ההולכים בחושך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההולכים בחושך הוא מחזה מאת חנוך לוין.

המחזה כמעט נטול עלילה לחלוטין ועוסק באנשים נטולי שמות המוגדרים על ידי מצב תמידי של ציפייה לקראת האירוע הבא - ההולך, המחכה והחומק - היוצאים למסע לילי. בנוסף אליהם ישנם גם אם ההולך ואב המחכה, ששניהם גוססים, מגוון מחשבות הרודפות אחר ההולכים בחושך, ודמויות רבות של מתים הממשיכים להתלונן ולהתקוטט ממקום משכבם בבית הקברות. ההתרחשויות כולן מתוארות על ידי מספר הנמצא מחוץ לנרטיב, ואף קיימת דמות אלוהים אך הסבריו אינם מגיעים לאוזני הדמויות או הקהל. במהלך המחזה, לאחר המפגש עם האלוהים, המספר פונה אל הקהל במעין ביקורת על מה שמתרחש במסגרת המחזה ובחיים בכלל, אך גם קבלתם כבלתי נמנעים:

אי, תמיד אותם פחדים, אותן שאלות;
עד מתי נאמר כולנו דברים חבוטים?
מתי כבר יקום אדם ויאמר דברים שעדיין לא נשמעו?

חנוך לוין. ההולכים בחושך ואחרים, עמ' 57.

בטורו הקבוע בעיתון מעריב יהונתן גפן כינה את המחזה "אולי הטוב ביותר שכתב חנוך לוין, ואולי גם הטוב ביותר בעולם ב-50 השנים האחרונות."[צריך ציטטה] מיכאל הנדלזלץ ראה במחזה זה מעין זיקוק של הדרמה שחנוך לוין יוצר, אך גם סוג של שיא:

"הדרמה של לוין הולכת ומצטללת. פחות מילים, מעט עלילה. במה ריקה, עם מסכים תיאטרליים מלאכותיים, ומוזיקה קרקסית עצובה. להקה גדולה ותהלוכות, והרבה שחקנים... ואכן הייתה פסגה מסוימת, כי לוין הוא גם אמן של תיאטרון וחיזיון, לא רק משורר."[1]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" בשיתוף עם תיאטרון חיפה ב-9 במאי 1998 בבימויו של חנוך לוין, עם תפאורה ותלבושות של רקפת לוי ומוזיקה מאת יוסי בן-נון.

בהשתתפות:

  • יוסי סגל - מת זאטוט
  • רינה רוזנבאום - מתה חמוצה
  • אברהם פלטה - אם החומק הקנדית, מחשבת שוקולד
  • אסי הנגבי - מחשבה מעורפלת
  • אורי אברהמי - מחשבה מטושטשת
  • עופר זוהר - מחשבת דג מלוח
  • אברהם סלקטר - מחשבת תחת
  • טרייסי אברמוביץ' - מחשבת לאז'אן
  • דניאל מגון/נוי ברק - מחשבת ילד

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנוך לוין, "ההולכים בחושך", בספרו ההולכים בחושך ואחרים, עמ' 80-7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 216.