ערך מומלץ

הורקנוס לבית טוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרטוט מערה מס' 13 בעיראק אל-אמיר המזוהה עם האחוזה של בית טוביה, נעשה על ידי קלוד קונדר בשנת 1881. על הקיר הכתובת "טוביה" בכתב ארמי.

הורקנוס לבית טוביה היה בנו הצעיר של יוסף בן טוביה, גובה המסים באזור ארץ ישראל שחי בתקופת בית שני תחת השלטון ההלניסטי. על פי בקשתו של האב, יצא הורקנוס למצרים ורכש את חיבתו והגנתו של המלך התלמי. בשובו ארצה, נלחם הורקנוס באחיו שניסו להורגו, הרג שניים מהם וזכה לבוז מצד אביו בגלל התנהלותו הכלכלית. הוא ברח לארץ שמעבר לנהר הירדן, בנה אחוזה וגבה מס מתושבי המקום. לאחר עליית אנטיוכוס אפיפאנס לשלטון בשנת 175 לפנה"ס, שׂם הורקנוס קץ לחייו.

סיפורם של יוסף והורקנוס ממשפחת בית טוביה מתואר באריכות בספר "קדמוניות היהודים" שכתב יוסף בן מתתיהו.[1] אף שהסיפור מאופיין בקווים אגדתיים שמעלים ספק לגבי אמינותו ההיסטורית, הוא מהווה מקור שאפשר ללמוד ממנו על מצבם החברתי והתרבותי של היהודים בארץ ישראל בתקופה שלפני פרוץ מרד החשמונאים. הורקנוס ומשפחתו היו בני המעמד הגבוה בארץ ישראל וקיימו קשר קרוב עם השלטונות התלמיים. קשר זה השפיע על אורח חייהם: הם אימצו מאפיינים הלניסטיים שבמקרים רבים עמדו בסתירה למצוות היהדות. כיום, חוקרים רבים סבורים שבני טוביה היו מראשוני המתייוונים[2] וסיפורם מתאר את ראשית תופעת ההתייוונות בקרב היהודים, בעיקר מהמעמד הגבוה, בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

תיארוך תקופתו של הורקנוס שנוי במחלוקת בין החוקרים. זהותו של המלך תלמי המוזכר בסיפור אינה ידועה, והזיהוי נע בין תלמי השלישי (246–222 לפנה"ס), תלמי הרביעי (222–204 לפנה"ס) או תלמי החמישי (204–181 לפנה"ס).

בנוסף נזכר שמו של הורקנוס בספר מכבים ב' כאשר חוניו השלישי טען שהוא שומר חלק מאוצרו בבית המקדש.[3]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ ישראל, שמאז ימי קדם הייתה חלק מתרבות המזרח הקרוב הקדום, נכבשה בשנת 332 לפנה"ס על ידי אלכסנדר הגדול. לאחר מותו ב-323 לפנה"ס, במהלך מסע הכיבוש של האימפריה הפרסית, התפרקה האימפריה שהקים ואת מקומו תפסו דיאדוכים. אלה נאבקו האחד בשני על השליטה בשטחים העצומים שכבש בסדרת מלחמות שקיבלה את השם מלחמות הדיאדוכים. גורלה של ארץ ישראל הוכרע בשנת 301 לפנה"ס במהלך מלחמת הדיאדוכים הרביעית. הקואליציה בראשותם של סלאוקוס הראשון, ליסימאכוס ותלמי הראשון הביסה את אנטיגונוס מונופטלמוס ואת בנו דמטריוס פוליוקרטס.

על פי תנאי ההסכם בין תלמי הראשון לסלאוקוס הראשון, הייתה אמורה קוילה סוריה, שארץ ישראל הייתה חלק ממנה, לעבור לשליטת בית סלאוקוס, אך תלמי שמר אותה לעצמו. לאורך המאה ה-3 לפנה"ס נערכו מספר מלחמות הידועות בשם המלחמות הסוריות[4] על השליטה בקוילה סוריה, שכללה גם את פיניקיה. בסופן הצליח אנטיוכוס השלישי להביס את צבאותיו של תלמי החמישי בקרב בניאס שהתקיים בשנת 200 לפנה"ס, שהביא לו את הניצחון במלחמה הסורית החמישית (195-202 לפנה"ס). כתוצאה מהניצחון הסלאוקי עברה ארץ ישראל לשליטת האימפריה הסלאוקית.

היהודים שחיו באזור חילת-סוריה באותה תקופה הושפעו מהתרבות ההלניסטית וממאבקי הכוחות על האזור. על רקע המתיחות התמידית בין מצרים התלמיית לממלכה הסלאוקית, צמחו כוחות ששאפו לחזק את הצדדים השונים במערכה. המאורעות בסיפור התקיימו לכאורה לאחר ניצחונה של הממלכה הסלאוקית במלחמה הסורית החמישית ועל רקע עלייתה והתחזקותה של הרפובליקה הרומית ממערב.[5]

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמי החמישי

סיפוריהם של יוסף בן טוביה ובנו הורקנוס מובאים באריכות בקדמוניות היהודים.

לאחר המלחמה הסורית החמישית, הצהיר אנטיוכוס השלישי הגדול (שמלך בשנים 223–187 לפנה"ס) על נאמנותו ואהבתו לירושלים, שנפגעה מהמלחמות הסוריות בצורה קשה והבטיח לשקמה. אנטיוכוס העניק לתלמי החמישי (שמלך בשנים 204–181 לפנה"ס) את בתו קלאופטרה הראשונה לאישה ואת אזור חילת-סוריה כנדוניה והם הסכימו ביניהם על חלוקת המסים באזור. על פי ההסכם, אף על פי שהאזור נכבש על ידי הסלאוקים, תושביו שילמו מסים לממלכה התלמיית.

באותה תקופה, סירב הכהן הגדול חוניו בן שמעון לשלם מסים לממלכה התלמיית. הסירוב עורר את כעסו של המלך תלמי, שבתגובה שלח שליח לירושלים שאיים על חוניו. יוסף בן טוביה, בן אחותו של חוניו, נמצא באותה העת בירושלים והחליט להתערב בנעשה. יוסף ניסה לשכנע את חוניו לשלם את המס על מנת שלא להכעיס את המלך המצרי, אך חוניו סירב ויוסף הציע שהוא בעצמו ילך למצרים על מנת לשכך את זעמו של המלך. יוסף כינס אספה בירושלים וזכה לתמיכה מהעם ולאחר מכן אירח את השליח המצרי בביתו וזכה לתמיכתו ולהילולו בפני המלך. יוסף לווה כסף ממספר שומרונים על מנת לממן את מסעו והגיע לאלכסנדריה. הוא הרשים את המלך בחוכמתו ובשנינותו והתחבב עליו. יוסף שכנע את המלך למנות אותו לגובה המסים הראשי של אזור חילת-סוריה, פיניקיה ויהודה (שירושלים נכללת בתוכו). המלך הסכים למנות אותו לתפקיד והוא ביצע אותו במשך 22 שנה.

הורקנוס היה בנו השמיני של יוסף מאשתו השנייה. על פי המסופר בקדמוניות היהודים, באחת מנסיעותיו של יוסף בן טוביה ואחיו לאלכסנדריה הוא התאהב ברקדנית נוכריה שהשתתפה באחד המשתאות. יוסף התוודה בפני אחיו על התשוקה האסורה לאותה רקדנית. אחיו של יוסף הבטיח לעזור לו, אך במקום להביא לו את הרקדנית, קישט את בתו והביא אותה אל יוסף בלילות. יוסף השתוי לא זיהה את אחייניתו ושכב עמה. לאחר כמה לילות סיפר יוסף לאחיו על אהבתו לרקדנית והתייעץ איתו איך לפעול. בתגובה, אחיו גילה לו ששלח אליו את בתו, שכן העדיף להמיט קלון על בתו מאשר לראות את יוסף ממיט קלון על עצמו, ולכן הוא יכול לקחת אותה לאישה. יוסף לקח את בת אחיו לאשה והיא ילדה לו את הורקנוס.

הורקנוס מתואר כחכם מבין אחיו והאהוב ביותר על אביו. יוסף העמיד את הורקנוס במבחן ושלח אותו לזרוע באדמתו עם 300 צמדי בקר, ללא מושכות עול. הורקנוס העדיף שלא לבזבז זמן ולחכות לשליחים שיביאו את מושכות העול מאביו (כפי שיעצו לו נהגי השוורים) ובחר לשחוט חלק מהשוורים ולהכין מעורם מושכות עול חדשות. יוסף העריך את בחירתו של בנו וביטא אליו חיבה גדולה, דבר שעורר את קנאת אחיו של הורקנוס. כאשר נולד לתלמי בן, שאל יוסף הזקן את בניו מי רוצה ללכת לברכו במקומו. כולם סירבו מלבד הורקנוס שהתנדב לצאת. הורקנוס הבטיח לאביו שיחיה חיים צנועים ועל כן הוא איננו צריך סכום גבוה של כסף והציע לאביו לבקש מאָרִיוֹן, סוכן ביתו של יוסף באלכסנדריה, להיות אחראי למתנה. יוסף הסכים ושיבח את בנו על צניעותו וחסכנותו. לאחר צאתו של הורקנוס כתבו אחיו לרעי המלך וביקשו להרגו.

הורקנוס הגיע למצרים וביקש מאריון סכום של אלף כיכרות (בניגוד לעשר כיכרות לפי הערכתם של אריון ושל יוסף). אריון סירב ונזף בהורקנוס, והאחרון בתגובה הכניס אותו לכלא. המלך תלמי שמע על מעשה זה וקרא להורקנוס לשיחה על מנת לברר את העניין. בתגובה, הסביר לו הורקנוס שעל מנת לזכות בכבוד מכלל העם יש להעניש גם אנשים בדרגים הגבוהים: "הרי עונשו מפני שלא נשמע לפקודתו; שכן אין הבדל כלשהו אם האדון קטן או גדול. כי אם לא נענוש אנשים כאלה, הרי גם אתה צפוי לכך, שנתיניך ינהגו בך בזלזול".[6] תשובה זאת הרשימה את המלך שהעריך את חוכמתו של הורקנוס.

הורקנוס הוזמן לסעודה של כל ראשי הארץ ומפאת גילו הצעיר נחשב נמוך בכבודו ועל כן נקבע מקומו בסוף השולחן, לשם הגיעו שאריות האוכל בלבד. טריפון, ליצן החצר, הסב את תשומת לבו של המלך לערמת העצמות בצלחתו של הורקנוס, ושׂם אותו לצחוק בפני המסובים. המלך שאל את הורקנוס לגבי הנעשה והורקנוס הצביע על צלחותיהם הריקות של שאר בני-החבורה, וענה: "הכלבים אוכלים את העצמות יחד עם הבשר, כמו אלה... ואילו בני האדם אוכלים את הבשר ומשליכים את העצמות; הואיל ובן אדם אני, עשיתי כך גם אני".[7] תשובה זו הרשימה את המלך והוא שיבח את הורקנוס על שנינותו.

הורקנוס קנה מאה נערים ומאה בתולות במחיר של כיכר לאדם. לאחר מכן הוא שוחח עם עבדי האדונים שהתכוונו להביא למלך מתנה לכבוד הולדת בנו ובירר איתם את ערכן של המתנות. הם סיפרו לו שערך המתנות של אדוניהם קשור לשווי נכסיהם, ועמד על סכום יחסי של עשר כיכרות. הורקנוס העמיד פנים שאין ביכולתו להביא מתנה בערך כה גבוה ושברשותו מתנה בערך חמש כיכרות. העבדים סיפרו זאת לאדוניהם שהחליטו להביא מתנות בעלות ערך נמוך יותר, כשהמתנות היקרות ביותר היו בעלות ערך של עשרים כיכרות. ביום הענקת המתנות בלטה מתנתו של הורקנוס - אשר העניק את מאת הנערים למלך ואת מאת הבתולות למלכה ובידי כל אחד מהם כיכר. הורקנוס העניק מתנות יקרות גם לרעי המלך על מנת שלא יהרגו אותו, כפי שביקשו מהם אחיו. תלמי, שהתרשם מאוד מנדיבותו של הורקנוס שאל אותו מה הוא רוצה בתמורה והאחרון ביקש מתלמי לכתוב עליו לאביו ואחיו.

כששמעו אחיו של הורקנוס על הכבוד אותו רכש במצרים יצאו לקראתו על מנת להרגו. יוסף, ששמע על מעלליו של בנו ועל הכסף הרב שהוציא במסעו, כעס עליו מאוד ולא דאג לשלומו. הורקנוס נלחם באחיו, הרג שניים מהם והבריח את השאר לירושלים. כשהגיע הורקנוס לירושלים הוא ראה שאנשי העיר לא רוחשים לו כבוד. הוא בחר לברוח לעבר הירדן, לשבת שם ולגבות מסים מתושבי המקום. לאחר מות יוסף, יצאו בניו למלחמה נגד הורקנוס כאשר רוב העם (לרבות שמעון הכהן הגדול) הצטרף לצד האחים. הורקנוס בחר לא לחזור לירושלים וחזר לעבר הירדן, שם בנה אחוזה גדולה ומבוצרת בשם "טירוס" על מנת להתגונן מאחיו ולחם כנגד שכניו הערבים. הוא שלט באזור זה במשך שבע שנים. לאחר עלייתו של אנטיוכוס הרביעי לשלטון, נתקף הורקנוס פחד ויאוש וחשש שזה יענישו על מלחמותיו כנגד שכניו הערבים ובחר להתאבד. הרכוש הרב שצבר, עבר לידי אנטיוכוס הרביעי.[8]

שמו של הורקנוס נזכר גם בספר מכבים ב'. כאשר הסתכסכו חוניו השלישי ואיש בשם שמעון משבט בנימין על הנהגת שוק העיר, הלך שמעון אל אפולוניוס התרסי וסיפר לו שבבית המקדש ישנו אוצר רב שאיננו קשור להעלאת הקורבנות ולכן אפשר לגבות אותו. אפולוניוס שלח את שליחו, הליודורוס, לברר את העניין. כאשר התעמת הליודורוס עם חוניו לגבי הכספים, ענה לו חוניו כי הכסף שנמצא בבית המקדש שייך ברובו לאלמנות ויתומים ובמקצתו ל"הורקנוס בן טוביה איש גדול מאוד"[9].

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים ניסו להתחקות על מקורות הסיפור עליו הסתמך יוסף בן מתתיהו, מחבר "קדמוניות היהודים". חלק מהחוקרים טוענים שיוסף בן מתתיהו השתמש בשני מקורות היסטוריים שונים. טענה זאת נובעת עקב השינוי באופי הסיפור: בחלקו הראשון הוא אגדתי, מפאר ומצדיק את התנהגותם של בני טוביה, לעומת חלקו השני של הסיפור שהוא קצר ואינפורמטיבי.[10] לעומתם יש חוקרים הטוענים שיוסף בן מתתיהו השתמש במקור אחד בלבד.[11]

גם לגבי זהות מחבר המקור ישנה מחלוקת בין החוקרים. חלק מהחוקרים טוענים שמחבר הסיפור המקורי איננו יהודי, שכן הוא מציג באור חיובי התנהגות שאיננה תואמת לחוקי המוסר היהודיים שהיו נהוגים באותה התקופה.[12] חוקרים אחרים טוענים שמחבר הקטע היה יהודי פרו-תלמי שחי מעט אחרי התרחשות המאורעות. על פי פרשנות זו, הדמויות שבחרו לחזק את השלטון הסלאוקי הוצגו כדמויות 'שליליות'. כך חוניו הכהן, שמתואר כרשע ורודף בצע, סירב לשלם מסים לבית תלמי על מנת לקדם את השלטון הסלאוקי, ומלחמתם של בני טוביה בהורקנוס איננה נובעת מקנאה אלא ממניעים פוליטיים: רצונם היה לחזק את השלטון הסלאוקי והתרבות היוונית בירושלים לעומת הורקנוס שבחר להתקרב ולהתחבב על בית המלוכה התלמי בתקווה לרשת את אביו.[13][14] אביגדור צ'ריקובר טען שמחבר המקור היה יהודי בעל זיקה גדולה לתרבות ההלניסטית שהשתמש בסיפורם של יוסף והורקנוס על מנת להציג בצורה חיובית את דמותו של היהודי החדש - יהודי השואב השראה מהתרבות ההלניסטית. יוסף והורקנוס בוחרים לפעול בצורה שלא תמיד מתיישבת עם המסורת היהודית (אכילה על שולחן המלך; משכב עם אישה נוכריה) או עם האינטרס של הקבוצה ממנה הגיעו (יוסף בוחר ללוות כסף מגורמים מקרב השומרונים, שנמצאים בסכסוך עמוק עם היהודים; הורקנוס בוחר לבזבז את כספי משפחתו על מנת למצוא חן בעיני המלך התלמי) אך פעולות אלו קידמו אותם מבחינה כלכלית ומדינית ולכן הן מוצגות כחיוביות. ישנה סברה שמחבר המקור היה מעוניין שיהודים נוספים ישאבו השראה מסיפורם של יוסף והורקנוס ויתנהגו כמותם.[15]

תארוך הסיפור ואמינותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס השלישי הגדול

הדעה הרווחת במחקר מצביעה על טעות כרונולוגית בסיפור יוסף בן טוביה. על פי המסופר ב"קדמוניות היהודים", מתרחש הסיפור לאחר סיום המלחמה הסורית החמישית ב-200 לפנה"ס. יוסף בן מתתיהו אף מתאר את הסכם השלום בין אנטיוכוס הגדול ותלמי החמישי, אשר לפיו זכות גביית המסים באזור חילת-סוריה מוענקת כנדוניה לתלמי. אך הסיפור מתאר מצב שבו השלטון התלמיי איננו רק גובה מסים אלא גם מאיים על תושבי האזור שינשל אותם מאדמתם. בנוסף, אין התייחסות לשלטון השושלת הסלאוקית דה פקטו עד לעלייתו לשלטון של אנטיוכוס הרביעי בשנת 175 לפנה"ס, בסוף ימיו של הורקנוס.[16] פרטים נוספים בסיפור אינם תואמים את המידע ההיסטורי על התקופה: על פי הסיפור, תקופת כהונתו של יוסף בן טוביה הייתה 22 שנה ותקופת כהונתו של הורקנוס בן טוביה הייתה 7 שנים, אך פרק הזמן שבין סיום המלחמה הסורית החמישית (200 לפנה"ס) לבין עלייתו לשלטון של אנטיוכוס הרביעי הוא 25 שנה.[17] על פי הסיפור, התנהגותו של חוניו הכעיסה את תלמי הרביעי אאורגטס,[18] אף על פי שבאותה תקופה מלך תלמי החמישי, אפיפנס.[19]

הדעה הרווחת היום במחקר היא שיוסף בן מתתיהו טעה כאשר מיקם את הסיפור לאחר המלחמה הסורית החמישית, כשלמעשה המאורעות התרחשו כמה עשורים קודם לכן, בחלק השני של המאה שלישית לפנה"ס. מציאת הפפירוסים של זנון בשנת 1915 חיזקה טענה זו. הפפירוסים, שנכתבו בין השנים 258-259 לפנה"ס, מכילים מידע על אדם עשיר בשם טוביה שחי בעבר הירדן והיה בעל קשרים כלכליים עם השלטונות התלמיים. התומכים בתאוריה הזאת טוענים שאדם זה היה אביו של יוסף בן טוביה, דבר המחזק את מיקומו מחדש של הסיפור באמצע המאה השלישית לפנה"ס.[20] על כן, המלך התלמי המתואר ב"קדמוניות היהודים" איננו תלמי החמישי, אלא מלך קדום יותר: יש הטוענים שמדובר בתלמי השלישי (מלך בין השנים 246–222 לפנה"ס) ויש הטוענים שמדובר בתלמי הרביעי (מלך בין השנים 222–204 לפנה"ס).[21][22]

חוקרים המתנגדים לתאוריה זו, טוענים שיוסף בן טוביה אכן פעל במאה השנייה לפנה"ס. חוקרים אלו מאמינים שבאותה תקופה פעל שלטון כפול של הממלכה הסלאוקית והממלכה התלמיית ומייחסים זאת למצב הייחודי שבו נמצאו שתי הממלכות. לפי תאוריה זו, פרטים מסוימים בסיפור נוספו על ידי יוסף בן מתתיהו על מנת לחזק את הפן הריאליסטי בסיפור. מחקר נומיסמטי שפורסם ב-1988, מחזק תאוריה זו: הוא מראה שלאחר שהאזור נכבש על ידי הסלאוקים, המשיכו המקומיים להשתמש במטבעות תלמיים וסלאוקים בו זמנית במקום להחליף את המטבע כמקובל באותה התקופה.[23]

יסודות אגדתיים בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוריהם של יוסף בן טוביה ובנו הורקנוס מאופיינים בקווים אגדתיים רבים. דמויותיהם מאופיינות בתכונות שנחשבות נעלות (צדיקים, אצילים, חכמים), בעוד אויביהם ומתנגדיהם מתוארים כרשעים, רודפי בצע וקנאים. עובדה זאת מערערת את האמינות ההיסטורית של הסיפור. חוקרים רבים מאמינים שקורות בני טוביה נכונים ביסודם ויש הסכמה כללית לגבי ההתרחשות הבסיסית העומדת במרכז הסיפור: מינויו של יוסף בן טוביה כחוכר המסים הראשי של סוריה ופניקיה, קשריו הקרובים עם השלטונות התלמיים, הסכסוך בין בניו ושליטתו של הורקנוס על שטחים ממזרח לירדן. אזכורו של הורקנוס במכבים ב', מקור נוסף אשר לא תלוי ב"קדמוניות היהודים", מחזק את הטענה שדמותו היסטורית.[24] בנוסף, הסיפור מהווה מקור שממנו ניתן ללמוד על החברה היהודית שגרה באזור חילת-סוריה באותה התקופה. משפחת בני טוביה הייתה משפחה עשירה שהושפעה מהתרבות ההלניסטית וקיימה קשרים קרובים עם השלטון התלמיי, אך גם עם השלטון היהודי-דתי בירושלים. הסיפור מעיד שהתקיימו קשרי נישואין בין בני טוביה, שהיו חלק מהאליטה היהודית באזור, לבין האליטה הדתית-יהודית: משפחת הכהנים.[25]

תבליט אריה על קיר המצודה בעיראק אל-אמיר

דמיון רב קיים בין הורקנוס לאביו. שניהם ערכו מסעות למצרים, שניהם קשרו קשרים עם השלטון התלמיי, ושניהם התחבבו על ידי המלך באמצעות התנהגותם הישירה והערמומית. שניהם דמויות 'צודקות' ו'טובות' שפעלו כנגד דמויות אחרות, שהתנהגותם תוארה כשלילית. הדמיון בין השניים, מעניק לקורא את התחושה שהורקנוס, צעיר הבנים, הוא יורשו הראוי של אביו ולכן אך טבעי שיתפוס את מקומו.

מוטיב אגדתי נוסף הקיים בסיפור הוא של דמות צעירה התופסת את מקומה של דמות בוגרת. המוטיב מתאר מצב שבו דמות בעלת סטטוס חברתי גבוה נתקלת בבעיה ודמות צעירה יותר מציעה את עזרתה. על מנת לפתור את הבעיה, יוצאת הדמות הצעירה למסע, שבו היא זוכה לשלל רב ואף מוצאת פתרון לבעיה. הדמות חוזרת, פותרת את הבעיה ותופסת את מקומה של הדמות הבוגרת. מוטיב זה מופיע גם בתיאור הקריירה של יוסף בן טוביה (שיוצא כנגד החלטותיו של חוניו הכהן) וגם בסיפורו של הורקנוס, המנסה לתפוס את מקומו של אביו.[26]

ישנם קווי דמיון רבים בין סיפורם של משפחת בני טוביה לבין הסיפור המקראי של יוסף בן יעקב. עלייתו של יוסף בן טוביה לגדולה במצרים מזכירה את סיפור עלייתו של יוסף: איש צעיר וחכם שמגיע מארץ יהודה וצובר הון פוליטי באמצעות חוכמתו. יוסף המקראי מרשים את שר המשקים באמצעות חוכמתו[27] ויוסף בן טוביה מרשים את אַתֶנָיוֹן, שליח המלך, באמצעות התנהגותו ושניהם מדברים טובות עליהם לפני המלך. יוסף המקראי מרשים את המלך באמצעות יכולתו לפתור חלומות ויוסף בן טוביה מרשים את המלך באמצעות שנינותו ויכולותיו הכלכליות, ובתמורה המלך המצרי מתייחס אליהם בכבוד, ומעניק להם תפקיד פוליטי חשוב: יוסף המקראי ממונה למשנה למלך בעוד שיוסף בן טוביה ממונה לגובה המסים הראשי באזור סוריה-פיניקיה.[28] ניתן למצוא הקבלה לסיפור המקראי גם בסיפורו של הורקנוס לבית טוביה: הורקנוס הוא צעיר האחים אך עולה עליהם בחוכמתו ובחריצותו, מה שגורם לאביו לאהוב אותו יותר מאת אחיו הבכורים.[29] אחיו למחצה של הורקנוס מקנאים בו ואף מתכננים להרוג אותו, כמו אחיו למחצה של יוסף המקראי.[30] הדמיון מצביע על כך שכותב הסיפור הכיר את סיפורי המקרא והשתמש בסיפור של יוסף להעצים את דמותם של הורקנוס ויוסף לבית טוביה.[31]

מעמדם המדיני של בני טוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש יסוד סביר להניח כי בני טוביה היו שייכים לשכבת האליטה של התושבים היהודים של יהודה. טוביה, אביו של יוסף, התחתן עם בתו של הכהן הגדול שמעון.[32] בנו יוסף היה איש מוכר בירושלים שיכול היה לבקר את התנהגותו של הכהן הגדול ואף לארגן אסיפות בבית המקדש. כתוצאה ממינויו כגובה המסים של אזור סוריה ופיניקיה, הפך יוסף לאדם עשיר ורם מעלה הנמצא בקשר עם השלטונות התלמיים ואף מוזמן לאירועים שלהם.[33] כשהורקנוס הגיע למצרים הוא פגש את אריון, והמלך, שהכיר את יוסף אביו, תמה איך הוא לא פגש אותו קודם, מה שמעיד על מעמדה הגבוה של המשפחה.[34]

הסיפור המסופר ב"קדמוניות היהודים" כתוב בצורה מגמתית, המאדירה את התנהגותם של יוסף והורקנוס ומציגה את התנהגות אויביהם באופן שלילי. הדעה הרווחת במחקר היא שכותב הסיפור תמך ככל הנראה בשלטונות התלמיים ולכן בחר להציג את הדמויות הפרו-תלמיות בצורה חיובית. לפי השערה זו, התנהגותו של חוניו לא נבעה מרדיפת בצע ורשעות כפי שנכתב אלא מתמיכתו בשלטונות הסלאוקים. בהמשך הסיפור מתואר המתח שבין הורקנוס לבין אחיו שהוביל בהמשך גם למלחמה שפילגה את העם. על פי התאוריה הזאת, המתח אינו נובע מהקנאה בין האחים אלא ממתח פוליטי: אחיו של הורקנוס תמכו בשלטונות הסלאוקים, בעוד הורקנוס שמר אמונים לשלטונות התלמיים.[35][36][37]

בני טוביה מוזכרים פעמיים נוספות בכתביו של יוסף בן מתתיהו: ב"קדמוניות היהודים" ובספר הראשון שכתב, "מלחמת היהודים".[38][39] יוסף בן מתתיהו תיאר מלחמה על הכהונה שפילגה את העם. במלחמה זו בחרו בני טוביה להיות עם הצד הנאמן לסלאוקים והפנו את גבם לאורח החיים היהודי ולעם היושב ביהודה.[40] יש יסוד סביר להניח שבני טוביה, בנים למשפחה עשירה שהייתה בקשר עם השלטונות המקומיים והזרים, היו מראשוני המתיוונים ואף עמדו בראשה של מפלגת המתיוונים.[41]

אזכורו של הורקנוס בספר מכבים ב' מראה כי מעמדו המדיני הגבוה נשמר. גם לאחר שהפסיד במלחמה עם אחיו, הוא המשיך לשמור את כספו בבית המקדש, דבר המראה על קשריו הטובים עם הכהן הגדול.[42][43]

אופיו ויהדותו של הורקנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורקנוס, בדומה לאביו, לא הקפיד על קיום המצוות: הוא אכל ליד שולחן המלך, ובנה מצודה וקישט אותה בחיות ענק, בניגוד למסורת היהודית. אביו חשק באישה, שעל סמך ידיעותיו הייתה נוכרייה, ובחר לשכב איתה, מבלי שידע שמדובר בבת אחיו. הורקנוס ואביו מייצגים את דמותו של היהודי המתיוון, שנמצא במגע עם השלטונות ההלניסטיים ומושפע מאורח חייהם. יהודי שבוחר לשים את האינטרס הפרטי שלו מעל האינטרסים של העם שלו: יוסף לווה כספים משומרונים בתקופה שבה הם היו מסוכסכים עם היהודים,[44] ואילו הורקנוס בחר לבזבז את כספו של אביו על מנת לזכות בחיבת המלך וככל הנראה להבטיח את מקומו בתור יורש תפקידו של אביו.[45][46]

יש הטוענים שאימו של הורקנוס הייתה נוכריה ושהסיפור המתואר בפסקה הנ"ל הוא ניסיון של כותב המקור להתמודד עם השמועה על מעשה יוסף בן טוביה.[47] טענה זו מחוזקת על ידי בחירתו של שמעון הכהן להצטרף לצידם של אחיו של הורקנוס בגלל הקרבה המשפחתית, ולא להורקנוס, שעל פניו שייך לאותה המשפחה.[48]

עיראק אל-אמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיראק אל-אמיר
עיראק אל-אמיר

עיראק אל-אמיר הוא אתר ארכאולוגי הנמצא 17 קילומטר ממזרח לרבת עמון, שהתגלה לראשונה ב-1818. האתר מזוהה על ידי רוב החוקרים כ'בירה החזקה' שבנה הורקנוס בעבר הירדן לאחר שהפסיד בקרב עם אחיו. תיאור הטירה המפורט ב"קדמוניות" תואם את מתווה האתר ומיקומו זהה.

אולם הורקנוס החליט שלא לחזור עוד לירושלים, והתיישב בחבלים שמעבר לירדן ... והוא בנה בירה חזקה, שעשאה כולה אבן (שיש) לבנה עד התקרה, והקיפה כולה תעלה גדולה ועמוקה, ופיתח (באבן) חיות ענק. אף הוא הבקיע את (הצוק) המזדקר מן ההר שמנגד ובנה מערות באורך הרבה ריסים. אחר עשה בסלע חדרים, חלק מהם למשתאות ואחרים לשינה ולמקום-מגורים, והכניס לתוכו המון מים שוטפים, דבר שהיה לאחוזה לתענוג ולקישוט. ואולם את הפתחים למערות עשה קטנים (שרק) אחד, ולא יותר, יכול היה להיכנס בהם פנימה. הוא עשה זאת בכוונה, לשם ביטחונו, שלא יהיה צפוי לסכנה לבוא במצור ולהיתפש בידי אחיו. הוא הוסיף ובנה גם חצרות מצוינות בגודלן וקישט אותן בפרדסים רחבי-ידיים. ולאחר שכילה לבנות את המקום קרא לו טירוס. מקום זה הוא בין ערב ובין יהודה בעבר הירדן, לא רחוק מארץ חשבון.

קדמוניות היהודים, ספר 12, פס' 233-230

המבנה מושפע מהאדריכלות ההלניסטית ומעוטר בפסלי אריות, נשרים ופנתרים. בנוסף, הכתובת 'טוביה' מופיעה בו פעמיים. במצוק הסמוך למבנה, חצובות 14 מערות שהוכשרו למגורים, שגם הן נזכרות ב"קדמוניות". שם הטירה, tyros, השתמר בשם הואדי הסמוך, ואדי א-ציר.[49]

בפפירוסים של זנון מתואר הקשר הכלכלי שהיה בין השלטונות התלמיים לבין איש בשם טוביה אשר חי בעבר הירדן במושבה צבאית שנקראה 'בירתא של עמון'.[50] יש הטוענים שטוביה זה הוא אביו של יוסף בן טוביה וסבו של הורקנוס, ושהנחלה אשר מעבר לירדן הייתה בבעלות המשפחה דורות רבים.[51]

המבנה נפגע קשות ברעידת האדמה שהתרחשה ב-365 לספירה.[52]

הורקנוס כמחברו של ספר קהלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 העלה יוסף קלוזנר[53] את הטענה כי הורקנוס לבית טוביה הוא מחברו של ספר קהלת. קלוזנר ביסס את טענתו על הדמיון שיש בין תיאור אחוזתו של הורקנוס לבין תיאור ביתו של קהלת.[54] קלוזנר הוסיף וטען שאישיותו של הורקנוס יכולה להסביר את הגותו של קהלת: איש משכיל וחכם שהושפע מהתרבות היהודית והפילוסופיה הסופיסטית ובסופו של דבר התייאש מחייו. קלוזנר מנסה לבאר את מעשה ההתאבדות של הורקנוס:

מעשה כזה מתוך פחד בא תמיד אצל בני אדם, שקצו בחייהם מתוך "מרה שחורה" והשקפה פסימיסטית על ערך החיים ... אין זאת, שלפנינו אדם חכם ונכון, בעל-השכלה וחריף שכל, אוהב-תענוגות ויודע את מיעוט-ערכם, אדם, שטעם חיי-עונג וטעם-שלטון, ולסוף ראה ונוכח, שהבל הם כולם יחד, שהכל חולף והכל נפסד, שהתענוגות נעשים לזרא, שהשלטון הוא בן-חלוף וגורלו תלוי במקרה, שהחכמה מועילה היא ואינה מועילה, - וסוף דבר – הכל הבל..

וכי אין לפנינו כאן מחבר ספר-קהלת בכל תפיסת עולמו?

יוסף קלוזנר, "מחברו של ספר-קהלת", השילוח מ"ב, 1927

טענה זאת לא התקבלה במחקר.[55]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שנים-עשר. תרגם מיוונית: אברהם שליט, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963
  • אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א
  • דב גרא, "לאמינות בני טוביה", אוריאל רפפורט וישראל רונן (עורכים), מדינת החשמונאים: תולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, ירושלים: יד בן צבי, 1993
  • בנימין מזר, "בית טוביה", תרביץ יב/ב (תש"א), עמ' 109–123 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)(הקישור אינו פעיל, 30 במאי 2017)
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך שני, שיעור 12: 5. הורקנוס בן יוסף בן טוביה, עמ' 142-136; "מחברו של ספר קהלת", השילוח מ"ב, ברלין 1927
  • גבריאל ברקאי, הלל גבע, אלי שילר, "אתרים ומקומות בירדן", אריאל: כתב עת לידיעת הארץ 110, הוצאת ספרים אריאל, 1995
  • מנחם שטרן, "הערות לסיפור יוסף בן טוביה", תרביץ לב (תשכ"ג), עמ' 35–47 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)(הקישור אינו פעיל, 30 במאי 2017)
  • בנימין שימרון, התרבות הקלאסית: שער להכרת תרבות יוון ורומא, תל אביב: פפירוס, 1993
  • דוד גולן, תולדות העולם ההליניסטי, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשמ"ז
  • Lester L. Grabbe, A History of the Jews and Judaism in the Second Temple Period, Volume 2: The Coming of the Greeks: The Early Hellenistic Period (335-175 BCE), Continuum International Publishing Group, 2008, pages 76-77
  • Daniel Schwartz, "Josephus Tobiads: Back to the second century?", Martin Goodman, Jews in a Graeco-Roman world, Oxford: Clarendon Press, 1998
  • Erich S. Gruen, Heritage and Hellenism, Berkeley: University of California press, 1998
  • Susan Niditch, "Father-Son Folktale Patterns and Tyrant Typologies in Josephus' Ant. 12:160-222", The Journal of Jewish Studies, 32, 1981

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 236-154
  2. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 180-183, 193-197
  3. ^ מכ"ב, פרק ג', י"א
  4. ^ בנימין שימרון, התרבות הקלאסית: שער להכרת תרבות יוון ורומא, תל אביב: פפירוס, 1993, עמ' 93-94
  5. ^ בנימין שימרון, התרבות הקלאסית: שער להכרת תרבות יוון ורומא, תל אביב: פפירוס, 1993, עמ' 99
  6. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 207
  7. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 213
  8. ^ דב גרא, ל"אמינות קורות בני טוביה" בקובץ מחקרים יוון ורומא בארץ ישראל, יד בן צבי, 1989, עמ' 69
  9. ^ מכבים ב', פרק ג', י"א
  10. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמוד 182
  11. ^ דב גרא, "לאמינות בני טוביה", אוריאל רפפורט וישראל רונן, מדינת החשמונאים: תולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, ירושלים: יד בן צבי, 1993, עמ' 138-139
  12. ^ יוסף קלוזנר, "מחברו של ספר קהלת", השילוח מ"ב, 1927
  13. ^ דב גרא, "לאמינות בני טוביה", אוריאל רפפורט וישראל רונן, מדינת החשמונאים: תולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, ירושלים: יד בן צבי, 1993, עמ' 127
  14. ^ מנחם שטרן, "הערות לסיפור יוסף בן טוביה", תרביץ: רבעון למדעי היהדות כרך 32, המכון ליהדות ע"ש מנדל, תשכ"ג, עמ' 39-40
  15. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 181-183
  16. ^ מנחם שטרן, הערות לסיפור יוסף בן טוביה, תרביץ: רבעון למדעי היהדות כרך 32, המכון ליהדות ע"ש מנדל, תשכ"ג עמ' 41
  17. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 168-170
  18. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 158
  19. ^ דוד גולן, תולדות העולם ההליניסטי, ירושלים: מאגנס, תשמ"ז, לוח שושלת בית תלמי עמ' 818
  20. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 167-170
  21. ^ Lester L. Grabbe, A History of the Jews and Judaism in the Second Temple Period, Volume 2: The Coming of the Greeks: The Early Hellenistic Period (335-175 BCE), Continuum International Publishing Group, 2008, pages 76-77
  22. ^ קלוזנר טוען כי סיפורו של יוסף בן טוביה התרחש בזמן כהונתו של תלמי השלישי בעוד סיפורו של הורקנוס התרחש בזמן כהונתו של תלמי הרביעי. ר' יוסף קלוזנר, היסטוריה ישראלית: שיעורים בדברי-ימי-ישראל, חלק ראשון, אודיסא, תרס"ט, 207-213
  23. ^ Daniel Scwartz, "Josephus Tobiads: Back to the second century?", Martin Goodman, Jews in a Graeco-Roman world, Oxford: Clarendon Press, 1998
  24. ^ דב גרא, "לאמינות בני טוביה", אוריאל רפפורט וישראל רונן, מדינת החשמונאים: תולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, ירושלים: יד בן צבי, 1993, עמוד 127
  25. ^ Lester L. Grabbe, A History of the Jews and Judaism in the Second Temple Period, Volume 2: The Coming of the Greeks: The Early Hellenistic Period (335-175 BCE), Continuum International Publishing Group, 2008, pages 77-78
  26. ^ Susan Niditch, "Father-Son Folktale Patterns and Tyrant Typologies in Josephus' Ant. 12:160-222", The Journal of Jewish Studies, 32, 1981
  27. ^ בראשית, פרק מ"א, פס' ט-יד
  28. ^ דב גרא, "לאמינות בני טוביה", אוריאל רפפורט וישראל רונן, מדינת החשמונאים: תולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, ירושלים: יד בן צבי, 1993, עמ' 135-136
  29. ^ "וכשבא שמח בו אביו שמחה גדולה ... והרבה עוד יותר לחבבו, כאילו הוא בנו יחידו יוצא חלציו" ר' קדמוניות היהודים, ספר 12, 195
  30. ^ Erich s. Gruen, Heritage and Hellenism, Berkeley: University of California press, 1998, pages 99-106
  31. ^ בימי השלטון ההלניסטי בתקופת בית שני, גבר העניין בסיפור המקראי של יוסף ובדמותו השנויה במחלוקת. ר' Erich s. Gruen, Heritage and Hellenism, Berkeley: University of California press, 1998, pages 77-109
  32. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 160
  33. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 185
  34. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 205
  35. ^ דב גרא, "לאמינות בני טוביה", אוריאל רפפורט וישראל רונן, מדינת החשמונאים: תולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, ירושלים: יד בן צבי, 1993, עמ' 127
  36. ^ Lester L. Grabbe, A History of the Jews and Judaism in the Second Temple Period, Volume 2: The Coming of the Greeks: The Early Hellenistic Period (335-175 BCE), Continuum International Publishing Group, 2008, pages 77-78
  37. ^ בנימין מזר, "בית טוביה", תרביץ: רבעון למדעי היהדות 12(2), המכון למדעי היהדות על שם מנדל, 1941, עמ' 110
  38. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 239-241
  39. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', פרק א', א'
  40. ^ בקדמוניות היהודים, בני טוביה בחרו להיות נאמנים למנלאוס שהתקומם נגד יאסון. יאסון גירש אותם לאנטיוכוס. בני טוביה אמרו לאנטיוכוס שברצונם לעזוב את אורח החיים היהודי ולאמץ אורח חיים הלני. במלחמת היהודים בני טוביה הציעו לאנטיוכוס להיות מרגלים עבורו
  41. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, 194
  42. ^ ר' מכבים ב', פרק ג', פס' י"א
  43. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 178-179
  44. ^ "אותו הזמן היו השומרונים משופעים בטובה וגורמים צרות רבות ליהודים, מקצצים בארצם ושובים נפשות". ר' קדמוניות היהודים, ספר 12, 156
  45. ^ דוד גולן, תולדות העולם ההליניסטי, ירושלים: מאגנס, 1987, עמ' 255-256
  46. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 173-175, 180
  47. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 175, הערה 1
  48. ^ קדמוניות היהודים, ספר 12, 229
  49. ^ ברקאי גבריאל, "אתרים ומקומות בירדן", "אריאל" 110, הוצאת ספרים אריאל, 1995, עמ' 45-53
  50. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 115-117
  51. ^ אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, תל אביב: דביר, תרצ"א, עמ' 168
  52. ^ ברקאי גבריאל, "אתרים ומקומות בירדן", "אריאל" 110, הוצאת ספרים אריאל, 1995, עמ' 51
  53. ^ ושוב מאוחר יותר: יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך שני, שיעור 19: 1. קוהלת, עמ' 230.
  54. ^ קהלת, פרק ב', פס' ד'-ט'
  55. ^ J. P. Weinberg, "Authorship and Author in the ancient near east and in the hebrew Bible", Hebrew Studies, 44, 2003, p. 166


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg