את ואני והמלחמה הבאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"את ואני והמלחמה הבאה" הוא "קברט סאטירי על המלחמה" מאת המחזאי הישראלי חנוך לוין, שהוצג לראשונה באוגוסט 1968, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים. המחזה מביע ביקורת סרקסטית על המלחמה, ערכיה ותוצאותיה.

חלקי היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה מורכבת מארבעה עשר קטעים – חלק משוחקים וחלקם מושרים. כמלות פתיחה ליצירה כותב לוין:

הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד,
הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד.

  1. מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקותאלוף בצבא נושא נאום לוחמני ואלים מול מגרש ריק מחיילים, אשר לא שבו מהמלחמה.
  2. הפרידהדיאלוג של נער הנפרד מחברתו טרם צאתו למלחמה, בעוד זו האחרונה אינה מקשיבה לו כלל וכבר ממשיכה הלאה בחייה במחשבות.
  3. כי גם במלחמה צודקת – שיר המדבר על כך שבמלחמה אין מנצחים אלא רק מפסידים.
  4. מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה – דיאלוג בין אדם שלחם במלחמה לבין זמרת אקזוטית. בדיאלוג זה מנסה לוין להצביע בדרך סמלית על כך שערכי ההרואיות והפטריוטיות של המלחמה מטשטשים בקרב האנשים את ההכרה בתוצאות ההרסניות שהיא טומנת בחובה.
  5. ובבוקר נפלא – שיר על אודות מלחמה ומוות הכתוב בצורת פזמון קליל בהברות החוזרות על עצמן; כך בעצם מוחה לוין על זילות החיים בעיני החברה.
  6. הבן חוזר הביתה משדה הקרב – קטע של טקסט ומשחק דלילים אך נוקבים על אודות הכאב הנצור בלב החוזרים משדה הקרב.
  7. שחמט[1] – שיר הפותח במילים "לְאָן הָלַךְ יַלְדִּי, יַלְדִּי הַטּוֹב לְאָן? / חַיָּל שָׁחֹר מַכֶּה חַיָּל לָבָן", שפשרו המצמרר, על אודות משחקם של שליטי הארצות באזרחים הפשוטים כבכלי שחמט, מתברר עם שורתו האחרונה. שיר זה מוכר בביצועה של חוה אלברשטיין לאותה מנגינה שבה הושר בגרסת היצירה. לאחר מכן הלחינו אותו ושרו אותו אבי טולדנו (באלבום המוקדש לשיריו של לוין) ויהודה פוליקר. השיר נכתב למעשה קודם לקברט - עבור להקת בנות ורק לאחר מכן שולב בהצגה.
  8. האלמנה רובינזון – קטע סאטירי על בעל ואישה הבאים לביתה של ידידתם ששכלה את בעלה חמש שנים קודם לכן. הזוג שוקל כל מילה ובלבד שלא להזכיר לה את בעלה המת, בעוד זו מספרת להם כי היא נישאת מחדש. לוין מנסה להעביר מסר לפיו המנטליות הישראלית מתרפקת על המלחמה והשכול ומנסה להנציח אותם.
  9. שישה מרובעים – שישה שירים מחורזים בארבע שורות במבנה מרובעים (בדומה ל"מרובעים" או "רֻבעיאת" של עומר ח'יאם). רובם ככולם קינות ציניות על תוצאותיה ההרסניות של המלחמה. מתוכם הושרו בהצגה שלושה.
  10. מקאמה לאלוף בום – מקאמה סרקסטית על האדרת הדרגות הצבאיות והפעולות ההרואיות בקרב.
  11. שיר הטבח הגדודי – שיר גדוש תיאורי לוחמה ברוטאלית.
  12. דואט "על מה נלחמנו?" – בדואט זה מנסים גברת פוקס ואדון גורביץ' לתת צידוקים למלחמה זה בפני זה, אך בעיקר בפני עצמם.
  13. ביקור במקומות הקדושים אחרי המלחמה – שיר לויני טיפוסי קצרצר על אודות אדם המבקר במקומות הקדושים לו באמת (בית הכיסא).
  14. את ואני והמלחמה הבאה – שיר שנתפרסם אף בזכות עצמו, על אודות נוכחותה של המלחמה בכל ההווייה הישראלית. בשנת 2008 יצא השיר בביצוע המקורי באוסף השירים של לוין "כשתחשכנה עיניי".

הצגת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזרות על ההצגה נעשו באולם "צוותא", אך לקראת העלאת ההצגה פסלו מנהלי "צוותא" את ההצגה,[2] והיא הועלתה לראשונה במועדון 'בר-ברים' בתל אביב באוגוסט 1968 בבימויה של עדנה שביט.

הוצגה מחדש, בשנים 2004 עד 2008, בהשתתפות המבצעים המקוריים: שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת-שבע צייזלר, גד קינר, כשליד הפסנתר ברט ברמן. בהרכב זה המחזה הוקלט ויצא על גבי תקליטור.

המחזה בדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנוך לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", בספרו: מה אכפת לציפור: סאטירות, מערכונים, פזמונים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • את ואני והמלחמה הבאה (ישראל, 2004), בהשתתפות השחקנים/זמרים שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת-שבע צייזלר, גד קינר והפסנתרן ברט ברמן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שחמט - מילות השיר באתר "הספריה החדשה"
  2. ^ תכנית סאטירית על המלחמה, דבר, 30 ביולי 1968