סוחרי גומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סוחרי גומי הוא מחזה מאת המחזאי חנוך לוין.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה שלוש דמויות:

  • בלה ברלו - רוקחת.
  • יוחנן צינגרבאי - לקוח בבית המרקחת של בלה ברלו.
  • שמואל ספרול - אדם שירש מאביו עשרת אלפים קונדומים, שאותם הוא מנסה למכור.

בתחילת המערכה הראשונה, שבה "גיבורינו קצת מעל גיל 40", מציג שמואל ספרול את הצעתו בפני בלה ברלו (ויוחנן צינגרבאי המאזין מהצד):

אבי ז"ל שנפטר לפני שבוע, היה אדם ירא שמים אבל נקניקיה רותחת, ובחייו קנה גומי, הרבה גומי, שלא הספיק למרבה הצער לנצל אותו, ולפיכך נשארתי אני, בנו היחיד שמואל, עם ירושה של עשרת אלפים חפיסות גומי חדשות מטיב אוסטרלי מעולה שאין לי צורך בהן - אני עצמי אדם חולה - ושאותן אשמח למכור לך במחירים מוזלים ביותר, ממש פרוטות.

המערכה הראשונה סובבת סביב נושא זה, ותוך כדי כך מביעים שני הגברים (כל אחד לחוד) את אהבתם לבלה ברלו ומציעים לה נישואים. בלה ומחזריה אינם מצליחים להגיע להסכמה על כדאיותו ועל טיבו של חוזה הנישואים שביניהם. כך, למשל, אומרת בלה ברלו לשמואל ספרול: "מה יש לך בכלל להציע לאשה? היית אדם עם קסם מסוים, נכון, אבל לא פרופסור, לא אקדמאי, לא רבדים נפשיים, סתם בטלן, ועכשיו בגלל הסוכר כמעט עיוור ועל סף האימפוטנציה, בזה נוכחנו רק לפני כמה דקות".

המערכה השנייה מפגישה אותם גיבורים כעבור עשרים שנה, ומלבד ההזדקנות, דבר כמעט ולא השתנה בעולמם. שמואל ספרול עדיין מנסה למכור את הקונדומים שירש, וכל השלושה ממשיכים לטוות חלומות ולדבר על נישואים, אהבה וכסף.

כל אחת משתי המערכות מסתיימת בהתייחסות עצמית, שבה בלה ברלו מספרת לעצמה על תחושתם של צופי התיאטרון היושבים בחושך ברגע תחילת המחזה. בסוף המערכה הראשונה דבריה מלאי אופטימיות, ואילו בסוף המערכה השנייה היא אומרת:

כמו הרגע ההוא אז בקומדיה, לפני עשרים שנה, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, ואנחנו ישבנו בחושך וחיכינו בדומיה, כל הציפיות, על החלומות מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול; ואז נפתח מסך ישן בחריקה, אור צהבהב-קלוש עלה על הבמה, ושלושה אנשים מסכנים עמדו על הקרשים למעלה עם קרטון וסמרטוטים, וטחנו לנו משך שעתיים ארוכות את החיים שלנו, כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים.

מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ עמד על אופיו של המחזה:

אמצעי המניעה הם הבסיס לקשר שבין הגיבורים. בסופו של המחזה (ויש לראותו עד הסוף) מסתבר שהנושא שלו אינו אמצעי המניעה אלא כרגיל אנשים, אנשים קטנים ומיואשים המנסים ליצור קשר זה עם זה ואינם מצליחים, מפני שהם נשארים אנשים קטנים, עם התמכרותם הקטנה לעצמם. הם אינם מוותרים על תדמית העושר שלהם ולכן הם נשארים באומללותם, באכזבתם, במבוכתם.

העלאת המחזה ועיבודו לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הועלה לראשונה ביוני 1978 בהפקת התיאטרון הקאמרי על בימת צוותא בבימויו של חנוך לוין. יורם גל הכין את התפאורה והתלבושות, ושוש רייזמן את המוזיקה. אלברט כהן גילם את שמואל ספרול, יוסף כרמון את יוחנן צינגרבאי וזהרירה חריפאי את בלה ברלו. הנגנים היו מישה בלכרוביץ' בפסנתר, ישעיהו ברק בגיטרה, אורלי עידן בקלרנית ותובל פטר באקורדיון.

המחזה הועלה מחדש באותו הרכב ב-1983.

הפקה שלישית, בתיאטרון החאן, נעשתה בבימוי ג'ק מסנג'ר ובהשתתפות חנה רוט, גבי עמרני ובסאם זועמוט.

בשנת 2001 כתבו אסי דיין וזאב רווח במשותף תסריט לסרט טלוויזיה המבוסס על המחזה. רווח ביים את הסרט ושיחק באחד התפקידים הראשיים, לצד יוסף שילוח ועדי לב. את הסרט הפיקו אורי פורת, אסי דיין ומיכה שרפשטיין והוא לא זכה לתשומת לב רבה.[1]

ב-2005 הועלה המחזה מחדש בתיאטרון חיפה, בבימויו של משה נאור ובהשתתפות ישראל פוליאקוב, משה איבגי ורבקה נוימן. משה נאור חיווה דעתו על המחזה: "ברור לי שבימינו אף אחד כבר לא מתרגש מזה שאומרים את המילה 'קונדום' על הבמה, אבל 'סוחרי גומי' ממילא לא עוסק באמת בקונדומים. זו מטפורה על המחסומים שאנשים מציבים ביניהם כדי לא לגעת זה בזה באמת, בעיקר לא ברמה הרגשית, ומבחינה זו המחזה עדכני מאי פעם, כי החברה המודרנית רק הופכת מנוכרת יותר ויותר"[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גואל פינטו12 מחזות של חנוך לוין ישודרו בערוץ 1, באתר הארץ, 23 ביוני 2001
  2. ^ טל פרי, המגזין, אווירת לייטקס, באתר nrg‏, 24 במרץ 2005