דיפ פרפל
ערך זה עוסק בלהקת רוק בריטית. אם התכוונתם לאלבומה השלישי של הלהקה, ראו  | |
| דיפ פרפל ב-2004 מימין לשמאל: סטיב מורס, דון איירי, איאן גילן, איאן פייס ורוג'ר גלובר | |
| מוקד פעילות | הרטפורד, בירת הרטפורדשייר, אנגליה |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1968–1976 1984–הווה |
| סוגה |
רוק כבד הבי מטאל רוקנ'רול רוק פסיכדלי בלוז רוק רוק מתקדם |
| שפה מועדפת |
אנגלית  |
| חברת תקליטים | Edel Records |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה של הרוק אנד רול (2016) |
|
www | |
| חברים | |
|
איאן גילן סטיב מורס רוג'ר גלובר דון איירי איאן פייס | |
| חברים לשעבר | |
|
ריצ'י בלקמור רוד אוונס טומי בולין ג'ון לורד ג'ו סטריאני ניק סימפר דייוויד קוברדייל גלן יוז | |
  | |
דיפ פרפל (Deep Purple, סגול עמוק; מכונה בעברית לעיתים גם סגול כהה) היא להקת רוק אנגלית שנוסדה בשנת 1968 בהרטפורד, אנגליה בידי ריצ'י בלקמור, איאן פייס, ג'ון לורד וניק סימפר.
הלהקה נחשבת לאחת מבין להקות הרוק הגדולות בכל הזמנים ולאחת מהלהקות המייסדות של ז'אנר הבי מטאל לצד להקות ז'אנר כאלו כגון בלאק סבאת' ולד זפלין. הלהקה בתחילה הייתה פעילה מאז הקמתה ועד שהתפרקה בשנת 1976. בשנת 1984 התאחדה הלהקה והיא פעילה עד היום. בשנת 2016 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
להקת דיפ פרפל נוסדה רשמית בשנת 1968, באנגליה, על ידי חמישה חברים: הקלידן ג'ון לורד, הגיטריסט ריצ'י בלקמור, הסולן רוד אוונס, הבסיסט ניק סימפר, והמתופף איאן פייס. שמה הקודם של הלהקה, Roundabout, הוחלף לשם Deep Purple, על שם שיר של לארי קלינטון, שהיה אהוב על סבתו של בלקמור.
בתחילת דרכה התמקדה הלהקה לרוב בגרסאות כיסוי (קאברים) לשירים אחרים. בשלושת אלבומיה הראשונים: Shades of Deep Purple, The Book of Taliesyn, ו-Deep Purple, הצליחה הלהקה להגיע למצעדי הלהיטים בארצות הברית, אך לא הייתה לה כמעט הצלחה בבריטניה, מולדתם של חבריה. הכיוון המוזיקלי של הלהקה התבסס בתקופה זו על נגינת הקלידן ג'ון לורד, שהתמחותו המקורית הייתה מוזיקה קלאסית. הרכב הלהקה השתנה עם עזיבתם של אוונס וסימפר, כאשר את מקומם תפסו הסולן איאן גילן והבסיסט רוג'ר גלובר. שניהם היו מכרים של בלקמור, וחברים בלהקה בשם Episode Six, לפני שהצטרפו לדיפ פרפל.
ההרכב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהרכב חדש זה, הקליטו חברי הלהקה בשנת 1969 את התקליטון "Black Night", כשבצידו השני הוקלט השיר "הללויה" ואת ה-Concerto for Group and Orchestra, הופעה ראשונה מסוגה באותה התקופה, בה הוקלטו יצירות בשילוב תזמורת פילהרמונית ולהקת רוק. היצירה הולחנה על ידי קלידן הלהקה ג'ון לורד בעזרתו של המלחין הבריטי מלקולם ארנולד. לורד, שניסה לגשר בין המוזיקה הקלאסית עליה גדל לבין הרוק הכבד שאת שורשיו הוביל באותה התקופה, היה למעשה היחיד בלהקה שהתעניין בנושא, למרות התשבחות בעיתונות, האלבום התקבל בקרב קהל השומעים בקרירות רבה. לורד ודיפ פרפל, חזרו שנה לאחר מכן לנגן ביצירה נוספת בה שולבה הלהקה עם תזמורת ושנקראה Gemini Suite, אך מעריצי הלהקה והלהקה עצמה בחרה שלא לשוב עוד לז'אנר הייחודי, ופנתה להתעמק ברוק הכבד. אותה הקלטה נדירה של דיפ פרפל עם התזמורת מבצעים את Gemini Suite יצאה באופן רשמי על דיסק בחברת RPM.
לאחר יציאת האלבום, תפס בלקמור את הפיקוד על הלהקה. הסיבה ללקיחת המנהיגות שלו מתוארת היטב בציטוט הבא: "פשוט הבנתי שאם לא אעשה משהו, נצטרך לנגן עם תזמורות לנצח!"[דרוש מקור]. כך יצא האלבום In Rock - אלבום מחוספס וכבד מאוד ביחס לאותה התקופה. האלבום נמכר ביותר ממיליון עותקים, והלהקה הצליחה בארצות הברית ולראשונה גם בבריטניה עצמה. הסינגל Black Night הגיע למקום השני במצעד הבריטי, המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה הלהקה אי פעם.
בקיץ 1971 יצא האלבום Fireball. גם אלבום זה היה להיט, אך מעט פחות מקודמו. הסינגל Strange Kind of Woman הגיע אף הוא למקומות גבוהים במצעד. הלהקה תכננה עוד אלבום, ורצתה להקליט אותו בקזינו במונטרה, שווייץ. במהלך הופעה של פרנק זאפה ירה אלמוני אקדח זיקוקים לעבר הגג ושרף את הקזינו. האירוע השפיע על הלהקה, וכך נוצר השיר Smoke on the Water.
חברי הלהקה שמו לב לסאונד מיוחד המתקבל בנגינה במסדרונות בית המלון בו הם שהו. הם החליטו להקליט את כל האלבום החדש שלהם במסדרונות בית המלון. תוצאת ההקלטות, האלבום Machine Head קיבל פלטינה משולשת.
ההרכב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הוצאת אלבום הופעה חיה (Made in Japan) והוצאת האלבום Who Do We Think We Are, החלו המחלוקות הפנימיות לבלוט. את חוסר ההסכמה שהתגלע בין גילן לבלקמור ניתן לשמוע באלבום Who Do We Think We Are, בו יש ירידה מוזיקלית ניכרת. ב-1974 פרש איאן גילן מחברותו בלהקה, ולאחריו פרש הבסיסט רוג'ר גלובר. פרישתם נבעה גם מעייפות ומתשישות, בשל ריבוי ההופעות של הלהקה והעומס העצום על חבריה.
באותה שנה בחרו החברים שנותרו בסולן חדש, זבן בבוטיק אופנה ובנם של בעלי פאב, דויד קוברדיל, וגם בבסיסט והזמר חבר להקת טרפיז - האמריקאי הראשון שחבר ללהקה, גלן יוז. בהרכבה החדש הקליטה דיפ פרפל אלבום פלטינה נוסף, Burn. האלבום לימד על שינוי כיוון מוזיקלי של הלהקה לתחום חדש לגמרי: רוק כבד בלוזי עם אלמנטים פאנקיים בהשפעת הבסיסט גלן יוז. הרכב זה הקליט שני אלבומים עד שלבלקמור נמאס מכיוון הפאנק ששאר חברי הלהקה משכו אליו ולכן רצה לפרוש. הקש ששבר את גב הגמל היה הסירוב בו נתקל כשרצה להקליט גרסה ל"הכבשה השחורה של המשפחה" (במקור של להקת Quatermass). לאחר קבלת הסירוב, עזב בלקמור את הלהקה והקים את להקת ריינבו עם רוני ג'יימס דיו.
ההרכב הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חבריה החדשים של הלהקה שטעמו מעוצמת הקונצרטים לפני עשרות ומאות אלפי המעריצים, התחננו בפני הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס להותיר את ההרכב על כנו, ולאחר מאמצים למצוא מחליף שיכנס לנעליו הגדולות של ריצ'י בלקמור, נמצא הגיטריסט האמריקאי המוכשר טומי בולין כמחליף לגיטריסט הפורש. הלהקה הוציאה אלבום אחד בשנת 1975. אבל בולין לא יכול היה להיכנס לנעלי בלקמור משתי סיבות: ראשית הוא לא הגיע ליכולותיו המוזיקליות ושנית בולין סבל מחרדת במה נוראית ונהג לאבד את ראשו לחלוטין על הבמה. התופעות האלו החריפו בעיה נוספת של בולין, לראשונה בדיפ פרפל היו חברי הלהקה - בולין ויוז, צרכני סמים. לא לקח זמן רב עד שלורד ופייס מאסו באורח החיים של יוז ובולין והודיעו על חוסר רצונם בהמשך פעילותה. לבסוף טומי בולין מת ממנת יתר שהטביעה אותו בבריכה והלהקה הודיעה על התפרקותה.
הזיוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1980 החליט רוד אוונס, שהיה סולן הלהקה בשלושת אלבומי האולפן הראשונים, לעשות קצת כסף על חשבון מוניטין הלהקה. ייתכן שאוונס סבר שהעובדה שהלהקה הייתה מפורקת, כמו גם העובדה שהוא היה הסולן המקורי, תעזור לו במהלכו זה. ואכן, בעצת אמרגנו, הוא הקים הרכב והחל להופיע בארצות הברית, קנדה ומקסיקו תחת השם "דיפ פרפל", כשהפוסטרים שפרסמו את ההופעות לא רמזו במאומה כי אין מדובר בדבר האמיתי.
התוצאות היו רחוקות מלהשביע רצון: אוונס לא הצליח לשיר טוב את השירים שהושרו במקור על ידי איאן גילן ודייוויד קוברדייל, והקהל, שמלכתחילה היה אמביוולנטי כלפי הרעיון, קלט מהר מאוד מה ניסו למכור לו, והצביע ברגליים.
מהבחינה החוקית, השם "דיפ פרפל" שייך לחברי הלהקה המייסדים האחרים, ולפיכך, בתוך זמן קצר מאוד הגישו חברי הלהקה תביעה משפטית כנגד אוונס, ובה אסרו עליו להשתמש בשם ובמוניטין שלהם, שבנו בלעדיו. חברי הלהקה ניצחו במשפט, ובעקבות הניצחון גם נשללו מאוונס כל התמלוגים על מכירות של שלושת אלבומי הלהקה הראשונים, להם היה שותף.
האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1984 לאחר שמונה שנים של פעילויות בהרכבים שונים החליטו חברי ההרכב השני, גילן, בלקמור, פייס, גלובר, ולורד על איחוד מחדש. הלהקה הוציאה אלבום מוצלח מאוד בשם "Perfect Strangers" ומיד אחריו יצאה למסע הופעות ארוך, בסיומו הקליטה את האלבום "The House of Blue Light" שלא הראה חידוש מוזיקלי משמעותי. בינתיים התברר כי הדמויות הבולטות שמאחרי הלהקה גילן ובלקמור אינם מסתדרים יחד.
ההרכב החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב הצרות בין חברי הלהקה החליט גילן לפרוש בשנית ובמקומו הצטרף ללהקה הסולן ג'ו לין טרנר, שעבד עם בלקמור ב"ריינבו". הרכב זה הופיע בין השאר בישראל. ההרכב הופיע 3 שנים עד שגילן החליט לחזור.
ההרכב השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שינויים נוספים בהרכב הלהקה פרש הגיטריסט בלקמור שהלך לכיוון המוזיקלי ה"בריטי העתיק" והחל לנגן על כלים אתניים כמו לאוטה ועוד. במקומו, הלהקה גייסה לשירותיה את הגיטריסט ג'ו סטריאני. סטריאני שהיה מחויב גם לחברת תקליטים שונה היה חייב להפסיק את חברותו בלהקה לאחר זמן קצר. בהרכב זה הלהקה לא הוציאה אף אלבום.
ההרכב השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרישתו של סטריאני גרמה לגיוסו של סטיב מורס, מנהיג להקת Dixie Dregs, ווירטואוז גיטרה בפני עצמו. מאז כניסתו של מורס להרכב הלהקה היא החלה במסעי הופעות חובקי עולם והחזירה לעצמה את ההוד המפורסם שאפף את הופעותיה.
ההרכב השמיני (הנוכחי)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלהקה הוציאה עוד מספר אלבומים, ואפילו תקליט של גרסה נוספת לנגינה עם תזמורת. בינתיים גם הקלידן ג'ון לורד עזב את דיפ פרפל בגיל 62 לטובת קריירה של הלחנת מוזיקה קלאסית. למרות נטישתו הותיר לורד את אורגן ההמונד הייחודי והאהוב שלו, ה"ביסט", ליורשו, הקלידן דון איירי חבר לשעבר בלהקת קוליסאום 2, ריינבו, בלאק סבאת', גארי מור וייטסנייק ועוד. בשנת 2005 הוציאה הלהקה אלבום נוסף בשם "Rapture of the Deep" שזוכה להצלחה מסחרית ולמסע הופעות שהחל בינואר 2006. ב-2013 יצא אלבום בשם "Now What?!". ב-7 באפריל 2017 יצא אלבום האולפן ה -20 בשם "infinite",בעקבותיו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שנמשך גם ב 2019 בשם "The Long Goodbye Tour". ב-7 באוגוסט 2020 יצא אלבום האולפן ה -21 בשם "Whoosh!" בשיתוף פעולה עם המפיק בוב אזרין, הוצאתו נדחתה מה- 12 ביוני עקב הגבלות בשל מגפת הקורונה.
היכל התהילה של הרוק אנד רול[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 2016 נכנסה דיפ פרפל אל היכל התהילה של הרוק אנד רול.
הופעות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות התשעים הגיעה לראשונה דיפ פרפל לישראל לשתי הופעות, ההופעה הראשונה נערכה ב-28 בספטמבר 1991 בפארק הירקון שבתל אביב וההופעה השנייה, אשר סגרה את סיבוב ההופעות של הלהקה, נערכה למחרת בחוף צמח, שבכנרת. הביקורות שפורסמו על המופע היו שליליות, והגדירו אותו כבלתי מוצלח, בלשון המעטה. ביצועיו של הסולן, ג'ו לין טרנר (שהחליף את איאן גילן באותה עת), היו בלתי מספקים. כמו כן, במהלך ההופעה האחרונה שבחוף צמח, לפני ההדרן, ירד מהבמה ריצ'י בלקמור, גיטריסט הלהקה, ולא הסכים לחזור, למרות קריאות הקהל. לפי גרסה אחת, הוא נבהל מכך שרבים בקהל אחזו "סטיקלייטים" זוהרים, ולפי גרסה אחרת, נזרקו לבמה בובות של דובים, שהבהילו אותו[דרוש מקור]. בספטמבר 2008 הגיעה הלהקה לישראל בפעם השנייה[דרושה הבהרה] והופיעה ארבע פעמים. הופעה אחת נערכה ב"האנגאר 11" שבנמל תל אביב, ושלוש האחרות בתיאטרון קיסריה. ההופעות זכו להצלחה רבה ולביקורות אוהדות[1], וכל הכרטיסים עבורן נמכרו מראש.
במאי 2011, הגיעו חברי הלהקה בפעם השלישית לישראל, לשתי הופעות בתיאטרון קיסריה. בריאיון עמם, סיפרו חברי הלהקה, כי הם מעט עצובים על הידרדרות מעמד להקות הרוק בהשוואה לאמנים שמתפרסמים בתחרויות כגון "כוכב נולד", ושהם זוכרים לטובה את הקהל הישראלי. בנוגע למצב המדיני והפוליטי, אמר סולן הלהקה, איאן גילן, כי "אנו מודעים למצב באזור, אך הופענו בהרבה מקומות בהם הייתה מחלוקת פוליטית, מכיוון שאנו אנשי מוזיקה. הרי זה היה אבסורד אם הופעה שלנו לפני עשור בלונדון, הייתה מתפרשת כתמיכה בטוני בלייר". המתופף איאן פייס אמר, כי "אנו באים לעשות את החיים שמחים יותר", ואף כינה אמנים שביטלו הופעות בישראל עקב המצב הפוליטי - "רכיכות"[2]. ב-22 וב-23 בפברואר 2014 הופיעה הלהקה בפעם הרביעית בישראל, בהיכל נוקיה[3][4], במסגרת סיבוב ההופעות של אלבומם Now What?!.
ב-22 במאי 2016 הופיעה הלהקה בלייב פארק ראשון לציון, בפעם החמישית בישראל.
דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Shades of Deep Purple (1968)
- The Book of Taliesyn (1968)
- Deep Purple (1969)
- Deep Purple in Rock (1970)
- Fireball (1971)
- Machine Head (1972)
- Who Do We Think We Are (1973)
- Burn (1974)
- Stormbringer (1974)
- Come Taste the Band (1975)
- Perfect Strangers (1984)
- The House of Blue Light (1987)
- Slaves and Masters (1990)
- ...The Battle Rages On (1993)
- Purpendicular (1996)
- Abandon (1998)
- Bananas (2003)
- Rapture of the Deep (2005)
- Now What?! (2013)
- Infinite (2017)
- Whoosh! (2020)
חברי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרכב נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איאן פייס - תופים, כלי הקשה (מרץ 1968 - מרץ 1976, אפריל 1984 - היום)
- רוג'ר גלובר - גיטרה בס (יולי 1969 - יוני 1973, אפריל 1984 - היום)
- איאן גילן - שירה, מפוחית פה, כלי הקשה (יולי 1969 - יוני 1973, אפריל 1984 - היום)
- סטיב מורס - גיטרה (נובמבר 1994 - היום)
- דון איירי - עוגב, קלידים (מרץ 2002 - היום)
חברים לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ון לורד - עוגב, קלידים, קולות רקע (מרץ 1968 - מרץ 1976, אפריל 1984 - פברואר 2002. נפטר ב-2012)
- ריצ'י בלקמור - גיטרה (מרץ 1968 - יוני 1975, אפריל 1984 - נובמבר 1993)
- רוד אוונס - שירה (מרץ 1968 - יולי 1969)
- ניק סימפר - גיטרה בס, קולות רקע (מרץ 1968 - יולי 1969)
- גלן יוז - גיטרה בס, קולות רקע (יולי 1973 - מרץ 1976)
- דייוויד קוברדייל - שירה (אוגוסט 1973 - מרץ 1976)
- טומי בולין - גיטרה, קולות רקע, גיטרה בס (יוני 1975 - מרץ 1976. נפטר ב-1976)
- ג'ו לין טרנר - שירה (דצמבר 1989 - אוגוסט 1992)
- ג'ו סטריאני - גיטרה (דצמבר 1993 - יולי 1994)
לפי הרכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנים | הרכב | אלבומים |
|---|---|---|
|
מרץ 1968 - יולי 1969 |
| |
|
יולי 1969 - יוני 1973 |
|
|
|
יולי 1973 - יוני 1975 |
|
|
|
יוני 1975 - מרץ 1976 |
|
|
| מרץ 1976 - אפריל 1984 (פירוק) | ||
|
אפריל 1984 - מאי 1989 |
|
|
|
דצמבר 1989 - אוגוסט 1992 |
|
|
|
אוגוסט 1992 - נובמבר 1993 |
|
|
|
דצמבר 1993 - יולי 1994 |
|
|
|
נובמבר 1994 - פברואר 2002 |
|
|
|
מרץ 2002 - היום |
|
|
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Chris Charlesworth, Deep Purple: The Illustrated Biography, Omnibus Press, 1998
- Dave Thompson, Smoke on the Water: The Deep Purple Story, ECW Press, 2004
- Michael Heatley, The Complete Deep Purple, Reynolds & Hearn, 2008
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: 
אתר האינטרנט הרשמי של דיפ פרפל
דיפ פרפל, ברשת החברתית פייסבוק
דיפ פרפל, ברשת החברתית טוויטר
דיפ פרפל, ברשת החברתית אינסטגרם
דיפ פרפל, סרטונים בערוץ היוטיוב
דיפ פרפל, באתר Spotify
דיפ פרפל, באתר SoundCloud (באנגלית)
דיפ פרפל, באתר Last.fm (באנגלית)
דיפ פרפל, באתר AllMusic (באנגלית)
דיפ פרפל, באתר MusicBrainz (באנגלית)- דיפ פרפל, להקה באתר Encyclopedia Metallum (באנגלית)
דיפ פרפל, באתר Deezer
דיפ פרפל, באתר Discogs (באנגלית)
דיפ פרפל, באתר Songkick (באנגלית)- דיפ פרפל, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
דיפ פרפל, באתר בילבורד (באנגלית)
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
דיפ פרפל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- בן שלו, עכבר העיר אונליין, למה ישראלים אוהבים את דיפ פרפל?, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2008
- אור ברנע, "דיפ פרפל" יחזרו לישראל באביב, באתר ynet, 9 בדצמבר 2010
- לורי שטטמאור, צפו: פגשנו את "דיפ פרפל" ברוסיה, באתר ynet, 3 באפריל 2011
- נמרוד צוק, דיפ פרפל: "אין לנו כבוד לפוליטיקאים", באתר נענע 10, 11 במאי 2011
- ניר גורלי, דיפ פרפל: "להקות שמבטלות הופעות בישראל הן נמושות", באתר עכבר העיר, 11 במאי 2011
- עמי פרידמן, כשזה סגול: הלהיטים הגדולים של דיפ פרפל, באתר ynet, 17 בינואר 2016
- אייל לוי, כתם סגול עמוק: מה הסיבה שדיפ פרפל לא הגיעה למעמד של אגדה?", באתר מעריב אונליין, 14 במאי 2016
- אמיר שוורץ, למעריצים בלבד: החדש של "דיפ פרפל" ישאיר אתכם עם חיוך, באתר ynet, 10 באוגוסט 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ענת רונקו, דיפ פרפל הרעידו את קיסריה, באתר עכבר העיר, הארץ 9 בספטמבר 2008
- ^ דיפ פרפל בישראל: "אמנים שביטלו כאן הופעות - רכיכות" באתר וואלה, 11 במאי 2011
- ^ ענת משה, ערב סגול עמוק: דיפ פרפל עשו קאבר לעצמם, באתר של "רשת 13", 23 בפברואר 2014 (במקור, מאתר "nana10")
- ^ אייל לוי, נוסטלגיה בלבד: דיפ פרפל מזדקנים, באתר nrg, 23 בפברואר 2014
| דיפ פרפל | ||
|---|---|---|
| איאן גילן • סטיב מורס • רוג'ר גלובר • דון איירי • איאן פייס
חברי עבר: ריצ'י בלקמור • רוד אוונס • טומי בולין • ג'ון לורד • ג'ו סטריאני • ניק סימפר • דייוויד קוברדייל • גלן יוז | ||
| אלבומי אולפן | Shades of Deep Purple (1968) • The Book of Taliesyn (1968) • Deep Purple (1969) • Deep Purple in Rock (1970) • Fireball (1971) • Machine Head (1972) • Who Do We Think We Are (1973) • Burn (1974) • Stormbringer (1974) • Come Taste the Band (1975) • Perfect Strangers (1984) • The House of Blue Light (1987) • Slaves and Masters (1990) • The Battle Rages On... (1993) • Purpendicular (1996) • Abandon (1998) • Bananas (2003) • Rapture of the Deep (2005) • Now What?! (2013) • Infinite (2017) • Whoosh! (2020) | |