רנה ירושלמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רנה ירושלמי
אין תמונה חופשית
לידה 1 במרץ 1939 (בת 83)
עפולה, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
"מאלון הולך למות" בבימוי רנה ירושלמי, תיאטרון חיפה, 1987
סרט התעודה של טל אלה "חזרה עם רנה" משנת 2018

רִנָּה ירושלמי (נולדה ב-1 במרץ 1939 בעפולה) היא במאית תיאטרון ישראלית, זוכת פרס ישראל בתחום התיאטרון לשנת תשס"ח[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלמי נולדה בעפולה לשאול, מהנדס, וחיה (לבית אנגילוביץ'), אחות. את ילדותה בילתה בחיפה. היא למדה מחול אצל ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן[2], ותיאטרון והשתלמה בנושאים אלה בלונדון, בגרמניה וביפן. ירושלמי היא פרופסור אמריטה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.

רקדה בהצגת התיאטרון הקאמרי - שלמה המלך ושלמי הסנדלר. והייתה עוזרת לבמאי ומנהלת הצגה בתיאטרון גיורא גודיק[3]. בשנות ה-70 לימדה ירושלמי בחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. שם ביימה הצגות כמו "הכלל והיוצא מהכלל" מאת ברטולט ברכט,"המשימה" מאת נגיב מחפוז[4] ו"קימרה" מחזה קצר של פדריקו גארסיה לורקה[5]. לאחר מכן הצטרפה כבמאית ללהקת תיאטרון לה מאמא בניו יורק. ושבה לישראל בשנות ה-80.

ירושלמי ביימה בתיאטראות השונים בישראל, תיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה, האופרה הישראלית החדשה, תיאטרון הקאמרי, לה-מאמא בניו יורק (אנ'), להקת המחול בת-שבע ועוד. ביימה את המחזות רומיאו ויוליה ומקבת' מאת ויליאם שייקספיר[6], "הדה גאבלר" מאת הנריק איבסן, שש נפשות מחפשות מחבר מאת לואיג'י פיראנדלו[7], הכיסאות מאת יונסקו, הגולם מאת ליוויק, וכן את המחזות "מאלון הולך למות", "הנזל וגרטל", וגם מאת סמואל בקט.

בשנת 1989 הקימה ירושלמי (יחד עם מעצב הבמה והתפאורן משה שטרנפלד) את אנסמבל עיתים במסגרתו עיבדה, ערכה וביימה בין השאר את ההצגות: המלט (1989)[8], וויצק (1991) רומיאו ויוליה (1993), ויאמר וילך (1996), וישתחו. וירא (1998), מיתוס (2002)[9], שלוש אחיות (2005)[10], חלום ליל קיץ, הדיבוק (2008)[11], "הרצל" (2010)[12], "המלך הולך למות" (2013)[13] פר גינט (2015)[14], סוף משחק (2017)[15].

ירושלמי ביימה עבור האופרה הישראלית את הפקת "הנזל וגרטל" (אופרה מאת אנגלברט הומפרדינק) ו"אלקטרה" (אופרה מאת ריכרד שטראוס).

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ציפי שוחט, הממסד נותן יד, באתר הארץ, 16 בפברואר 2008
  2. ^ ליאורה בינג-היידקר, ולה – במלאת חצי יובל לפטירתה של ולנטינה ארכיפובה גרוסמן, מחול עכשיו 8, חבצלת מוסדות חינוך ותרבות של השומר הצעיר, 2002, עמ' 30-31
  3. ^ מדריך 100 שנים לתיאטרון העברי, מאת ד"ר שמעון לב-ארי.
  4. ^ ורדה צ'צ'יק, פנים במראה - רינה ירושלמי, על המשמר, 31 ביולי 1974
  5. ^ גיורא מנור, בחיפוש אחרי מה?, על המשמר, 30 במאי 1973
  6. ^ תום שגב, תיאטרון - מקבת בתיאטרון חיפה, כותרת ראשית, 25 ביוני 1986
  7. ^ שוש אביגל, תיאטרון - חיים כפול שניים, כותרת ראשית, 25 בדצמבר 1985
  8. ^ אליקים ירון, רנה ירושלמי: שעור בתיאטרון ניסויי, מעריב, 23 בדצמבר 1988
  9. ^ בתיה גור, סדק במיתוס, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2002
    נילי ברקן, ‏המיתוס לא נשבר, באתר גלובס, 22 באוקטובר 2002
  10. ^ מיכאל הנדלזלץ, לאן נעלמה המנצחת, באתר הארץ, 27 ביוני 2005
  11. ^ ציפי שוחט, עכבר העיר, הדיבוק של רנה ירושלמי, באתר הארץ, 18 ביולי 2008
    קובי ניב, ‏לדפוק חתונה, באתר גלובס, 15 ביולי 2008
  12. ^ איתן בר-יוסף, עכבר העיר, הרצל של רינה ירושלמי: בלי זקן ועם הרבה סגנון, באתר הארץ, 26 במאי 2010
    טל פרי, ‏הרצל יאמר, באתר גלובס, 30 ביולי 2009
  13. ^ רון שוורץ, ‏מתים רק פעם אחת, באתר גלובס, 11 ביולי 2013
    אתר למנויים בלבד מיכאל הנדלזלץ, "המלך הולך למות": יחי המלך דורון, באתר הארץ, 14 ביוני 2013
  14. ^ אתר למנויים בלבד מרט פרחומובסקי, עכבר העיר, פר גינט: חוויה תובענית, אך משתלמת, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2015
  15. ^ אתר למנויים בלבד ננו שבתאי, בקט היה מאשר את "סוף משחק" של רנה ירושלמי, באתר הארץ, 4 ביוני 2017
  16. ^ יואב בירנברג, העזה, מקוריות ופייטנות, חדשות, 10 בספטמבר 1992
  17. ^ אתר למנויים בלבד תמר רותם, "המלך הולך למות" בבימויה של רינה ירושלמי היא זוכת "קיפוד הזהב" ל-2013, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2013
  18. ^ אתר למנויים בלבד תמר רותם, רות זיו אייל ורנה ירושלמי יקבלו פרס מפעל חיים בקיפוד הזהב, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2014