גנבת זרע

בשיח הישראלי, גנבת זרע היא כניסה להיריון בעקבות יחסי מין שהגבר הניח שהם מוגנים מפני היריון, בזמן שהאישה התכוונה להרות מיחסי מין אלה (ובכך, לכאורה, השיגה את זרע הגבר במרמה). אף שבמושג נעשה שימוש במילה "גנבה", אין מדובר בגנבה, אלא במרמה או הפרת חוזה.

במשפט בישראל

הטענה של "גנבת זרע" עולה במשפטים העוסקים בתביעת מזונות, שמגיש הקטין שנולד כתוצאה ממעשה זה נגד אביו, בדרך כלל באמצעות אימו. לעיתים יש הסכמה בין הצדדים על נסיבות הכניסה להיריון (כלומר גם האישה מאשרת שההיריון היה ללא ידיעת האב), ולעיתים יש חילוקי דעות גם בעניין זה: האב מציג את הכניסה להיריון כ"גנבת זרע", ואילו האם מציגה זאת כתוצאה טבעית וצפויה של היחסים ביניהם.

הגישה של בתי המשפט בישראל בתביעת מזונות מסוג זה היא שהאב חייב במזונות ילדו, גם אם הילד נולד בנסיבות של "גנבת זרע". בלשונו של נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר: ”גבר המקיים יחסי מין צריך להיות ער לכך כי בעשותו כן הוא נוטל על עצמו אחריות לכל התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים. רצונו או אי-רצונו בהולדת ילד אינם רלוונטיים, כי אין לאדם שליטה אבסולוטית באפשרויות הביולוגיות היכולות לנבוע מקיום יחסי המין.”

היו מקרים בהם בעקבות תביעת מזונות של הילד נגד האב - הגיש האב תביעה נגד האם, שתפצה אותו על הנזק שנגרם לו כתוצאה ממרמה שהפעילה נגדו לכאורה.

במקרה אחד העלה אדם שרצח את אם ילדו טענה לפיה רצח אותה כדי שלא לשלם מזונות ומכיוון שהילד נולד כתוצאה מגנבת זרע..

בפסק דין שניתן בבית המשפט למשפחה בירושלים נדון מקרה שבו איש נתן את זרעו לאשתו דאז על מנת שתהרה בהפריה תוך-רחמית, אך היא השתמשה בזרע להפריה חוץ-גופית של ביצית שקיבלה מתורמת. האיש, שנקבע בבדיקת אבהות כאביה של הבת שנולדה מהפריה זו וחויב במזונותיה, תבע מהאם פיצוי על נזקיו, בטענה של "גנבת זרע". השופט נמרוד פלקס ציין כי ”התנהגות האישה מהווה הן עוולה נזיקית, של תרמית ורשלנות והן הפרת חובת תום הלב וההגינות החלה עליה, מכח היחסים המשפחתיים ששררו בינה לבין האיש” וראה במעשי האישה הפרת חוזה ותרמית, ובהתאם לכך קבע כי ”על האישה לשפות את האיש בגין כל סכום, אותו הוא ישלם לה עבור מזונות הקטינה, ובנוסף על האישה לשלם לאיש פיצוי בסך 100,000 ש"ח. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, כאשר מועד פירעונם יהיה עם בגירת הקטינה, או סיום לימודיה התיכוניים, לפי המאוחר.”

בשנת 2013 התנתה אישה עקרה קיום יחסי מין כתנאי למתן גט. האישה הצליחה לאסוף את הזרע בהיחבא ולשלוח אותו למכון רפואי בחו"ל שם הופרה הזרע בביצית מתורמת זרה תוך זיוף חתימת הגרוש לאישור התהליך. למרות הכרת בית המשפט בגניבת הזרע חויב הבעל לשלם מזונות לילדה שנולדה, ובית המשפט קבע פיצויים דחויים גם לבעל - שהאישה תשלם לאחר שימלאו 18 לילדה, כדי לא לפגוע ברווחתה הכלכלית.

בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב בשנת 2013, נפסק לראשונה פיצוי לגבר על גנבת זרעו, לאחר שאישה הרתה ממנו לאחר שסיפרה לו שהיא עקרה. בינואר 2017 בוטל החיוב בפיצוי שהוטל על האישה, לאחר שבית המשפט המחוזי שדן בערעור על התביעה, קבע כי יחסי המין לא נבעו ממצג שווא, ולא הוכח שהתובע התעניין באותה עת במצבה הרפואי של הנתבעת או בצורך להשתמש באמצעי מניעה.

בפסק דין משנת 2018 חויבה אישה לשלם 40,000 ש"ח פיצויים לגבר לאחר שהוכח כי הרתה ממנו ברמייה אך הגבר חויב במזונות על פי עקרון טובת הילד. מקרה זה יוצא דופן, שכן הגבר והאישה הם חרשים ועל כן השיח ביניהם היה מתועד לפרטים בהודעות כתובות. כך הוכיח הגבר כי האישה ביקשה שלא להשתמש באמצעי מניעה בנימוק שהיא נושאת התקן תוך-רחמי. בפועל לא היה לה התקן.

במקרא

שניים מסיפורי המקרא מתארים מקרים שניתן לראות בהם גנבת זרע..

בסיפור על לוט ובנותיו - לאחר הפיכת סדום ועמורה, בנות לוט חשבו בטעות שכל העולם כולו נחרב, ולכן השקו את לוט יין וקיימו עמו יחסי מין, בשעה שלא היה מודע למעשיו, על מנת לדאוג להמשכיות המין האנושי. ממעשים אלו של גילוי עריות נוצרו שני עמים, מואב (מֵאׇב) ועמון, שנקרא בעת הולדתו בן-עמי (פירושו: "בנו של אבי"), שמרמז גם כן על מוצא הבן. חז"ל קישרו בין המתירנות המינית של עמי מואב ועמון לתחילת יצירתם, אך גם מביעים הבנה למעשיהן של בנות לוט, ומכנים את מעשה הבנות "עבירה לשמה", דהיינו – עבירה שנעשתה לשם שמיים, לפחות מנקודת מבטן של הבנות – המשך קיום המין האנושי.

בסיפור על מעשה יהודה ותמר - תמר נישאה לער, בנו הבכור של יהודה, ולאחר מותו של ער נישאה לאחיו אונן. לאחר מות אונן היה על יהודה לתת לתמר את בנו השלישי, שלה, לפי כללי הייבום, אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו. תמר, שרצתה להרות וללדת ילדים למשפחה זו, ישבה במקום הקרוי פתח עיניים, עטופה בצעיף כמנהג הזונות של אותם ימים, וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור בדרך הזו. יהודה, שעבר בדרך ולא הכירה, התפתה לשכב עמה, לא לפני שהוא משאיר כבקשתה את חותמו, פתילו ומטהו, כערבון לתשלום גדי עיזים, שלא היה לו באותה עת. משכב זנות זה הוביל להיריון, ממנו נולדו התאומים פרץ וזרח.

בסופה של מגילת רות מוצגת מגילת היוחסין של עובד:

”וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד”

עובד, המתייחס אל פרץ מצד אביו ואל מואב מצד אמו, הוא צאצא של שני מעשי גנבת הזרע המתוארים לעיל.

חוקר מדעי היהדות יעקב צ' מאיר כתב על הנושא: "הן בנות לוט והן תמר כלת יהודה זיהו את מצבן כקטסטרופה פטאלית. הזיהוי יכול להיות שגוי, כבמקרה של בנות לוט, או מדויק, כבמקרה של תמר. יכול להיות אוניברסלי כבמקרה של בנות לוט, או פרטיקולרי כבמקרה של תמר. אך הוא מתחיל בהכרה בכך שהקטסטרופה התרחשה ועכשיו נדרש מעשה חד פעמי, שובר מוסכמות, כדי לצאת מן הקטסטרופה ולפתוח אופק של סיכוי. מעשה זה ייחשב בכל קונטקסט אחר כחטא, אך האקוטיות שבמצב מכשירה אותו בדיעבד. בהתאם לראייה זו את מעשיהן של בנות לוט, שמהן יצא דוד (נכדו של עובד) ועתיד לצאת משיח בן דוד, כותב מאיר כי זה יהיה "משיח אנדרדוג, מהפכן, שבאמצעות מעשה רדיקלי אחד יהפוך את המציאות ויחלץ אותה ממצבה. איש שיפרש את המציאות כקטסטרופה ויפעל בתוכה כדי להפוך אותה על פיה. כך מפרשים חז"ל את המציאות שסביבם. מציאות של גלות, של דעיכה הדרגתית שיש בה עליות וירידות, אך אם יהין מישהו פעם אחת לפרשה כקטסטרופה תתאפשר גאולתה".

קישורים חיצוניים

• אלינור ליבוביץ, "גניבת זרע"? אין דבר כזה, באתר ynet, 21 במאי 2006
• שלמה ניסים, אבות בעל-כורחם – על "גניבת זרע"
• ליהיא כהן-דמבינסקי, ‏למה לנשים לא כדאי לגנוב זרע, עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, באתר גלובס, 19 ביולי 2018
• גניבת זרע וחובת האבהות, באתר "משפחה חדשה"
• בני דון יחיא, גניבת זרע: מה אומר החוק בישראל, באתר ynet, 2 בדצמבר 2011
• אור סופר, "ואז היא אמרה 'אני בהיריון', הייתי בהלם": האם יש דבר כזה גניבת זרע?, באתר ynet, 9 ביולי 2021
• פנחס שיפמן, ‏הורה בעל כורחו - מצג שווא לגבי שימוש באמצעי מניעה, משפטים ‏י"ח, תשמ"ט
• יחזקאל מרגלית, ‏מ”גנבת” זרע ועד ל”ייזהר התורם” – לקראת נקודת איזון ארכימדית חדשה של טובת הילד וזכויות הגבר?, דין ודברים ‏טז(1), תשפ"ב