דניאל סילבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דניאל סילבה
דניאל סילבה, יולי 2013
דניאל סילבה, יולי 2013
לידה 19 בדצמבר 1960 (בן 60)
מישיגן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, עיתונאי, מחבר רומנים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Jamie Gangel עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת המדינה של קליפורניה, פרזנו, אוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
danielsilvabooks.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דניאל סילבהאנגלית: Daniel Silva; נולד בשנת 1960) הוא סופר מתח ובילוש יהודי אמריקאי, שחיבר שבעה עשר ספרים, נכון לסוף 2014, כולם רבי מכר, שתורגמו לפחות ל-25 שפות.

כונה "מחבּר ספרות הריגול הטוב בדורו", "אחד מסופרי הריגול המחוננים ביותר באמריקה", ו"יורשם של גרהם גרין וג'ון לה קארה". ספרו "המרגל שלא ייאמן" דורג בשנת 2006 על ידי המגזין פאבלישרס ויקלי במקום השלושה עשר ברשימת "מותחני הריגול הטובים ביותר שנכתבו אי פעם"[1].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילבה נולד במישיגן, וגדל בקליפורניה, בבית נוצרי קתולי. עד היום ניכרת בספריו האהדה לדת הקתולית, כאשר בין גיבורי המשנה בספריו נמצאים אישים כמו האפיפיור והמזכיר הפרטי שלו לואיג'י דונאטי.

החל את דרכו המקצועית כעיתונאי בסוכנות הידיעות הבינלאומית UPI, שם התקבל תחילה לעבודה זמנית בעודו סטודנט לתואר שני ביחסים בינלאומיים. נטש את הלימודים לצורך עבודה כעיתונאי במשרה מלאה. מונה בהמשך לכתב UPI בקהיר. תוך כדי סיקור מלחמת עיראק איראן פגש את העיתונאית היהודייה ג'יימי גנגל (Jamie Gangel), מ-NBC, וב-1987 הם נישאו. סילבה התגייר, והוא חבר בקהילה היהודית של וושינגטון די. סי. ובבית כנסת שם[2][3].

מ-UPI עבר סילבה ל-CNN וב-1995 החל בכתיבת ספרו הראשון, THE UNLIKELY SPY, אשר יצא לאור ב-1996. הספר הפך מיד עם פרסומו לרב-מכר וסילבה התפטר מ-CNN והחל מאז לכתוב ספרים באופן בלעדי.

סדרת ספרי גבריאל אלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מספריו עוסקים בעלילותיו של סוכן המוסד והמתנקש גבריאל אלון. על-פי סדרת הספרים אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה, היה בשנת 1972 סטודנט צעיר לאמנות, שזה עתה השתחרר מצה"ל לאחר שירות כלוחם ביחידה מובחרת[4]. בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מגויס אלון לשורות המוסד על ידי רב המרגלים ארי שומרון (בן דמותם הבדיוני של רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), איש הפלמ"ח בעברו, אשר היה מופקד בין היתר על מבצע לכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בארגנטינה בשנת 1960. סילבה "שתל" את דירת השרד הסודית של אלון ברחוב נרקיס בירושלים, סמוך לבית הספר בצלאל. עד מהרה הפך אלון למתנקש המוביל במבצע זעם האל, שמטרתו הייתה להרוג את חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים במישרין או בעקיפין לטבח[5]. אלון וצוותו ניהלו מצוד עיקש באירופה אחר המחבלים והוא עצמו היה אחראי להרג שישה מהם[6]. הסדרה נפתחת בספר "המחסל", בו אלון חי בשם בדוי באנגליה ומתאושש מאובדן בנו הפעוט ופציעתה הקשה של אשתו, לאחר שמחבל טמן פצצה ברכבו. בספר, ולאורך כל הסדרה, מנצל אלון היטב את כישוריו האומנותיים ואת זהותו הבדויה כרסטורטור של יצירות אומנות מימי הרנסאנס בעל שם בינלאומי[7]. לאורך ספרי הסדרה נאבק אלון בארגוני טרור פלסטינים, אל-קאעידה, פושעי מלחמה נאצים ואוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק. בשל אימוניו במוסד אלון בקי בקרב מגע והוא מומחה בשימוש באקדח בשיטת ה"שלוף- דרוך- תירה"[8]. הנשק המועדף עליו הוא אקדח ברטה מדגם 92F (בקוטר 9 מ"מ ארוך), ואקדח ברטה בקוטר 0.22 אינץ' בו השתמש בעת שרדף והתנקש בחיי שישה ממתכני הטבח במינכן במהלך שנות השבעים[9].

דמויות קבועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מריו דלבקיו, יוהאן קלמפ: שמותיו הבדויים של גבריאל בדרכוניו האיטלקי והגרמני, בהתאמה.
  • ארי שומרון: מייסד המוסד. היה איש מודיעין עוד בימי ההגנה והתנקש בחיי אחד מאחראי המרד הערבי באזור הגליל המערבי.
  • קיארה מוזלי-אלון: בתו של הרב הראשי לוונציה. גויסה לעזרת גבריאל בכמה משימות ובהמשך התחתנו.
  • אליהו לבון: מומחה למעקב שפרש לארכאולוגיה. גבריאל מגייס אותו לעיתים לעזרה.
  • דינה שריד: מומחית לאירועי טרור במוסד.
  • רימונה שטרן: קצינת אמ"ן המתמחה במעקבים. אחיינתו של גילה שומרון, אשתו של ארי שומרון
  • כריסטופר קלר: מתנקש אנגלי יוצא ה-SAS. במהלך מלחמת המפרץ השנייה שרד לבדו הפצצה טועה של בעלות הברית ונחשב למת. עבר את כל היבשת עד לקורסיקה ועבד כמתנקש בשירות דון מקומי. אחרי שנכשל לרצוח את גבריאל השניים נהיו חברים טובים ובהמשך גבריאל עוזר לו לחזור "לחיים" ולהתגייס ל-MI6.
  • גרהם סימור: לשעבר ראש המחלקה לטרור ב-MI5 וברוב הספרים ראש ה-MI6. נעזר רבות בגבריאל.
  • נשיאי ארצות הברית: לא נזכרים בשמותיהם, אך ללא צורך- מספר רמזים נכתבו על זהותם (אחד תמך בהסכם עם איראן ואחד מעביר שגרירות לירושלים).
  • לב אהרון: ראש המוסד בתחילת הסדרה.
  • עוזי נבות: סוכן מוסד בכיר שמונה זמנית בלית ברירה לראש המוסד כשלב התפטר, עד שגבריאל הסכים לקבל את התפקיד. נשאר בתפקיד בכיר.
  • ג'וליאן אישרווד: סוכן אמנות ניצול שואה שהעסיק את גבריאל כעבודת כיסוי בלונדון.
  • יעקב רוסמן: מפעיל סוכנים לשעבר שהפך לראש אגף המבצעים המיוחדים במוסד.
  • מיכאל אברמוב: קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל שהיה למתנקש ולוחם מוסד.

מספריו שתורגמו לעברית (לפי סדר הוצאתם לאור)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המרגל שלא ייאמן (2000)
  • המחסל (2002)
  • הבלדרית (2007)
  • סוכן במלכוד (2009)
  • חוקי מוסקבה (2010)
  • העריק (2011)
  • פרשת רמברנדט (2013)
  • דיוקנה של מרגלת (2014)
  • המלאך הנופל (2016)
  • הבחורה האנגלייה (2017)
  • השוד (2017)
  • המרגל האנגלי (2018)
  • האלמנה השחורה (2019)
  • בית המרגלים (2020)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דניאל סילבה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Spy vs. Spy vs. Spy
  2. ^ ריאיון עם דניאל סילבה, 29 ביולי 2008
  3. ^ על דניאל סילבה, באתר The Book Report Network
  4. ^ דניאל סילבה, העריק, הוצאת ידיעות ספרים, 2011, עמוד 72, "גבריאל היה צייר צעיר ומבטיח שנטש תפקיד ביחידת צבא מובחרת לטובת לימודים בבצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב."
  5. ^ גל פרל פינקל, ‏זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד, בעיתון מקור ראשון, 23 באוגוסט 2020.
  6. ^ גבי לוין, מה משותף לסוכני מוסד, CIA, טרוריסטים וסתם רוצחים? שכולם חובבי אמנות, כמובן, באתר הארץ, 04 בספטמבר 2007, "והוא גם זה שחיסל במו ידיו שישה טרוריסטים האחראים לרצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן".
  7. ^ רון מיברג, שובו של גבריאל אלון, nrg, ‏ 01/08/2008.
  8. ^ גבי לוין, מה משותף לסוכני מוסד, CIA, טרוריסטים וסתם רוצחים? שכולם חובבי אמנות, כמובן, באתר הארץ, 04 בספטמבר 2007, "גבריאל אלון הוא לא סתם 'סופרמן' המיישם היטב את שיעורי 'שלוף-דרוך-תירה' במהירות הבזק של המוסד".
  9. ^ עלית קרפ"הבחורה האנגלייה": מתחנף להפליא ומשעמם להחריד, באתר הארץ, 2 במאי 2017