רבייה וגטטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החמציץ הנטוי מתרבה בישראל בהצלחה רבה רק באמצעות רבייה וגטטיבית.

רבייה וגטטיבית (רבייה סומטית) היא רבייה אל-זוויגית המתבצעת על ידי התפתחות רקמות סומטיות לאורגניזם שלם. רבייה וגטטבית מתרחשת באופן טבעי בעיקר בצמחים, אשר מסוגלים להתרבות על ידי התפתחות חלק מן הצמח, כגון שורש, גבעול, עלה, ניצן או תאים בודדים, לצמח שלם. אחת הדוגמאות המוכרות היא הדשא הנפוץ בגינות, שמתרבה באמצעות קני-שורש זוחלים.

הריבוי הווגטטיבי משמש בחקלאות וקיימות מספר שיטות לישומו: ייחורים, הרכבה, הברכה, שימוש בחוטרים, שימוש בפקעות ובבצלים ותרביות רקמה של קודקודי צמיחה וניצנים.

ייחורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחור הוא חלק המנותק מצמח האם המצמיח שורשים ענפים ועלים. הגורמים המשפיעים על התחדשות הייחור מתחלקים לשניים והם:

גורמים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורמוני צמיחה, גודל הייחור וגיל הצמח.

  • הורמוני צמיחה: אוקסין - המעודד יצירת שורשים ונוצר בעלים ובפקעות, וציטוקינין - המעודד יצירת ענפים ומדכא יצירת שורשים.
  • גיל הצמח: ענפים צעירים משתרשים טוב יותר מענפים בוגרים משום שיש בהם את ההורמונים הנדרשים.

גורמים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חום, לחות , אור, אוויר, מינרלים, עונתיות, חומרי הזנה, וסוג המצע.

  • חומרי הזנה: סוכר דרוש לחלוקת תאים ולבניית הדופן. הסוכר נוצר בעלים ומוזרם לבסיס הייחור, עקב כך, חשוב להשאיר מספר עלים ולהוסיפו לבסיס הייחור. חנקן דרוש ליצירת ד.נ.א. וחלבון. עודף חנקן[דרושה הבהרה] יעודד ענפים אך יפגע בהשתרשות.
  • עונתיות: לעונה השפעה על כמות מווסתי הצמיחה וחומרי ההזנה המצטברים בצמח. צמח בתרדמה אינו מעביר את ההורמונים הדרושים להתפתחות הייחור.
  • מים: ניתוק הייחור מצמח האם גורם לניתוק ממים. יש לספק מים, להעלות לחות, ולצמצם את מספר העלים אשר מאבדים מים מן הפיוניות.
  • חום: החום האידאלי הוא בין 15-20 מעלות. חום גבוה מדי מעכב צמיחת שורשים ומעודד צמיחת ענפים או מייבש את הייחור. גם קור יעכב את התפתחות הייחור.
  • אור: ייחורי ענפים ללא עלים משתרשים טוב יותר בחושך. אור חזק גורם להתפרקות האוקסין ולאיבוד גבוה יותר של מים (התייבשות הייחור).
  • מצע: יש לספק אוורור טוב, לחות קבועה ובסיס לאחיזת השורשים (כבול וורמיקוליט מספקים את כל התנאים).

הרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבה אינה שיטת ריבוי אלא שיטה שנעזרים בה לריבוי. רקמות חיות מצמח אחד מתאחות עם רקמות חיות מצמח אחר ויוצרות צמח שלם. בתהליך ההרכבה משתמשים בגזע צמח המתאים לאדמה מסוימת כדי לגדל צמח שאינו מסוגל לצמוח באותה אדמה או כדי לזרז צמיחה ומתן פרי של צמח מבוקש. ההצלחה תלויה בקרבה הגנטית: מאותו המין או בין מינים מאותו הסוג ולעתים רחוקות גם בין סוגים שונים מאותה משפחה.

  • כנה - החלק בעל השורש והגזע או גם הענף המרכזי המתאים לסוג הקרקע או עמיד למחלות ומזיקים מקומיים.
  • רוכב - החלק המהווה את הנצר (ענפים ועלים) שהוא הזן הרצוי והמתאים למגדל. ברוכב צריך להיות אזור מריסטמטי כגון עין המסוגלת לצמיחה חדשה ונמרצת.

מטרות ההרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריבוי צמח עם זן ספציפי או בעזרת שורש וגזע מוצלחים.
  • החלפת זן קיים בזן בעל ביקוש רב יותר.
  • קיצור זמן קבלת הפרי.
  • עיצוב צורה וקבלת מספר צמחים על כנה אחת (רב בוסתן).

תהליך ההרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהצמח המיועד לריבוי יוסרו “עיניים” או ענפים בעלי מספר “עיניים” (עין=פקע).
  • יצירת סדק או חלל בכנה ולתוכו תוחדר את ה”עין” או הענף וחבישה.
  • בדרך כלל יושר ענף צדדי של הכנה בעל עלים לצורך ביצוע פוטוסינתזה שיוסר לאחר הצלחת ההרכבה. האיחוי נוצר כאשר תאי רקמת קמביום הרוכב מתאחים עם רקמת הקמביום של הכנה ויוצרים צינורות הובלה משותפים של שיפה ועצה (חייבים קירבה בוטנית).

הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבייה וגטטיבית באמצעות שלוחות של עשב בנחל זוויתן ברמת הגולן.

שיטה המאפשרת יצירת שורשים מן הענף בעודו קשור לצמח האם (על ידי חיתוך קל בתחתית הענף להאצת השרשה), לאחר ההשרשה הענף ינותק.

שיטות הברכה שונות

  • תילול (ריבוי כנות של עצי פרי): יוצרים תל מסביב לענפים צעירים. החושך ולחות המצע מאפשרים צימוח שורשים.
  • הברכת אוויר (עצי פיקוס): הכנסת קצה ענף למצע לח.
  • שלוחות (תות שדה): גבעולים שצומחים משורשים אופקית.
  • חוטרים (תמר, בננה ואננס): ענפים צדדים המתפתחים מבסיס הגזע של צמח האם.

פקעות ובצלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פקעת: גבעול מקוצר ומעובה. פקעת ישנה מצמיחה פקעת חדשה + פקעיות. ניתן להפריד ביניהם ולקבל גידול של צמחים חדשים (תפוח אדמה, נורית).
  • בצל: גבעול קצר מעובה הנושא אמיר המוקף גלדים (עלים). מניצנים שבגבעול הבצל מתפתחים בצלצולים חדשים הניתנים להפרדה ולגידול (נרקיסים, שושנים, יקינתון).

צמחים אשר להם בצל או פקעת, נקראים גאופיטים. איברים תת-קרקעיים אילו משמשים כמאגר מזון וכאמצעי לרבייה וגטטיבית.

ריבוי בתרביות רקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלת צמחים שלמים לאחר גידול קטעי צמח (פיסת עלה, קודקודים, שורש וכדומה) על מצע מזון מלאכותי, סטרילי ובתנאים מבוקרים של טמפרטורה ולחות.

מחלקי הצמח מתפתח קאלוס (צבר של תאים לא ממוינים) וממנו מתפתחים שורשים ונצר.

יתרונות:

  • ריבוי מהיר של צמחים (שיבוטים) מקטע זעיר או מזרעים, לצרכים כלכליים או מחקריים (טיפוח זנים). לדוגמה: גידול פרוטופלסטים שעברו הכלאה ויצרו מין חדש, תאים צמחיים שהוחדר להם גן המקודד לתכונה חדשה (הנדסה גנטית), בעיות ברבייה מינית, ייחורים, ועוד.
  • קבלת צמחים “נקיים” ממחלות. נגיפים עוברים בדרך כלל דרך צינורות ההובלה. ברקמות מריסטמטיות (לא ממוינות) אין צינורות הובלה. לכן גידול קודקודי צמיחה בתרבית רקמה בתנאים סטריליים מאפשר קבלת צמחוניים נקיים ממחלות.
  • חסכון בשטח גידול יקר, הפחתה בריסוסים ובהוצאות השיווק והעברה למרחקים.
  • אין תלות בעונות השנה לגידול, בגלל התנאים המבוקרים במעבדה.
  • אפשרויות רבות להשבחה גנטית מהירה.

המצע מכיל: מים, חמצן, סוכר, חומצות אמינו, מינרלים (חנקן, אשלגן, זרחן, סידן ועוד), מווסתי צמיחה (אוקסין להצמחת שורשים וציטוקינין להצמחת הנצר) וויטמינים.