הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק) היה שמו של פלג מאואיסטי שפרש ממצפן בספטמבר 1970.

ההיסטוריה והמצע הפוליטי של הברית הקומוניסטית המהפכנית - "מאבק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון נוסד בשם "הברית הקומוניסטית המהפכנית", אך נודע יותר על שם ביטאונו - "מאבק". הארגון הורכב ממספר חברים שיצאו ממצפן כמו אילן הלוי, רמי ליבנה, דן ורד, אודי אדיב, מריוס שטנר ואריה בן חורין ומכמה שלא היו פעילים במצפן קודם לכן והצטרפו ישירות ל"מאבק" כמו למשל: מלי לרמן, דבי לרמן, מחמוד מסרווה, אניס קאראווי וראסאן פאוזי.

בגילוי הדעת הראשון שלהם שפורסם בגיליון הראשון של "מאבק" ובגיליון מס' 56 של "מצפן" תחת הכותרת "לקראת פרספקטיבה חדשה"[1] - הסבירו חברי הקבוצה את פרישתם ממצפן בכך שלמצפן חסרות פרוגרמה פוליטית, אסטרטגיה פוליטית ומסגרת ארגונית מתאימה כדי ליישם את האסטרטגיה הנבחרת. עוד ביקרו את מצפן על כך שהיא מהווה "אכסניה לקואליציה של אנשים בעלי זהות פוליטית מגוונת" ושגישתה פרגמטית, מה שמונע ממנה לפעול באופן עקבי בקרב הפרולטריון היהודי והערבי. על סגנון עבודתה של מצפן נאמר בגילוי הדעת כי הוא מתאפיין ב"מצבי רוח, מרץ פתאומי או בטלנות אישית" וכן ב"ספונטניות" ו"חופש" שלא לבצע את החלטות הרוב. חברי "מאבק" האשימו את מצפן בכך שהיא שוללת את "תפקידה של המפלגה המהפכנית כמדריך ומכוון של מאבק ההמונים...[ו]את הדיקטטורה של הפרולטריון ככלי במלחמת המעמדות שלאחר ניצחון המהפכה", ומגזימה בהערכת חשיבותו של המרד נגד הניכור ככוח חברתי מניע. עוד הם טענו כי מצפן מערפלת את שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי בכך שאינה מבליטה מספיק את אופיה הקולוניאלי של ישראל ומדברת בצורה דו-משמעית על הזכויות הלאומיות של היהודים בארץ.

במצע הפוליטי של הארגון, שנוסח ב-29 בספטמבר 1970 הובהר[2] כי בעיני חברי הקבוצה המהפכה הקומוניסטית בסין היא המשך ישיר למהפכת אוקטובר והנה צעד חשוב בדרך למהפכה הכלל-עולמית. עוד נקבע במצעה הפוליטי של הקבוצה כי המאבק האנטי-קולוניאלי ב"עולם השלישי" (שבמסגרתו כללו את העם הוייטנאמי, הקובני והפלסטיני), יוביל בהכרח למהפכה סוציאליסטית עולמית. במצע הופנתה אצבע מאשימה כלפי מצפן על כך שהיא מתעלמת מתפקידה של "המדינה הסוציאליסטית" כבסיס למאבק המהפכני העולמי. קטע נוסף מהמצע אמר כי "פלשתינה היא יחידה טריטוריאלית בעלת אופי דו-לאומי ...הפרדות על בסיס טריטוריאלי בין שני העמים, על יסוד עובדות הכוח הציוניות, סותרת את העיקרון הדמוקרטי לפיו זכותו של כל אזרח, ללא אפליה לאומית, להתגורר ולעבוד בכל מקום בו יבחר", עם זאת טענה "מאבק" בדומה ל"מצפן", כי בחבל הארץ קיימת ישות לאומית עברית שתנועת השחרור הערבית חייבת להכיר בקיומה. "מאבק" בנתה עצמה על בסיס ה"צנטרליזם הדמוקרטי" כנגד ה"אנרכיזם" של מצפן.

מנהיג הקבוצה היה אילן הלוי, לקבוצה היה ועד מרכזי (שבו היו חברים בנוסף לאילן גם רמי ליבנה, מריוס שטנר ומלי לרמן), ועדת ביקורת וגם קבוצת "חברים "רגילים"" (שמנו בין עשרה לחמישה-עשר איש). ועדת הביקורת הייתה אמונה על מידור הארגון ושמירה על סודיות פעולותיו ולחברים בארגון ניתנו שמות מחתרתיים.

פעילותם התרכזה בעיקר בארגון צעירים ערבים-פלסטינים מן הגליל והמשולש לפעילות מהפכנית. הכרוזים שהפיצו בערבית עסקו בעיקר בבעיות ספציפיות בחברה הערבית בארץ. חברי הארגון עבדו כפועלים במפעלים והתגוררו בשכונות עוני כדי להיות קרובים לחומר האנושי שלו "פוטנציאל מהפכני". את ביטאונם כתבו והפיצו בשלוש שפות : אנגלית, ערבית ועברית.

בסוף 1971 התפלג מהקבוצה פלג שקרא לעצמו "החזית האדומה" ושחבריו הורשעו מאוחר יותר במגע עם סוכן זר ופגיעה בביטחון המדינה ונידונו לתקופות מאסר ארוכות. באותה תקופה נעצרו גם שניים מחברי הארגון "מאבק" - מלי לרמן ורמי ליבנה בעוון "מגע עם איש פת"ח" ונגזר עליהם עונש מאסר, ליבנה נכלא ל-4 שנים ולרמן לשנתיים[3]. בתגובה למעצרים הוציאה "מאבק" גילוי דעת בגיליון מס' 67 של מצפן[4] ובו כתבה: "אנו דוגלים בהשענות על כוחם והכרתם של ההמונים, ולא על גבורה אישית של בודדים או של אוונגרד...",אך עם זאת לא התנערה הקבוצה לחלוטין מהשימוש באלימות, היא הצדיקה את השימוש באלימות כאמצעי התגוננות של המדוכאים, כחלק מתורת מרקס ל"הפיכה בזרוע של כל משטר החברה הקיים". ב"מאבק" בשפה האנגלית מה-30 בדצמבר 1972 הופיעה קריאה לשחרור העצורים מן החזית האדומה ונאמר בקריאה זו: "ידענו שזה אפשרי שחברינו לשעבר מן "החזית האדומה" הסתבכו מתוך התלהבותם המהפכנית בהרפתקה פוליטית חסרת ערך... חברים אלה עזבו את ארגוננו בשל ויכוח תאורטי ופוליטי. הבהרנו בפרסומינו את דעתנו על הדרך הפוליטית של "רובה לפני כל דבר". איש לא יכול להאמין שרעיונותינו מאשרים דרך כזו. אלה שתי דרכים שונות.."

בעקבות מלחמת יום הכיפורים התחולל שינוי בעמדותיה של "מאבק". במרץ 1974 פרסמה הקבוצה מסמך בשם "ביקורת עצמית" ובו טענה כי המלחמה הוכיחה שניתן לפגוע בישראל באמצעות צבאות של מדינות ריאקציוניות ושהכוחות המהפכניים הסוציאליסטיים במזרח הערבי עדיין אינם מסוגלים להשפיע באופן מכריע על מהלך האירועים. מאבק הודתה ב"טעויות" שלה שנבעו לטענתה מ"דוגמטיות" ומ"אולטרה-שמאלנות", כלומר : אי הבנה של הקבוצה שהתפתחות כלכלית אפשרית גם במסגרת הקפיטליזם וללא מהפכה סוציאליסטית ואי הבנה שלא כל הקונפליקטים מקורם מעמדי, לצד הבנה שלא היה סיכוי לדעתם ל"מהפכה ערבית". מאבק טענה כי קיימים רגשות לאומיים הנובעים מחוויות של ההמונים ולכן אי אפשר לקיים מאבק סוציאליסטי על-לאומי. היא קראה לנהל מאבק ריאל-פוליטי וקונקרטי, שמשמעותו הוא קיום מאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני מבלי להתנות שחרור זה בניצחון המהפכה הסוציאליסטית באזור כולו. לדעתם, המלחמה בהחלט פגעה בעליונות הצבאית של ישראל אך גם פגיעה זו לא תגרום למעמד הפועלים הישראלי להתנתק מן הציונות. בנוסף, הם חשו כעת כי שלילת הזכויות הפוליטיות של "העם הישראלי" על ידי הערבים עד כה הייתה מוטעית ושהתפיסה של הפת"ח באותו הזמן בדבר מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין שבה יוכרו רק זכויות דתיות של היהודים לא מסוגלת למשוך אליה את היהודים הישראלים. לדידם, פתרון המדינה הסוציאליסטית המשותפת שבו החזיקה החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין הוא פתרון רצוי, אך בלתי אפשרי למימוש בשלב זה ועל כן מסיבות אלה יש לבחור בעמדת הרוב באש"ף המדברת על הקמת שתי מדינות לאום - ישראל ופלסטין, כשלב ביניים. פתרון שתי המדינות אינו סותר לדעתם את זכותו של כל הפליטים הפלסטינים לשוב ולהתגורר בכל מקום במולדתם, מה שיוביל בהכרח לתהליך של דה-ציוניזציה של ישראל.

ביולי 1973 התאחדו אנשי "מצפן" ו"מאבק" ליצירת רשימה פוליטית משותפת תחת השם "הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית". בראשות הרשימה הציבו את איש "מאבק" - רמי ליבנה שעדיין שהה במאסר באותה תקופה על פגישתו עם איש פת"ח. הסיבה להצבתו בראשות הרשימה הייתה הזדהותם המוחלטת של אנשי הרשימה עם השקפותיו הפוליטיות, הדגשת היותו "אסיר פוליטי" והבלטת האבק למען שחרורו מן הכלא ושחרורם של שאר "האסירים הפוליטיים"[5]. בנובמבר 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים פרסמה והפיצה הרשימה כרוז תחת הכותרת "איך יוצאים מן הבוץ?" ובו נוסחו כמה מן הנקודות העיקריות במאבק למען השלום[6]. הרשימה רצה במסגרת הבחירות לכנסת השמינית השיגה 1,201 קולות בלבד (שהיוו 0.1% אחוזים מסך הקולות) ולא נכנסה אל הכנסת. ובהמשך פורקה הרשימה.

הארגון "מאבק" התפורר בסביבות שנת 1976, בזמן שחבר הארגון רמי ליבנה עדיין ישב בבית הסוהר בעוון ה"מגע עם איש הפת"ח" ובזמן שמנהיג הארגון - אילן הלוי, עזב את הארץ ועבר להתגורר בצרפת.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבות שהציבה הקבוצה לסין העממית בקידום המהפכה הסוציאליסטית בעולם, והדגש הרב שהושם על מאבק העמים ב"עולם השלישי" כנגד הקולוניאליזם, גרמו לכך שחברי הקבוצה הוגדרו כמאואיסטים על ידי יריביהם, על אף שרוב חברי הקבוצה מעולם לא הגדירו עצמם ככאלה. דן ורד היה היחיד בקבוצה שהגדיר עצמו בצורה מפורשת כמאואיסט, הוא הפך למאואיסט בתקופת לימודיו באוניברסיטת מיאמי, שם נחשף למאבקי הסטודנטים למען זכויות אדם ולמען מימוש האידאולוגיה המאואיסטית ונשבה בקסמי האידאולוגיה המאואיסטית. אילן הלוי לעומתו טען שנים מאוחר יותר כי הוא לא הגדיר את עצמו ואת חברי הקבוצה כמאואיסטים, אלא היו אלה הטרוצקיסטים (בעיקר אלה שפרשו גם הם ממצפן ב-1970 והקימו את ברית הפועלים (אוונגרד) ואלה שפרשו ממצפן ב-1972 והקימו את הליגה הקומוניסטית המהפכנית (מצפן מרכסיסטי) שהגדירו אותם ככאלה.

יריביהם האשימו את חברי "מאבק" כי הם תומכים ב"תורת שלבים" (לאומי-בורגני תחילה וסוציאליסטי-פרולטרי מאוחר יותר) בדרך למהפכה. חברי "מאבק" טענו מנגד כי ההמונים מגיעים לחברה סוציאליסטית רק דרך שלבים. אילן הלוי השיב למבקרים וכתב: "אנו מוכנים להודות: אם עמדתנו היא עמדה "מאואיסטית" - דבר שבו אין אנו כה בטוחים כמו מוקיעינו, וזאת בעיקר מפני מספרן וגיוונן הרב של העמדות האמורות להיות "מאואיסטיות" - אזי אנחנו מאואיסטים. תמיד היינו מאואיסטים, קיבלנו על עצמנו להיות כאלה בגלוי ובפועל, השם הזה איננו מפחיד אותנו כלל"[7].

אילן הלוי טוען בדיעבד כי המניע העיקרי לפרישתם ממצפן היה רצונם להתקרב לתנועה הלאומית הפלסטינית, הלוי טוען: "אנחנו היינו הזרם הכי קרוב לתנועה הפלסטינית. אחרים התעניינו יותר בסוציאליזם והיו מונעים על ידי דחייה של הלאומיות. אנחנו היינו יותר סלחנים כלפי הלאומיות. הבנו שלא תהיה אחדות פועלים יהודים וערבים בלי לפתור את הבעיה הלאומית[8].

עודד פילבסקי טען כנגד "מאבק" שהם משתמשים ב"מליצות שמאלית" כדי לתאר את הליכתם ימינה אל עבר ה"לאומנות הפלסטינית". עוד הוא טען כי המאבק הפלסטיני איננו מאבק סוציאליסטי כמו בוייטנאם ובקובה כפי שהם הציגו אותו בגילוי הדעת שלהם[9].

משה מחובר האשים את "מאבק" בכך שעמדותיה ביחס ל"תפקיד המדריך" של המפלגה וביחס ל"דיקטטורה של הפרולטריון" הן עמדות סטליניסטיות[10].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]