הטייפ האחרון של קראפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בור אנגלובסקי בתפקיד קראפ

הטייפ האחרון של קראפאנגלית: Krapp's Last Tape) הוא מחזה בן מערכה אחת, באנגלית, פרי עטו של סמואל בקט. הוא מחזה לשחקן אחד, ונכתב עבור השחקן ה צפון אירי פטריק מגי ונקרא בתחילה "המונולוג של מגי" (Magee monologue). בקט שאב השראה למחזה מכך שהאזין למגי קורא קטעים מ"מולוי" ומ From an Abandoned Work, בתחנת הרדיו BBC Third Programme בדצמבר 1957. ‏[1]

הצגת הבכורה של המחזה הייתה כהקדמה לסופמשחק (מה-28 באוקטובר עד ה-29 בנובמבר 1958) בתיאטרון רויאל קורט, לונדון, בבימויו של דונלד מק'וויני ובכיכובו של פטריק מגי. המחזה הציג 38 פעמים.


היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאה לאור הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכתב לסוחר הספרים ג'ייק שוורץ ב-15 במרץ 1958, בקט כתב שיש לו "ארבעה עמודים בדפוס, עם הערות מפורטות ותיקונים גסים, של מחזה מונולוגי קצר שכתבתי באנגלית עבור פט מגי. הוא נכתב במכונה מאוסף רשימות ישנות, כך שאין ברשותי כתב יד לתת לך." ‏[2]

לדברי אקרליי וגונטארסקי, "הוא פורסם לראשונה בכתב העת הספרותי האמריקאי Evergreen Review‏ 2.5 (קיץ 1958), אחר-כך בספר Krapp’s Last Tape and Embers (Faber, 1959), ובספר Krapp’s Last Tape and Other Dramatic Pieces (Grove, 1960)."‏[3] בקט בעצמו תרגם את המחזה לצרפתית בשם La Dernière Bande והוציא אותו לאור בLes Lettres Nouvelles ב-4 במרץ 1959.

אין לראות בטקסטים המודפסים נוסחים סופיים. "באמצע שנות החמישים בקט כבר דיבר ועבד כבמאי. במכתב לעוזרת העורך של Rosset, ג'ודית סמית, ב-11 במאי 1959, התייחס בקט לבימוי "הטייפ האחרון של קראפ" כ"יצירתו", וערך שינויים משמעותיים רבים בטקסט במהלך השנים כשהוא היה מעורב בבימוי המחזה.‏[4]

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הבכורה של המחזה בגרמניה התקיימה ב-28 בספטמבר 1959, בבימויו של ולטר הן בתיאטרון שילרתיאטר בברלין, בו כעבור עשר שנים, ב-5 באוקטובר 1969, סמואל בקט ביים את המחזה בעצמו, כשבתפקיד קראפ הופיע מרטין הלד.

הצגת הבכורה בארצות הברית הייתה ב-14 בינואר 1960, בבימויו של אלן שניידר ובכיכובו של דונלד דייוויס.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קראפ הוא סופר כושל וגלמוד שביום הולדתו ה-69 מאזין לקלטות של עצמו מן העבר, תוך שהוא מתכונן להקליט את עצמו מחדש. הוא מאזין לקלטת של עצמו כשהיה בן 39, אז עמד לקבל החלטה גורלית בחייו – להקדיש את עצמו באופן טוטלי לאמנות ולזנוח את האהבה.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה בתיאטרון המקצועי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. סרטו האחרון של קרפ, תיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה: 13 באוגוסט 1961

2. הווידאו האחרון של קרפ, תיאטרון חיפה בשיתוף עם פסטיבל ישראל, הצגת בכורה: ירושלים, מאי 1989

  • יוצרים: תרגום ובימוי - יורם פורת, מוזיקה - יוסי ימפל, תפאורה – אורי ליפשיץ, תנועה- מנחם עיני, תאורה - יחיאל אורגל, תלבושות - גילה להט.
  • שחקנים - אמנון מסקין, גודרון וייכנהאן.

3. הטייפ האחרון של קראפ, אנסמבל עיתים, הצגת בכורה: 26 במרץ 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'יימס נולסון, הטייפ האחרון של קראפ: התפתחות המחזה, 1958-75, בתוך Journal of Beckett Studies
  2. ^ מכתב לג'ייק שוורץ, מוכר ספרים בלונדון, כפי שמצוטט בספרosemary Pountney, Theatre of Shadows: Samuel Beckett’s Drama: 1956-1976 (Gerrards Cross: Colin Smythe, 1988), עמ' 136, המכתב המצוטט נמצא באוסף בקט, במרכז לחקר מדעי הרוח, באוניברסיטת טקסס באוסטין, ביחד עם כתב היד שהוא מתייחס אליו.
  3. ^ C. J. Ackerley, and S. E. Gontarski, eds., The Faber Companion to Samuel Beckett (London: Faber and Faber, 2006) 302.
  4. ^ tanley E. Gontarski, "Beckett in Performance" 200, in Lois Oppenheim, ed., Palgrave Advances in Samuel Beckett Studies (London: Palgrave, 2004).