מלכת אמבטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"מלכת אמבטיה" (ולא "מלכת האמבטיה", כפי שבטעות רבים נוהגים לומר) הוא רביו סאטירי מאת המחזאי חנוך לוין שהוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, כשלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את כל הטקסט של הרביו שהוגש לאישורה, אך חזרה בה כשנדרשה לנמק את החלטתה. ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים ונפסלה להופעה.

על היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מלכת אמבטיה", או בשמו המלא "מלכת אמבטיה - רביו סאטירי בשני חלקים / על שבת אחים בצל תותחים", נכתב כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. יצירה זו בנויה מעשרים ואחד קטעים, חלקם שירים וחלקם רבי-שיח, אשר מציגים את המצב הפוליטי והמדיניות של אותם ימים שלאחר המלחמה כחסרי כיוון ואת הגאווה הישראלית כנפיחוּת. כל אלה מוצגים בנלעגות ובגרוטסקיות החריפוֹת האופייניות ללוין. לוין חזה במחזה זה את הבעיות המדיניות העלולות להיגרם עקב תוצאות המלחמה.

חלקי היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הראיון - בחלק זה מוצגים בני נוער ישראלים הנשאלים על ידי המראיין לדעתם בנוגע לעמדת ישראל מבחינת יחסהּ לערבים. אלה, ממסמסים את השיחה בפיטומי מילים חסרי כל פשר.
  • אנשי בסדר (סולן: ישראל גוריון) - שיר הלועג ל"טפיחה העצמית על השכם" בעקבות הניצחון במלחמה. תחילת השיר:
"בלילה בלילה, באין רואה
לאור ירח חיוור
יוצאים אנשי בסדר לגן
לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
לגביעי הפרחים"
  • החיזור - שני צעירים נפגשים על יד ספסל ובמה שנראה לכאורה כתהליך הכרות והתיידדות בין השניים, מתאהב כל אחד מהם בעצמו, ובשיאה של התמונה, כאשר כל אחד מהם מלא ערגה וכיסופים לדמות עצמו, פוצחים הם בשיר הכתוב ללחן הוואלס הידוע "הדנובה הכחולה" (מאת יוהאן שטראוס הבן), להלן תחילת השיר:
"אני אומללה
כי אני לא יכולה
לנשק לי לי לי
בפּוֹפּוֹ שלי"
  • שלוקי ופצלוכס - אף בתמונה זו לוין שם ללעג את התשבחות שנתנו לעצמם הישראלים אגב המלחמה שנסתיימה: מוצגות שתי אמהות המשוחחות זו עם זו. האחת מתגאה בבנה על תכונותיו המשובחות ("אצל שלי יש משהו מאוד ישר ונאמן. כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל") וכך עושה גם השנייה ("עוד לא קרה שיגיד שהוא הולך לישון ופתאום אמצא אותו קורא ספר, לא לא. כשהוא אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון"). כך מתנצחות השתיים ומנסות להוכיח כל אחת בתורהּ שבנהּ מוצלח יותר, עד שמגיע בבחינת "דאוס אקס מכינה" אליהו הנביא, שליח האלוהים ומשבח את השתיים על התכונות הנפלאות של בניהן - תכונות הנחוצות מאוד למלחמה באויב (מהימנות ואמינות - כל אחד מקיים את שהבטיח, אינדיבידואליות - איש איש ומומחיותו, ליכוד - מלאכתו של האחד אינה מפריעה לזו של השני). על כך מעניק להן "פרס": יותר להן לומר שלושה דברים טיפשיים או גסים מבלי שדמותן האמהית תיפגם.
  • פגשתי תותח ביישן (סולנית: תיקי דיין) - שיר הבז לנקיטת עמדת המוסר על ידי הישראלים. בית א' מתוך השיר:
"פגשתי תותח ביישן
תותח עם נקודת-חן;
הוא אמר שמאוד לא נעים לו
להכניס פגז לכולכם"
  • היה זה בגיל שלוש (סולנית: ז'רמן אוניקובסקי) - שיר אודות המלחמה הגוזלת את נעוריהם של הילדים כאשר הכותב משתמש בתיאורים מיניים. פזמון השיר:
"אז קומו, עורו, תינוקות בני תמותה
אכול ושתֹה והרטב מיטה,
ולושו היטב-היטב את שדי אמכם-
שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם".
  • זבוב - תמונה של בעל ואישה שוכבים במיטתם ומשוחחים על כמה טוב שהבעל אינו זבוב. שיחה זו מדברת על חולשות החרק המעופף הקטן, זבוב (המשמש כמשל לערבים), ומדברת בנימת התנשאות על כך שהבעל לעולם יהיה טוב מהזבוב הקטן וכי תמיד תהיה לו זכות קיום חשובה הרבה יותר מזו של הזבוב.
  • הגטו שלי (סולן: ישראל גוריון) - שיר מחאה על העולם כמקום בלתי אפשרי למחיה. הכותב דימה את המקום הבלתי אפשרי למחיה לגטו בו נרצחו בשואה שישה מיליון יהודים על ידי השלטון הנאצי של אדולף היטלר.
  • הספרייה הלאומית - תמונה סאטירית על תייר עורך סיור בלוויית מורת דרך באוטובוס תיירים. המורה והנהג משכנעים אותו שהספרייה הלאומית של ישראל היא בעצם קופסת גפרורים וכשאינו מבין מלגלגים על טיפשותו ומכנים אותו בשמות גנאי. הקטע הוא בעצם אלגוריה על נסיונותיה של ישראל לשטות בשאר העולם ולהוכיח בפניו בתחבולות את צדקתה - המורה והנהג המייצגים את ישראל, מנסים להוכיח לתייר, אשר מייצג את שאר העולם, כי דבר אשר ברור לעיני כל (קופסת גפרורים אינה אלא קופסת גפרורים) אינו כלל כפי שנדמה לו (אלא בעצם הספרייה הלאומית). כאן מסתתרת סימבוליות נוספת: הגפרור מייצג את האש, היינו יצר המלחמה, בעוד הספרייה מייצגת תרבות ומורשת לאומית - ולפיכך, מה שישראל מציגה כ"מורשת לאומית", לפי לוין, אינה אלא יצר מלחמה משולהב.
  • צ'מבלולו + אחים צ'מבלולו (סולנים: ישראל גוריון ונחום שליט) - חולדה וזאב (שני שמות ישראליים מן האליטה האשכנזית המובהקת) פוגשים בצ'מבלולו (שם עם רמיזה ל"טמבלול" ו"בלולו", שהפך ברבות הימים לשם מוכר), נציג היהודים המזרחים הנהנים מרגע חטוף של שיויון בהלחמם לצד האליטות, רק כדי לשוב אל האפליה בתום המלחמה. הזוג מתענג על טיב מצבם לעומת רוע מצבו. לאחר מכן מושר השיר "אחים צ'מבלולו", על הייאוש של כל אותם "צ'מבלולויים".
  • סמטוכה - קטע מלגלג על היחס המתנשא כלפי הערבים.
  • רגעים יפים (סולנית: תיקי דיין) - שיר ציני המקונן על כך שמרוב מלחמות כבר לא ניתן למות מסיבות אחרות, אישיות יותר.
  • עשרת הדיברות - שיר המספר על זניחת כל ערכי המוסר הבאים לידי ביטוי בעשרת הדיברות בזה אחר זה.
  • ישיבת הממשלה + הבטחה - סאטירה הבאה למתוח ביקורת על האופי הנפוח, על פי לוין, של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, על האופי החלש והנגרר של שר החוץ באותו זמן אבא אבן, על חולשת וטיפשות שאר השרים (הדואר והתחבורה) ועל האופי הרצחני של שר הביטחון. "אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם... אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! אני שוב צודקת...". בסיום הקטע שר הביטחון שר את השיר "הבטחה", בו מבטיח לעמו שיהיה רע ומר, שימשיכו לחיות ללא תקווה ושאל להם לשאול לשם מה.
  • העקידה - דיאלוג סאטירי בין אברהם ליצחק בנו לפני העקידה. בקטע זה מנסה כל אחד במשפטים הפוכי משמעות ("מה פתאום להאשים, הרי אתה רק שליח של אלוהים, לא? וכשאלוהים אומר לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב אתה מוכרח לרוץ ולשחוט") מנסים לעורר האחד בשני רגשות אשם. לבסוף אברהם בלהט הוויכוח מתרגז ומתכוון לשחוט את בנו מרוב רוגז. אז יצחק מספר ש"שמע קול" האומר "אל תשלח ידך אל הנער". השחיטה נמנעת, אך השניים תוהים אם גם אצל אבות ובנים אחרים עליהם תוטל משימה כזו מהשמיים יהיה המזל לשמוע את קול מלאך ה' שימנע את המעשה.
  • אבי היקר (סולן: ישראל גוריון) - שיר מלנכולי על אפסות הבשר אל מול המילים הגדולות של הערכים הפטריוטיים.
  • מלכת אמבטיה - קטע סאטירי נוקב. סיפור המלחמה ותוצאותיה מוצגים באלגוריה של סיפור משפחתי, והערכים הפטריוטיים מוצגים בתור צואה ושתן. ההכרזה על כיבוש ירושלים הופכת במערכון זה ל"בית השימוש בידינו" (על משקל "הר הבית בידינו").
  • אבל המלכות היא שלֵמה (סולנית: תיקי דיין) - שיר המדבר על כך שבמלחמה המטרה מקדשת את האמצעים, ושעל כל החללים, האבלים והפצועים להתנחם בכך ש"המלכות היא שלמה".
  • לקקו, אחים, לקקו - השיר המסיים את היצירה. שיר פֶּסימי השולל כל תקווה לחיים טובים.

השערוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת הנוקבת שהציג לוין ביצירה זו, כאבה מאוד לקהל הישראלי של אותם ימים שהיה שרוי עדיין באופוריית הניצחון, וסירב לקבל את טענתו של לוין הבאה לידי ביטוי בהצגה, כי המלחמה, תוצאותיה ומתיה היו לחינם. אופוריה זו הייתה עתידה להיגדע עם מלחמת יום הכיפורים. עוד בטרם החלו ההצגות, ביקשה סיעת המפד"ל בעיריית תל אביב לצנזר את השיר "עשרת הדיברות" (שממנו הוצאה לבסוף השורה הלפני אחרונה 'החרא איננו'). המועצה לביקורת סרטים ומחזות ביקשה לפסול את השיר 'העקידה' וכן את המערכון 'האלמה וזחטי' (שהוצא בסופו של דבר מההצגה, אך מופיע בספר 'מה אכפת לציפור'). אולי משום שהועלתה על בימת תיאטרון ממוסד, בעיצומה של מלחמת ההתשה, ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, נשלחו מכתבי איום והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי, עורך "מעריב לנוער"). שר הביטחון, משה דיין, שצפה בהצגה, אמר: "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל".

בעקבות המהומות החליטה הנהלת התיאטרון, חרף מחאותיו של לוין, להוריד את ההצגה לאחר 19 מופעים בלבד ולפסול את העלאתה מחדש.

בעקבות הורדת ההצגה כתב מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ: "הייתי רוצה לומר שחנוך לוין הוא סאטיריקן רע, והסאטירה שלו משקרת, מסלפת ואינה אקטואלית - לצערי, נראה לי שהתגובה הסוערת והמעוותת שנתעוררה כנגד ההצגה רק מחזקת את צדקת טענותיה" (למרחב, 29.5.70).

בעקבות הורדת ההצגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הורדת ההצגה חיבר לוין שני קטעים: האחד שמו "כך הכרתי את בעלי", בו מספר לוין בציניות האופיינית לו על זוג המתאהב זה בזה על רקע ההתפרעויות במהלך ההצגה "מלכת אמבטיה". השני שמו "גילוי דעת" - אף הוא כתוב כולו סרקזם, ובו כביכול "חוזר בו" לוין על כך שניסה להפריע את סדר היום של המדינה ולערער את מורל הציבור. בין השאר ציין לוין בגילוי הדעת כי הוא "חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל קול, ליחס את משוגותי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקבלתי בבית הורי". על אף הציניות הנחבאה, התקבלה התנצלותו של לוין על הממסד והקהל.

תקליט ובו 11 משירי ההצגה יצא לאור (ללא שם החברה שהוציאה אותו) לאחר הורדת ההצגה והפך לפריט אספנים ולאחד התקליטים הנדירים ביותר בארץ. באוקטובר 2006 הפיקה אירסיי רקורדס הוצאה מחודשת של התקליט על גבי תקליטור, עם עטיפת האלבום המקורי בעיצובו של הגרפיקאי דוד טרטקובר המציג תצלום מאמר ביקורת ציורי במיוחד על "מלכת אמבטיה" שהופיע בעיתון "מעריב". לצורך הפקת האלבום מחדש אותרו שניים מהתקליטים המקוריים שעברו דיגיטציה, מפני שהסלילים המקוריים אבדו[1].

ביוני 2010, 40 שנה בדיוק אחרי הורדת ההפקה המקורית, הועלתה בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ההצגה "מלכת אמבטיה 1970.2010", התמודדות מחודשת עם הקברט הסאטירי המקורי, בבימויו של מרט פרחומובסקי.

ביוני 2011 הועלה בתיאטרון "תמונע" המופע "שירה על במה: מלכת אמבטיה", שכלל את שירי ההצגה.[2]

באפריל 2015, הוציאה האוזן השלישית בהוצאה מחודשת ומוגבלת (כ-400 עותקים) את התקליט- פזמוני "מלכת אמבטיה" תחת הלייבל "זהב שחור".

רבים רואים בהצגה אבן דרך בתולדות התיאטרון והסאטירה הישראלית, במחאה התרבותית הראשונה שכוונה נגד אושיות החברה והשלטון בארץ.

משתתפי ההצגה המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשמיעה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פזמוני "מלכת אמבטיה", שירים מתוך המחזה, CD, הוצאה מחודשת ב-500 עותקים, האוזן השלישית, 2006.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנוך לוין, מה אכפת לציפור, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כולל את כל קטעי "מלכת אמבטיה".
  • מיכאל הנדלזלץ, "סערה באמבטיה", בספרו חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]