתר צמח השדה, 17 בינואר 2023.
  14. ^ ראו בתמונות הבאות בפליקר: פרח חיוור וברקע פרח רגיל וחמציצים חוורים.
  15. ^ אילנה קוריאל, סוד ההגנה של החמציצים, באתר ynet, 5 בפברואר 2018.
  16. ^ החמציץ, שיר בזמרשת.
  17. ^ מקאמות, הומור ועוד / הומור טהור-לב / יש חריץ מסוכן בהור ההר!, באתר של יורם טהר-לב.