גאוצ'ו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גאוצ'ו ארגנטינאי, 1868
גאוצ'וס
גאוצ'וס מאורוגוואי

גאוצ'וספרדית: Gaucho; בפורטוגזית: Gaúcho) הוא בוקר באזור מישורי הפמפס, המשתרעים מצפון לפטגוניה, ממזרח להרי האנדים ואשר מגיעים עד למדינת ריו גראנדה דו סול שבדרום ברזיל. הגאוצ'ו הפך לאחד הסמלים הלאומיים של ארגנטינה ואורוגוואי, מושא למנהגים עממיים ולפולקלור, וכן, בהגייה הברזילאית גאושו, משמש ככינוי לכלל בני מדינת ריו גראנדה דו סול.

מבחינת דימויו, הגאוצ'ו הוא אחיו הדרום אמריקני של הקאובוי הצפון אמריקאי: איש הסְפר, רכוב על סוס, עוטה פונצ'ו, חמוש בסכין ארוכה (facon) וב"כדורים" (boleadoras/bolas); מספר אבנים קשורות בפתיל עור שהטלתן כראוי משמשת ללפיתת רגלי הבקר או ככלי נשק), לוגם מאטה ואלכוהול בכמויות בלתי נדלות.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של השם גאוצ'ו אינו ודאי. השם הופיע לראשונה כנראה באמצע המאה ה-17 בדו"ח של שני מדענים ספרדים שביקרו באמריקה הספרדית. הגאוצ'ו נזכר בשנית כעשרים שנה מאוחר יותר, בתלונותיהם של פקידים ממשלתיים שתיארו "גאוצ'וס או גנבי בקר ברבריים הפועלים באזור הספר הפרוע של 'הגדה המזרחית' (היא אורוגוואי המודרנית)".

ייחוס מקור השם לשפה זו או אחרת או לאזור מסוים נושא יותר אופי פוליטי או אידאולוגי מאשר מלומד גרידא; שורש הכינוי "גאוצ'ו" שואב כוחו מלא פחות מאשר השפות הערבית, אנדלוסית, בסקית, צרפתית, עברית, פורטוגזית, אנגלית ושפות הילידים באמריקה הדרומית כמו הקצ'ואה. כך, למשל, "יוּאָצ'ו" (huachu) לדוגמה, משמעותה בקצ'ואה "נווד" או "יתום", או "קואצ'ו" (cuacho) שמשמעותו בן בליעל או גור של בעל חיים, במיוחד של חזירים. במקרה זה הקונוטציה הראשונית הנה שלילית מלכתחילה.

במחלוקת סביב שורשיו של הגאוצ'ו יש המדגישים את מורשתו הספרדית או האמריקנית; אלה המבקשים להדגיש את שורשיו הספרדיים של הגאוצ'ו, מצביעים על אנדלוסיה, בה ניכרת ההשפעה המוסלמית בתחומים שונים, כגון המטבח האנדלוסי, האדריכלות המורית, ריקוד הפלמנקו ועוד. השפעתה של התרבות האנדלוסית על אמריקה הספרדית מקורה במונופול של סביליה על הקשר והסחר עם המושבות באמריקה במרוצת רוב התקופה הקולוניאלית. לפיכך, יש המדגישים את שורשיו הערבים-אנדלוסים של הגאוצ'ו, ורואים בתלבושות, מנהגים, אחווה שבטית, מוזיקה, ובשירה של הגאוצ'ו עדות למורשת האנדלוסית. יתר על כן, אחת הסברות היא שמקור שמו של הגאוצ'ו הגיע מהמילה הערבית 'צָ'אוּצ'וֹ' (chaucho), שמשמעותה היא שוט ששימש לדרבון בהמות בעת החריש. עם זאת, יש הגורסים שהגאוצ'וס הם "האנדלוסים [הספרדים] של המאות ה-16 וה-17, שהועתקו אל הפמפס" ומבליטים דווקא את שורשיו הספרדיים הלא-מוסלמים של הגאוצ'ו.

מאידך גיסא, יש המדגישים את שורשיו האמריקניים של הגאוצ'ו. לדידם, הגאוצ'ו הוא התפתחות מקומית דרום אמריקאית, תוצר סביבת הספר הייחודית לעולם החדש; בינם יש המדגישים את שורשיו האינדיאניים-ילידיים ויש המדגישים את מורשתו המעורבת המסטיסית. גם בקרב המצביעים על שורשיו האמריקאיים של הגאוצ'ו אין הסכמה בנוגע למקורו הגאוגרפי, ומסורות שונות מצביעות על אורוגוואי, על אזור סנטה פה בצפון מערב ארגנטינה, או בסמוך לחופיה האטלנטיים של ארגנטינה.

הגאוצ'ו במרוצת המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסוף המאה ה-19 ייחסו לגאוצ'ו הרשויות והאליטות תכונות ירודות, כגון עצלנות, אלימות, שכרות, הדרדרות פיזית וחברתית, וכמי שאינו ראוי לאמון או לכבוד, ואשר חי חיים פראיים, ברבריים ובלתי מתורבתים בשולי החברה.

למרות שבמהלך מלחמות העצמאות, בין 1810 ל-1816, ולאחר מכן, היו גאוצ'וס רבים בין הכוחות הלוחמים למען עצמאותן של הפרובינציות של מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה לשעבר, הרי שרובם הצטרפו לשירות בשל גיוס שנכפה עליהם או בשל טובות וזכויות יתר שהובטחו להם, ולא מתוך קנאות פטריוטית. כישלון הפלישה האנגלית לבואנוס איירס בשנת 1806 ובשנית בשנה שלאחר מכן סימל, אולי, את תחילת עליית מעמדו של הגאוצ'ו, או לפחות את ההכרה הגוברת בו בקרב האליטה המקומית שבבואנוס איירס. אולם, למרות שההתגייסות למאבק זיכתה את הגאוצ'ו בכניסה "לפנתאון גיבורי העצמאות", המושג שאומץ עבורו, "כפרי פטריוטי" (patriota campesino), מלמד כי הגאוצ'ו עדיין היה "לנחות ביותר בקרב הכוחות הפטריוטים".

עם תום מלחמות העצמאות נקלע האזור כולו לשרשרת מאבקים בדרך לגיבושן של המדינות החדשות. במהלך תהליך זה נתגלעו מחלוקות, לעתים קרובות אלימות, בין אזורים שונים שכעת השתייכו לאותה ישות מדינית. בשטחה של ארגנטינה דהיום התחוללו מאבקים קשים בין הפרובינציות ששכנו בפנים הארץ, לבין זו של בואנוס איירס. מבחינה פוליטית באה מחלוקת זו לידי ביטוי במאבק שבין ה"פדרליסטים" לבין ה"אוניטרים". בקרב שני המחנות היו אלו הקאודיז'וס (מנהיגים מקומיים בעלי סמכות רחבה הנובעת מקשרי פטרון-קליינט וקשרי משפחה אמיתיים ופיקטיביים כאחד) שגייסו את הגאוצ'וס לצידם, בהצלחה משתנה. במסגרת מאבק מתמשך זה קיבל הגאוצ'ו את תדמיתו כאיש הסְפָר הברברי, שקיומו מנוגד לתרבות ולקדמה, וכגורם מעכב בפני התפתחותה של המדינה החדשה.

היה זה דומינגו פאוסטינו סרמיינטו, מי שכפי הנראה היה המעצב המשמעותי ביותר של דמות הגאוצ'ו לשלילה, אשר ביטא זאת יותר מכל בספרו הנודע "ציוויליזציה וברבריות, או: פקונדו"[1]. בספרו טען סרמיינטו כי בסְפָר הארגנטינאי מתרחש תהליך חיברות מעוות כאשר בחנות הכללית האזורית, ה"פולפריה" (pulperia), גדל ומתנהל הגאוצ'ו בחיי אלימות, ניתוק מהתא המשפחתי, פרימיטיביות וחוסר ההתארגנות אזרחית. הגאוצ'ו הוצג כאביר יוצא דופן שפשט, בזז, רצח ועשה את כל מה שהפך את ארגנטינה ל"גאצ'וקרטיה" (gauchocracia)- משטר נכשל ופרימיטיבי המונהג בידי מנהיגים צבאיים מקומיים. עבור העיר הקוסמופוליטית, הגאוצ'ו מנע את האפשרות לקדמה, בהיותו איש הספר המרוחק, הנכשל והאלים. כאשר עלה סרמיינטו לשלטון החל ביישומה של מדיניות אשר הביאה להיעלמותו ההדרגתית של הגאוצ'ו עקב הגירה נרחבת, יישוב הספר וגידורו, מהפכה בתעשיית הבשר ותהליכי חינוך מחדש ועיור בניצוחו.

ארגנטינה במפנה המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 שינתה ארגנטינה את פניה תחת נשיאים ליברליים ולבשה "אופי ריכוזי" - צבא מקצועי, מערכת משפט אחידה, בנק לאומי, מערכת בתי-ספר ציבוריים, ספריות ציבוריות, אקדמיה למדע ועוד. המדינה רושתה בפסי רכבת וטלגרף, שתרמו לקישור שבין הפרובינציות המרוחקות, המטרופולין והעולם החיצון. בנוסף לכך, לשטח המדינה התווספו שטחים עצומים: הניצחון על פרגוואי במלחמת הברית המשולשת הניב שטחים חדשים בצפון וכיבוש המדבר בדרום פינה את שטחי הפמפס הנרחבים להתיישבות ועיבוד.

כחמישים מיליון אירופאים עשו את הדרך מ"העולם הישן" ל"עולם החדש" לפני מלחמת העולם הראשונה. ארגנטינה, באופן יחסי לאוכלוסייתה, קלטה את מספר המהגרים הגדול ביותר. ההגירה שינתה את הכלכלה לבלי היכר: הואצו תהליכי העיור והואצה התרחבותה של בואנוס איירס; נסללה הדרך לתיעוש המדינה והואץ תהליך "מהפכת החיטה" במרחבים החדשים שעובדו (ריבוי הידיים העובדות בשלב מסוים גם גרם לרפיון בשוק העבודה והוריד את רמת השכר במשק). אוכלוסיית המדינה בשנת 1870 מנתה כ-1.8 מיליון תושבים, כאשר 87% מהאוכלוסייה ממוקמת באזורים כפריים. הפרובינציה של בואנוס איירס מנתה באותה שנה כ-180 אלף תושבים. ב-1914 היה מספר התושבים בארגנטינה גבוה פי ארבעה - 7.6 מיליון תושבים, מהם 1.5 מיליון בפרובינציית בואנוס איירס.

כיבוש המדבר והחלת החינוך הציבורי היו שני אלמנטים מרכזיים בתוכנית עבודתו של סרמיינטו. הוא הבטיח "חינוך לכל ילד" וניסה לבצע רפורמה בחלוקת האדמות; מוקסם מביקוריו בארצות הברית הוא ניסה ליישב את הספר הארגנטינאי, לאחר פירוק וחלוקה מחדש של האדמות מהחוות המסורתיות רחבות הידיים, לידי משפחות של מהגרים אירופאיים, לפי הדגם האמריקני של משפחות החיות בחוות ועובדות בחקלאות. כך, קיווה, יהפוך הגאוצ'ו ל"תושב שלו" בפמפס "המתורבתת". עם זאת, בניגוד לתקוות הממשל, בספר הארגנטינאי לא נוצר מעמד בינוני כפרי רחב כמו בארצות הברית. הסיבה לכך הייתה שהיצע האדמות הגדול הביא לירידת מחירן, ובעלי האחוזות הגדולות וסוחרים ניצלו הצפה זו וקנו שטחים נרחבים, שרק הגדילו את רכושם.

הודות לתהליכי המודרניזציה שפורטו לעיל, כגון הנחת מסילות ברזל שאפשרו העברת סחורות מהירה או קירור באוניות שאפשר ייצוא טרנס-אטלנטי של מזון, כיבוש הספר בידי התיישבות (מהגרים בעיקר) ויצירת אחוזות ענק שעברו תהליכי גידור, התפתחה בארגנטינה תעשיית ייצוא נרחבת של בשר. החל משנות השמונים של המאה ה-19 ניכרה בארגנטינה צמיחה כלכלית של כ-5% לשנה, והיא הפכה לאחת המדינות העשירות בעולם. בריטניה, שלה היה ההון להשקיע במדינה ומעמד הפועלים שלה היה ללקוח העיקרי של הבשר (וגם החיטה) הארגנטינאי, הפכה הן למשקיעה חשובה בארגנטינה והן ללקוחה של תוצרתה. ללא בקר הרועה בחופשיות, הפך הגאוצ'ו לפרולטר כפרי - פועל יום בשכר בתעשיית הבשר החדשה שהצריכה ידיים עובדות.

היעלמות דמות הגאוצ'ו ההיסטורית והופעת הגאוצ'ו הסמלי והספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעלמותו ההדרגתית של הגאוצ'ו ההיסטורי בשליש האחרון של המאה התשע עשרה לוותה בעליית דמות הגאוצ'ו הסמלית והספרותית. אף שהאליטות המשיכו לדבוק בראיית הגאוצ'ו כנווד פורע חוק, אחרים החלו להדגיש דווקא את מצבו הקשה בשולי החברה. בחיפוש אחר הזהות המקומית נוצרו לאורך המאה כמה זרמים תרבותיים-ספרותיים מקומיים, שהלכו אמנם בכיוונים שונים (דגשים אינדיאניים/קריאוליים/אמריקאיים וכיוצא בזה), אך הכול הדגישו את חווית "העולם החדש" ומסורותיו כנגד ההשפעות מבחוץ. כחלק ממגמה זו, עבר הגאוצ'ו תהליך רומנטיזציה שביקש לשקף את דרך החיים הדרום אמריקאית האמיתית. דמותו הפכה "לאציל-פראי שנכחד וקולקל על ידי החיים העירוניים", והוא צבר אהדה רבה בחילוף המאה.

הדוגמה המשמעותית ביותר לביטוי שכזה, כתשובת נגד לפקונדו של סרמיינטו, באה מכיוונו של המשורר חוסה הרננדס ביצירתו הפואטית בת שני החלקים, "מרטין פיירו" שפורסמה במהלך שנות השבעים של המאה התשע עשרה, שגיבורה הוא גאוצ'ו. היצירה תרמה רבות לשינוי בגישה כלפי הגאוצ'וס. הרננדס גם נעזר ביצירה כדי להפיץ את משנתו הפוליטית, שכללה תמיכה בהגברת האוטונומיה של הפרובינציות המרכיבות את ארגנטינה ביחס לשלטון המרכזי של בואנוס איירס, וטענה לפיה מקור הבעיות החברתיות במדינה אינו בספר, אלא בתרבות העירונית.

במלאת מאה שנים לעצמאות ארגנטינה, בשנת 1910, עוצבה מחדש דמותו של הגאוצ'ו בידי מספר כותבים. דמותו החדשה הפכה למהותה של הלאומיות הארגנטינאית, כאנטי-תזה למהגר העירוני. כן נמתחה ביקורת על המנהיגות שהביאה להיעלמותו של הגאוצ'ו, אלמנט חיוני בבניית הלאומיות הארגנטינאית. גם האליטה החלה לקבל את הבנייתו המחודשת של הגאצ'ו. במקביל, הועצמו דמויותיהם של גאוצ'וס כגאוצ'יטו חיל, גאוצ'ו מפרובינציית קוריינטס שהיה לגיבור לאומי ולקדוש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוסה הרננדס, מרטין פיירו: הפואמה הלאומית של ארגנטינה, תרגום עברי, מבוא והערות מאת נפתלי יעקב הבר, אשדוד, 1992
  • Alan M. Taylor, “Peopling the Pamapa: On the Impact of the Mass Migration to the River Plate 1870-1914,” Explorations in Economic History, Vol. 34 (1997), pg. 100-132
  • Facundo Gomez Romero, “The Archeology of the Gaucho: Vago y Mal Entretenido,” International Journal of Historical Archaeology (Barcelona, Spain), Vol. 9. Num.3. (2005) pp. 143-164
  • Fernando O. Assunção, Historia del Gaucho: ser y quehacer, Claridad, Buenos Aires, Argentina, 1999
  • Jeane Delaney, “Making Sense of Modernity: Changing Attitudes Towards the Immigrant and the Gaucho in the Turn-of-the-Century Argentina,” Comparative Studies in Society & History, Vol. 38, No. 3 (1996), pp. 434-459
  • Richard W. Slatta, Gauchos & the Vanishing Frontier, University of Nebraska Press, Lincoln and London, 1992
  • Edwin Williamson, The Penguin History of Latin America, Penguin Books, 1992

·

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גאוצ'וס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Seremiento, Facundo Faustino,  'civilizacia i barbari, (chile, 1845)