ארבעת המינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארבעת המינים
(מקורות עיקריים)
FGHJK454.jpg
נטילת ארבעת המינים בכותל המערבי
מקרא ויקרא, כ"ג, מ'
משנה מסכת סוכה, פרקים ג'-ד'
משנה תורה הלכות שופר וסוכה ולולב, פרקים ז'-ח'
שולחן ערוך אורח חיים, סימנים תרמ"ה-תרס"ט
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קס"ט
ספר החינוך, מצווה שכ"ד
אתרוגקוישיקלךהדסערבות
ארבעת המינים, מימין לשמאל: אתרוג, הדס, לולב, ערבה

ארבעת המינים הם ארבעה צמחים שהתורה מצווה על נטילתם בחג הסוכות. חז"ל מזהים אותם כאתרוג, לולב, הדס וערבה. מצווה זו ידועה גם בשם נטילת לולב.

נהוג לאגד את ארבעת המינים ולשאת אותם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה מתקיימת בהנפה ונענוע של ארבעת המינים בסדר מיוחד המתקיים במהלך התפילה.

מקור המצווה בתורה ובחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מתוארת בתורה כך:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

אגרת מאת שמעון בר כוכבא לפרנסי עין גדי וקריית ערביה, בה הוא מבקש העברת משלוח של ארבעת המינים למחנהו הראשי

חז"ל למדו מכאן שמהתורה יש ליטול את ארבעת המינים בכל מקום רק ביום הראשון ("ולקחתם לכם ביום הראשון"), ואילו במקדש בלבד ("לפני ה' אלהיכם") התורה מצווה לקחתם כל שבעת ימי החג ("...שבעת ימים"). רוב הפוסקים[1] הבינו כי מדובר בבית המקדש, אולם התלמוד הירושלמי וכן הרמב"ם למדו כי מדובר בשטח העיר ירושלים כולה אפילו חוץ למקדש. בימינו יש שנוהגים להתפלל בירושלים העתיקה כדי לצאת ידי חובת פוסקים אלו.

לאחר חורבן בית המקדש השני, הרחיבו חז"ל את המצווה ותיקנו שיש ליטול גם מחוץ למקדש כל שבעת הימים, זכר למקדש. לפיכך קיום המצווה בשאר ימי החג, מוגדר כמצווה מדברי סופרים ("מדרבנן"). בנוסף לכך גזרו חז"ל שארבעת המינים לא יינטלו בשבת (כמו שגזרו על שופר ועל קריאת מגילה בשבת), מחשש שיעבירו אותם ארבע אמות ברשות הרבים (שזהו אחד מאיסורי שבת). מתחילה הגזרה הזו הייתה רק בששת ימי החג האחרונים, ולא ביום הראשון, אך לאחר החורבן הגזירה הורחבה לכל הימים[2].

טעם מצוות נטילת לולב לפי ספר החינוך: "מצות הלולב עם ג' מיניו מזה השורש הוא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. [...] ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו..."

זיהוי המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוגים בשוק ארבעת המינים
לולבים
(מהקרוב לרחוק): הדס, לולב, ערבה

פרי עץ הדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אתרוג

בתלמוד[3] מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:

  • תאמר "פרי מעץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
  • המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות "גדולים" (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות "קטנים" (פירות השנה).
  • המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידרו" (hydro, מים), והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים".
  • נאמר "פרי עץ הדר" - "הדרים באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.

כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שזו הדעה שבה החזיקו אבותינו וכך נהגו במשך הדורות. הרמב"ן פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג, מלשון "חמדה" או "נעים למראה", כלומר "הדור" (תרגום אונקלוס לאיסור "לא תחמוד" הוא "לא תרגג"). בניגוד לדעת הרמב"ן, הבלשנות המודרנית הצביעה על כך שמקור השם אתרוג הוא כנראה מן המילה הפרסית תֻרֻנְג', וחוקרים משערים שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק בתקופה הפרסית[4].

לדעת רבי אבא דעכו פרי עץ הדעת היה האתרוג[5]. ויש המזהים את "פרי עץ הדר" עם אצטרובל דווקא[6][7].

כפות תמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לולב

כפות תמרים הן ענפים של עץ תמרים הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים כעין שרביט. ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב".

ענף עץ עבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדס

ענף עץ עבות הוא על פי המסורת ענף עץ הדס. כדי שייקרא "עבות" צריך שיהיו בכל רמת עלים, הנקראת בהלכה "קן", לפחות שלושה עלים, לאורך לפחות רובו של ההדס. זהו "הדס משולש". אם יש רק שני עלים ואחד מעליהם או מתחתם זהו "הדס שוטה", הפסול.

ערבי נחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערבה

ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי "ערבה". ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעיתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.

כשרות ארבעת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלכות ארבעת המינים
בדיקה מדוקדקת של אתרוג, שוק ארבעת המינים בבני ברק, לקראת סוכות תשס"ח
בדיקת לולב בשוק מחנה יהודה
אנשים בוחנים ענפי הדס בשוק ארבעת המינים בבני ברק

חכמים למדו מהפסוק המצווה על נטילת ארבעת המינים שישנם מספר תנאים הנדרשים לכשרות המינים לשם קיום המצווה, ובהיעדר אחד מהם אצל אחד המינים - הוא פסול לנטילה. רוב התנאים קשורים לפגמים בגופו של המין, ומיעוטם קשורים לדרך השגת המין על ידי האדם הנוטלו.

נטילת ארבעת המינים מצווה מהתורה רק ביום הראשון של סוכות (ובמקדש לכל אורך החג), ובשאר הימים מצווה מדברי חכמים. לפיכך הלכות הכשרות של ארבעת המינים חמורות יותר ביום הראשון, וחלק מהתנאים פוסלים ביום הראשון בלבד. כאשר חל יום טוב הראשון של סוכות בשבת, נמצא שנטילת ארבעת המינים בכל החג היא רק מדברי חכמים.

זיהוי המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשם קיום מצוות ארבעת המינים יש לקחת את ארבעת המינים המדויקים שזיהו חכמים בדרשתם על הציווי בתורה. למשל חכמים זיהו את המין המכונה בתורה "פרי עץ הדר" עם האתרוג ולכן נטילת פרי הדר אחר פסולה לחלוטין – בכל שבעת ימי החג. כמו כן, זיהו חכמים את "ענף עץ עבות" עם ההדס ולכן נטילת מין אחר שיכול לענות על הגדרת 'ענף עץ עבות' – פסולה בכל ימי החג. גם נטילת צפצפה, שהיא מין הדומה לערבה – פסולה.

צורת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צורה חריגה: כאשר אחד המינים שינה את צורתו באופן משמעותי מהצורה הרגילה של אותו המין, כגון לולב שעליו גדלים רק לצד אחד של שדרתו או הדס שרוב עליו נשרו – פסול כל שבעת ימי החג.
  • אין בו שיעור: לכל אחד מארבעת המינים נקבע שיעור מינימלי. מין מארבעת המינים בגודל קטן מהשיעור הראוי לאותו המין – פסול כל שבעת ימי החג. השיעור הדרוש לאתרוג הוא נפח כביצה, ללולב דרושה שדרה בשיעור ארבעה טפחים, ולהדס ולערבה דרוש ענף בשיעור שלושה טפחים.
  • חסרון הדר: כאשר מראהו של אחד המינים פגום באופן שאינו משנה באופן משמעותי את צורתו אך מפחית מיופיו והדרו – הוא פסול לנטילה. למשל מין שהתייבש מעט או שנראה חבוט או פצוע, פסול משום שאינו נחשב ל"הדר". בעניין זה נחלקו אם הפסול הוא רק ביום הראשון או בכל שבעת ימי החג.
  • חסר: כאשר אחד המינים חסר בגופו, כגון אתרוג שנפצע ונחסר – פסול לנטילה ביום הראשון, אך כשר בשאר ימי החג.

השגת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גזול: מין מארבעת המינים שהגיע לידי האדם בגזל או בגניבה – פסול לנטילה כל שבעת ימי החג.
  • שאול: אם שאל אדם מחברו את ארבעת המינים או אחד מהם – ביום הראשון לא קיים את המצווה, כל עוד לא רכש את ארבעת המינים בקנייה או במתנה. בשאר ימי החג רשאי אדם לשאול מחברו את ארבעת המינים.
  • עבודה זרה: מין מארבעת המינים שנעבד לשם עבודה זרה – פסול לנטילה כל שבעת ימי החג.

גידול ארבעת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גידול האתרוג דורש מומחיות והשקעה גדולה. עץ האתרוג המקורי חלש ופגיע. הפתרון המקובל בהדרים - הרכבה על גזע של חושחש - אינו מתאים כאן, כי אתרוג מורכב פסול לברכה. המגדלים נאבקים קשות במחלות ובמזיקים. כמו כן נדרש טיפול פרטני בכל פרי. כדי להגן על הפרי משריטות הוא נקשר היטב, לבל יזוז ברוח. בנקודות חיכוך מושם ריפוד של צמר גפן. נדרש ריסוס מתמיד, כדי למנוע הגעת מזיקים, שפוגעים ביפי הפרי.

בין הזנים המפורסמים: האתרוג הארץ-ישראלי, האתרוג מזן קלבריה, אתרוג 'חזון איש', האתרוג התימני (המגיע לגודל גדול במיוחד) והאתרוג המרוקאי.

ישראל היא מרכז עולמי לגידול אתרוגים, ויש בה פרדסים רבים לגידול אתרוגים, שמיוצאים לכל רחבי העולם. חסידי חב"ד מגדלים בישראל את האתרוג מזן קלבריה, אך רבים מהם מעדיפים לברך על אתרוג שגדל בקלבריה שבאיטליה.

לולב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר רוב הלולבים הנמכרים בישראל היו מיובאים ממצרים [1]. אך כיום כמעט כל הלולבים באים מעמק בית שאן ומהערבה שם ישנם גם מטעים המגודלים במיוחד לצורך הלולבים [2].לולבים אלו נקראים לולבי 'דרי',אולם יש ספק על כשרותם מסיבת היותם לולבים מדקלים שאינם נותנים פירות בעוד שבמקרא מצוין "... כפות תמרים, ומסיבה זאת נאסר לולב מדקל מסוג וושינגטוניה.

את הלולב יש לכרות בזהירות, כי אם כורתים לולבים בצורה שאינה נכונה, עלולה להיגרם פגיעה חמורה לעץ.

מדי שנה נאבקות הרשויות המקומיות בישראל בקוטפי לולבים פירטיים, המנסים לכרות לולבים מעצי הדקל המשמשים לנוי.

הדס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההדס ה'משולש' דורש טיפוח. יש בישראל מגדלים מעטים בלבד של הדסים, ורוב שדות הגידול ממוקמים בצפון הארץ ובמושב נוב ברמת הגולן. לאחר הקטיף יש להסיר ידנית את הענפים הרבים היוצאים לאורכו של ענף ההדס, כדי שיתקבל ענף אחד בלבד.

ערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין גידול מיוחד של ערבות. עצי הערבה גדלים בר לאורך נחלי ישראל או בחצרות בתים, ומשם נקטפים בדי הערבות לקיום המצווה.

מצוות נטילת לולב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגידת ארבעת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע ממרד בר כוכבא המציג את ארבעת המינים לשיטת רבי עקיבא, לצד הכיתוב "לחרות ירושלם"

במשנה[8] אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה. מטבע עתיק מימי בר כוכבא מראה את ארבעת המינים לפי שיטתו של רבי עקיבא, שכנראה רווחה בזמנו. ישנם הנוהגים להוסיף הדסים נוספים לנוי, וכן נוהגים יהודי תימן.

הלולב, ההדס והערבה מאוגדים ביחד משום הידור מצווה. יש האוגדים באמצעות קוישיקלך, אך לדעת פוסקים רבים יש צורך באגידה מעבר לכך. בחלק מן הקהילות אוגדים את ההדסים מימין ללולב והערבות משמאלו, כאשר שדרת הלולב היא כלפי הנוטל. מנהג אחר, על פי קבלת האר"י הוא לאגוד ערבה אחת מימין, אחת משמאל וכן הדס מימין, הדס משמאל והדס באמצע. האתרוג עומד בפני עצמו. בעת קיום המצווה, הלולב עם ההדסים והערבות מוחזקים ביד ימין, בעוד האתרוג מוחזק ביד שמאל, כאשר הפיטם שלו מופנה כלפי מעלה, מוצמד ללולב. במצב זה מנענעים את ארבעת המינים בשישה כיוונים.

הברכה על נטילת לולב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני קיום מצוות נטילת הלולב ונענועו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, וציוָנו על נטילת לולב." בפעם הראשונה שמקיימים את המצווה באותה שנה מוסיפים ומברכים את ברכת "שהחיינו".

יהודים מתפללים בבית הכנסת בחג הסוכות עם ארבעת המינים

הנוסח הוא "על נטילת לולב" ולא "על נטילת ארבעת המינים", מכיוון שכל ארבעת המינים כשהם יחד נקראים "לולב" הואיל והוא גבוה מכולם ושאר המינים טפלים לו. בערבית, המלה לולב פרושה דבר המתנועע, מסתובב. אם זה הפרוש המקורי של המלה גם בעברית, יתברר שאגודת ארבעת המינים אשר אנו מנענעים יחד היא הלולב, ולא כפות התמרים שהוא אחד המינים.

על מנת שהברכה תהיה לפני הנטילה יש המקפידים לברך לפני שהם תופסים את ארבעת המינים בידיהם. אחרים מחזיקים בעת הברכה את ארבעת המינים בידיים אך באופן שאינו מתאים לקיום המצווה, למשל כאשר האתרוג הפוך עם הפיטם כלפי מטה באופן שאינו "דרך גידולו", או שמחזיקים את הלולב האגוד עם ההדסים והערבות אך האתרוג מונח על השולחן, ורק אחרי הברכה מרימים את האתרוג ומצמידים אותו לשלושת המינים האחרים.

על פי תורת הקבלה, יש לברך על הלולב אחר תפילת שמונה עשרה לפני קריאת ההלל. לפני הברכה יש הנוהגים לומר את הבקשה הקבלית הבאה:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, בפרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, אותיות שמך המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, ולידע איך שמך נקרא עלי וייראו מגשת אלי, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנווה אפריון למכון בית אלוהינו, ותהא חשובה לפניך מצוות ארבעה מינים אלו...[דרוש מקור]

נטילה ונענוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמו"ר של חסידות טאש, משולם פייש לאווי (השני) נוטל את ארבעת המינים במהלך תפילת הלל בחג הסוכות

חיוב המצווה הוא הגבהת ארבעת המינים (גם אם בנפרד) אך המצווה השלמה היא נענוע הלולב עם שאר המינים[9]. מנענעים בשעת נטילת הלולב לאחר הברכה. כמו כן בעת אמירת הלל מנענעים בקטע "הודו לה'" המופיע פעמיים בתפילת הלל, וכן בקטע "אנא ה' הושיעה נא". בגמרא מוסבר כי יש לנענע את הלולב במאוזן ובמאונך:

ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" (שמות, כ"ט, כ"ז).
אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו. מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא מתנו הכי. אמר רבי חמא בר עוקבא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת, שירי מצוה מעכבין את הפורענות.

הנענוע מתבצע על פי פסיקת הרמב"ם[10] בסדר הבא: הנעת הלולב קדימה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים, הנפת הלולב למעלה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים.

בתקופות מאוחרות יותר התפתחו מנהגי נענוע שונים, חלקם בהשפעת הקבלה. בקהילות אשכנז נוהגים כמנהג המהרי"ל, אחד מהמקורות העיקריים של מנהגי אשכנז, שפסק לעמוד לכיוון מזרח ולהניע את הידיים בלבד. מוליכים ומביאים שלוש פעמים קדימה, שלוש פעמים ימינה (צד דרום), שלוש פעמים מעל הכתף אחורה (צד מערב), שלוש פעמים שמאלה (צד צפון), מרימים שלוש פעמים למעלה, ומורידים שלוש פעמים למטה. סך הכול 36 נענועים בהולכה והבאה.

ברוב קהילות הספרדים והחסידים נוהגים כמנהג האר"י, לפיו סדר הנענועים הוא: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב. בעת הנענועים מפנים את הפנים ומסתובבים לכיוון הרוח אליה מנענעים. בקהילות תימן על פי מנהג הבלדי סדר הרוחות הוא: מזרח, מערב, מעלה, מטה, דרום, צפון. רוב השאמי מנענעים כשיטת האר"י שלעיל, ויש מקהילות השאמי שמנענעים כסדר השולחן ערוך שלעיל ומנהג אשכנז.

מצוות ערבה במקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפות בבית כנסת החורבה
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הושענות, מצוות ערבה במקדש

בנוסף לנטילת הערבה יחד עם שאר המינים, יוחד טקס נוסף לערבות בלבד, בבית המקדש. במשנה[11] נאמר כי היו לוקחים ערבות ממוצא שליד ירושלים, מביאים אותן למקדש וזוקפים אותן בצידי המזבח. ערבות אלו היו גדולות במיוחד וגובהן היה גדול באמה מגובה המזבח - שגובהו היה עשר אמות. לאחר מכן היו מקיפים את המזבח ואומרים "אנא ה' הושיעה נא". כך, בכל יום מימי חג הסוכות (חוץ משבת), וביום השביעי- מקיפים את המזבח שבע פעמים ועושים זאת גם אם הוא חל בשבת.

לאחר החורבן, נשאר זכר למצווה זו במנהג ההושענות, שבו מקיפים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים. בכל יום מששת הימים הראשונים של חג הסוכות מקיפים את הבימה פעם אחת, וביום השביעי, הושענא רבה, מקיפים את הבימה שבע פעמים ומקיימים חיבוט ערבה.

משמעויות בארבעת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל להקב"ה, כמשל לעם ישראל, כמשל לאברי האדם וכרומזים לאושפיזין:

משל להקב"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לולב לצד מנורת שבעת הקנים בפסיפס בית הכנסת העתיק ביריחו. ארבעת המינים מהווים מוטיב חוזר בעיטורי בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל.

ארבעה מינים שבלולב רומזים להקב"ה[12], כל מין על פסוק שהקב"ה מוזכר בו.

משל לעם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח).
  • לולב בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים שלומדים תורה ובעלי ידע נרחב, אך מעשיהם אינם טובים.
  • הדס – חסרת טעם ובעלת ריח – מסמלת אנשים שלא לומדים תורה, אך מעשיהם טובים.
  • ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים.

אגידת ארבעת המינים מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל[13].

משל לאברי גוף האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת המינים, גבעת ברנר

נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו[14]:

  • האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא וחיבול.
  • הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה והשינאה.
  • ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות ומורדות.
  • הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.

משל לאושפיזין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות[15]:

ארבעת המינים והמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערבה על גדות נחל

ארבעת המינים מתייחדים בכך שהם "גדלים על המים", ולכן מבטאים את שפע המים בארץ ישראל ואת התלות בהם[16], כפי שנכתב בתלמוד הבבלי[17] : "ארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר להם[18] בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים." והלקיחה שלהם היא שמזכה בהורדת המטר[19]. מאפיין זה מתחבר עם עניינו של סוכות, חג האסיף כשמו בתורה[20], שהוא זמן האסיף של יבול הצומח.

בתלמוד הירושלמי[21] נאמר:

ארבעת מינין הללו גדילים על המים, לפיכן הן באין פרקליטין למים.

  • כפות תמרים - ממחישות יותר מכל את שפעת המים באזורים היבשים בארץ, בבקעה ובנאות המדבר.
  • ערבת הנחל – כשמה מבטאת את שפעת הנחלים והמעיינות ומזכירה את המקומות המרובים ביותר במים, שם היא נפוצה ביותר. הערבה היא גם התלויה ביותר במים מבין ארבעת המינים, שהרי ענפי הערבה שבלולב נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים.
  • הדס – כשמו "עץ עבות", הוא הצמח הדחוס ביותר בעלים[22] וממחיש את השפע, הרעננות והירקוּת העצומה שבטבע. במקרא מופיע ההדס בין הצמחים המסמלים פוריות: "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם, אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס."[23]. לעומת בדי ערבה שכומשין לאחר קטיפתם, ההדסים נשארים זקופים ורעננים גם ללא מים זמן ניכר.
  • אתרוג - הוא הפרי שצריך הכי הרבה מים בחקלאות הארץ ישראלית הטבעית. עובדה זו מתבטאת בהלכה "האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו"[24], טעם הדבר הוא תלותו במים בדומה לגינת הירק[25], ומהאמור בתלמוד ירושלמי "אמר רבי תנחומא תירגם עקילס הדר - הידור, אילן שהוא גדל על פני המים[26]" ומעוד מקורות דומים בחז"ל[27]. האתרוג מסמל פוריות מכיוון שעץ האתרוג נותן את פירותיו כל השנה. כמו כן, הפיטם, הקצה המורחב של עמוד העלי שהוא האבר הנקבי של הפרח, הוא תנאי לכשרותו[28]. שלא כמו שאר הפירות, הפיטם נשאר בראש האתרוג גם לאחר הבשלתו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות ומאמרים:

הלכות:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וכן משתמע מדברי המשנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ג'
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה י"ג-ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה י"ח
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה, עמוד א'
  4. ^ "האתרוג ומסורת מתן תורה.pdf". Google Docs. בדיקה אחרונה ב-2 בספטמבר 2017. 
  5. ^ בראשית רבה, פרשה ט"ו, פסקה ז' ועוד
  6. ^ אילון גלעד, פירות הדר - לא מה שחשבתם, באתר הארץ, 16.11.2013
  7. ^ בית מקרא, נט /ב, תשע"ד: שמר אריאלי "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים" / 5
  8. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה ד'
  9. ^ מדאגבהיה נפק ביה! תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב, עמוד א' ומשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה ט'
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה י'
  11. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה'
  12. ^ על פי ויקרא רבה
  13. ^ "יעשו כלם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" (פסיקתא דרב כהנא פסקא כח ולקחתם לכם)
  14. ^ דברים אלו מבוססים על מדרש תנחומא פרשת אמור כח (מהדורת בובר)
  15. ^ פרשנות זו מצאה ביטוי בפיוט "סוכה ולולב לעם סגולה" (ראו בוויקיטקסט) המושר בפי עדות המזרח בחג הסוכות
  16. ^ זהר עמר - ארבעת המינים, תל אביב תש"ע. טעימות מארבעת המינים, באתר בשבע, שיעורים מהרב דביר טל, ומהרב פייבלזון.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ב', עמוד ב'
  18. ^ המילה "להם" (שיותר מתאימה תחבירית) היא לפי כתבי היד: הספרייה הבריטית, הרב הרצוג, מינכן 140, מינכן 95. מהאתר הכי גרסינן.
  19. ^ ויקרא רבה
  20. ^ בספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ז ובספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ב
  21. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א', הלכה א'
  22. ^ ראו פסיקתא דרב כהנא כז,ט.
  23. ^ ספר ישעיה, פרק מ"א, פסוקים י"ח-י"ט
  24. ^ רמב"ם מעשר שני א,ה
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ד, עמוד ב'.
  26. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ג', הלכה ה',
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה, עמוד א', ובויקרא רבה.
  28. ^ "ניטלה פטמתו...- פסול" משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה ו'


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.