דרכיה דרכי נועם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דרכיה דרכי נעם היא השקפה תלמודית המתבטאת בפרשנות ואף בפסיקה, אשר לפיה התורה לא באה לגרום לאדם סבל, ועל כן פרשנויות אפשריות לתורה שאינן נראות כ"דרכי נעם" נדחות לעיתים לטובת פרשנויות אחרות. עיקרון זה נלמד מן הפסוק בספר משלי (ג, יז), המגדיר את ה"חכמה" והתורה במילים: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם".

הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל זה מוזכר בתלמוד בשלושה מקומות, בהקשרים שונים. במקורו, הוא איננו "כלל יוצר" אלא אסמכתא שבדיעבד לפסיקות ולפרשנויות ידועות. עם זאת, בספרות הראשונים והאחרונים נעשה שימוש בכלל זה במקרים רבים נוספים, והוא הפך אצל חלק מהם ל"כלל יוצר". בעת החדשה ניתן לכלל זה משקל גדול, ככלל מטא-הלכתי, על ידי כמה הוגי דעות ופוסקים אורתודוקסים מודרניים וכן קונסרבטיבים ורפורמים, בעוד שאחרים לא נטו לייחס לו משקל של ממש בפסיקה.

הרמב"ם[1] מסביר את הכלל בהסבירו את הפסוק "וחי בהם", "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם."

יש להבדיל בין המושג "דרכי נעם" לבין המושג דרכי שלום, הנלמד אף הוא מאותו פסוק: הכלל "דרכי נעם" משמש במקרים שבהם קיום המצווה עלול לגרום אי נעימות לאדם מסוים המקיים אותה. לעומת זאת, "דרכי שלום" הוא נימוק להלכות שנועדו למנוע מריבות בין אנשים שונים.

מקור הכלל בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש ידוע בפסוק האמור הוא בדבריו של האמורא אביי בתשובה לשאלה מנין לנו ש"ענף עץ עבות" המוזכר בתורה כאחד מארבעת המינים הוא ההדס ולא ההרדוף, אשר לכאורה מתאים גם הוא לפרשנות התלמודית לפסוק, "עץ שענפיו חופין את עצו". על כך ענה אביי שאין בהרדוף "דרכיה דרכי נעם" (שהרי הוא רעיל).[2] אותו כלל מובא בתלמוד בתשובה לשאלה מנין ש"כפות תמרים" המוזכר בתורה הוא הלולב ולא חלק אחר של הדקל שהוא קוצני ומסרט את הידיים.[3] דבריו של אביי לא באו לשנות הלכה מעשית, שכן המסורת הקובעת ש"ענף עץ עבות" הוא ההדס, וכן זו ש"כפות תמרים" הוא הלולב, לא הייתה נתונה במחלוקת, ודבריו באו רק לתת שיקול-שבדיעבד לשאלה מדוע עלינו לפרש זאת כך ולא אחרת.

מקום נוסף שבו מוזכר כלל זה הוא בדיון של התלמוד הבבלי במסכת יבמות[4] באשר לדיני ייבום. התורה מחייבת את אחיו של האדם המת לקחת את האלמנה לאישה, במקרה שלא היו לו בנים. באשר למקרה שבו היה בן בשעת מיתת האח אך הוא מת לאחר מכן, קובע התלמוד שאין חיוב ייבום, ובדיון על כך עם האמורא רבא עולה הנמקה לכך מכוח הכלל של "דרכיה דרכי נעם". בשאלה מדוע במקרה כזה לא יהיו הדברים "דרכי נעם" נחלקו הראשונים, ומכוח מחלוקות אלו אף נגזרו מחלוקות להלכה.[5]

"דרכיה דרכי נעם" ככלל יוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' יצחק מווינה בספרו אור זרוע[6] הסיק מהדברים הללו לגבי מקרה שבו היבם הוא משומד (דהיינו אדם שהתנצר, במקרה שבו הוא דן), אין זה דרכי נעם שהיבמה תינשא ליבם, והוא פסק להלכה שבמקרה כזה היבמה פטורה מייבום.

יש[7] מי שכתב להתיר איסור סחורה בחדש מטעמים של דרכיה דרכי נעם, שבזמן שבית המקדש היה קיים הייתה תבואת חדש נפוצה ואין זה דרכי נעם שלא יהיה ניתן לסחור בה, הרב שמואל וואזנר[8] כתב כי אין להתיר איסורים בנימוק של "דרכיה דרכי נעם", כאשר אין מפורש כן בתלמוד. אולם מדברי הרדב"ז[9], החכם צבי ועוד, מתבאר שכן מחשיבים את הנימוק של דרכי נעם ככלל יוצר.[10]

רבי אלחנן וסרמן כותב בקובץ הערות[11] כי הדין של דרכי נעם הוא רק סימן שזו היא כוונת התורה, וכמו שכתב רש"י שפטור דרכי נעם באדם שמת ואין לו בנים ואחר כך נולד לו, הוא מכיוון שעל ידי סברת דרכי נעם מוכרח כי כוונת התורה בפסוק "ובן אין לו" היא על שעת המיתה, ולפי דברי התוספות שין נאסרה הוא גם מכוח הדין של דרכי נעם, יש לומר שזה הוא סימן שאז הוא זמן חלות הזיקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה קופרמן, "דרכיה דרכי נעם", תלפיות י (תשנ"ח), עמ' 65-70.
  • אלי כהן, "דרכיה דרכי נעם", שנה בשנה (תשנ"ז), עמ' 411-427.
  • אליעזר בשן, "דרכיה דרכי נעם (עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב בשנת קנ"א עד המאה הי"ח)", דעות - בטאון האקדמאים הדתיים, מח (תשם), עמ' 171-176.
  • אליעזר ברקוביץ, "כוחה המוסרי של ההלכה", ההלכה, כוחה ותפקידה, ירושלים תשמ"א, עמ' 84-104
  • יהודה לוי, "'דרכיה דרכי נעם' - מקור להלכה", המעין כא גל' א, תשמ"א, עמ' 33-38
  • דניאל שפרבר, דרכה של הלכה, הוצאת ראובן מס, תשס"ז, פרק שלישי: עקרונות-על הלכתיים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהלכות שבת, פרק ב' הלכה ג'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה לב, ב
  3. ^ שם לב, א
  4. ^ דף פז ע"ב.
  5. ^ רש"י שם ותוספות שם דף ב עמוד א, וראו את דברי ר' יצחק זאב סולובייצ'יק בסוף ספרו חידושי הגרי"ז על הרמב"ם.
  6. ^ חלק א, הלכות ייבום וקידושין סימן תרה ד"ה כתוב בתשובות.
  7. ^ רבי דוד כץ, תלמיד החתם סופר, בספרו בית דוד יו"ד סימן קיז אות כא.
  8. ^ שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן קסב.
  9. ^ שו"ת הרדב"ז ח"ג תרכז וח"ב אלף עו.
  10. ^ שו"ת חכם צבי סימן מו. הובא גם בחכמת אדם סימן קיא סעיף ב, ובסדרי טהרה סימן קפח סעיף קטן ב. וע"ע מנחת חינוך מצווה א' ס"ק כב
  11. ^ פרק חמשה עשרה נשי סימן י"א.