היסטוריה של כלכלת אוסטרליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

ההיסטוריה של כלכלת אוסטרליה המודרנית[1] חוזרת אחורה לשנת 1788, עת החלה התיישבות אירופאית ביבשת, עם הגליית אסירים פוליטיים מבריטניה אליה. לאחר עשרות אלפי שנה של כלכלת ציידים-לקטים של האוכלוסייה הילידית, האבורג'ינים; הביאו איתם המתיישבים הלבנים את הכלכלה האירופאית של המאה ה-18.

כלכלת אוסטרליה מזוהה לעתים קרובות עם גידולים חקלאיים, כריית מינרלים ומשאבי אנרגיה - הנתפסים כראשונים במעלה בחשיבותם. אף על פי שתיאור זה אינו מדויק למאות ה-20 וה-21, התיאור תואם לחלוטין את בערך מאה השנים הראשונות בהיסטוריה של הכלכלה האוסטרלית[2].

כמושבת עונשין, הכלכלה החלה אט-אט להתבסס ולהתרחב כשבתחילתה הייתה מרוכזת כולה בידי השלטון הבריטי ונציגיו בדומיניון. בהדרגה המגזר הפרטי צמח, וייצוא הצמר הפך לבסיס העיקרי של הכלכלה. עם גילוי הזהב ב-1851 חל שיפור משמעותי בקצב הצמיחה הכלכלית, והחל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ניצבת אוסטרליה בחזית הכלכלה העולמית לצד מדינות מפותחות אחרות[3].

אף על פי שגם הכלכלה האוסטרלית הושפעה מהמשבר הכלכלי העולמי ב-2008, אוסטרליה היא מהמדינות המפותחות היחידות בעולם שלא נכנסה למיתון עקב המשבר[4], והשפעת המשבר עליה הייתה זניחה יחסית[5][6][7][8]. בשנת 2012 סיכמה הכלכלה האוסטרלית למעלה מעשרים שנות צמיחה רצופה של 3.5% בממוצע, והיא מתאפיינת באבטלה נמוכה, אינפלציה מבוקרת, חוב ציבורי נמוך ביותר ומערכת פיננסית חזקה ויציבה[5].

התקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע פוליטי-מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אוסטרליה
מפה המתארת את ההתפתחות הקולוניאלית של אוסטרליה

ההתיישבות האירופאית ביבשת אוסטרליה החלה ב-1788, כשאז היא שימשה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית, והוגלו אליה אסירים פוליטיים. ראשיתה של מושבת הכתר הבריטית הייתה בניו סאות' ויילס, כשב-13 במאי 1787 הפליגו מנמל פורטסמות' 11 ספינות שנשאו כ-800 אסירים וכ-600 אנשי צוות. ספינות אלו נסעו לכיוון היבשת האוסטרלית שנחשבה אז כבלתי מיושבת.

האניות הגיעו בהדרגה בין ה-8 בינואר 1788 ל-20 בינואר למפרץ בוטאני. המפרץ הוערך כלא מתאים לעגינה ולהתיישבות ולכן צי האניות המשיך והגיע לפורט ג'קסון ב-26 בינואר תאריך שהפך לחג לאומי - יום אוסטרליה.

השנים הראשונות של המושבה היו קשות: כשליש מן האסירים היו אסירים פוליטיים מהתקוממויות שנערכו שאותה תקופה באירלנד. לא האסירים ולא החיילים שהופקו לשמור עליהם היו בעלי ידע חקלאי נרחב, והם התקשו להתמודד עם העונות האוסטרליות.

טסמניה (שנקראה אז "ארץ ון דימן") יושבה ב-1803 והפכה למושבה נפרדת ב-1825. בריטניה טענה לבעלות על מערב אוסטרליה ב-1829. בין השנים 1836 - 1863 נוסדו המושבות אוסטרליה הדרומית ב-1836, מושבה ויקטוריה ב-1851 וקווינסלנד ב-1859. הטריטוריה הצפונית הוקמה ב-1863 כחלק מאוסטרליה הדרומית. ניו זילנד הייתה גם היא חלק מ"ניו סאות' ויילס" עד 1840, ואז הפכה למושבה בפני עצמה, ומאוחר יותר נהייתה למדינה עצמאית. בין 1840 ל-1868 ירדה כמות האסירים שהועברו לאוסטרליה. בסך הכול, הועברו לאוסטרליה כ-160,000 אסירים, איש ואישה.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 כבר כיהן בכל אחת מקולוניות אלו ממשל אחראי, למעט באוסטרליה המערבית שבה החל לכהן ממשל אחראי רק בסוף אותה מאה. ב-1901 התאגדו הקולוניות תחת פדרציה, ובכך יצרו את "חבר העמים האוסטרלי" - שמה הרשמי של אוסטרליה.

1788 - 1820[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מחשובי ההיסטוריונים של כלכלת אוסטרליה, נ. ג. בוטלין, השתמש במונח "כלכלת ראש גשר" בהתייחסו לעשורים הראשונים של אוסטרליה כמושבה תחת השלטון הבריטי. עיקר ההתיישבות היה אז במפרץ ג'קסון (סידני המודרנית) שבניו סאות' ויילס (החל מ-1788), והחל מ-1804 גם בהוברט שב"ארץ ון דימן" של אז (טסמניה המודרנית).

מושבת העונשין החדשה בקושי שרדה את שנותיה הראשונות ועל רקע היות האימפריה הבריטית עסוקה במלחמה עם צרפת, היא הוזנחה במשך רוב חצי היובל הראשון של קיומה. עם זאת, צעד ראשון וחשוב נעשה עם ייסוד כלכלה מקומית בלתי תלויה כדי לתמוך בנציגי השלטון של מושבת העונשין. מעל לכל, נוסדה חקלאות על בסיס מענקי קרקעות לפקידי ממשל בכירים ולאסירים ששוחררו לאחר ריצוי עונשם. כמו כן, ניתן גם חופש מסוים לאסירים (שעוד לא שוחררו) כדי שיוכלו לספק מגוון של מוצרים ושירותים. הכלכלה אמנם עדיין הייתה תלויה בצורה מובהקת בנציבות הממשלתית כספקית של מוצרים וכסף, אך הזכויות במקרקעין וזכויות העובדים זכו להכרה, ושווקים מקומיים בשני תחומים אלו החלו לפעול.

עד 1808 בכירי "גַיִס ניו סאות' ויילס" (New South Wales Corps) - שהיוו כוח צבאי מיוחד שגויס לשירות הקולוניאלי - היו הנהנים העיקריים מהגישה לקרקעות ולמוצרים מיובאים, ולפיכך הם ניסו באופן נואש לסרבל את האינטרסים הציבוריים והפרטיים של הכלכלה המקומית. באותה תקופה, שימש הרום כמטבע עובר לסוחר, עקב הפופולריות שלו מחד והמחסור במטבעות מאידך. שתיית הרום פיצתה את המתיישבים הראשונים על חוסר הנוחות ועל תנאי החיים הדלים, אך הדבר הביא להתפשטות תופעות לא רצויות של שכרות. כחלק מהרצון לשבש את הפעילות הכלכלית של המגזר הפרטי הצומח, אסר המושל הבריטי ב-1808, ויליאם בליי, את השימוש ברום כתמורה לסחורות. ההתנגדות לא איחרה לבוא, וב-26 בינואר 1808 צעדו המתנגדים לאיסור, חמושים בכידונים, אל עבר בית הממשל, והשתלטו עליו - מה שנודע בהיסטוריה של אוסטרליה כמרד הרום. בליי הושם במעצר למשך כשנה וג'ורג' ג'ונסטון, מראשי המתנגדים, שלט בקולוניה. רק ב-1810 הושב הסדר על כנו וכוח צבאי שנשלח מבריטניה סיים את שליטת המורדים בקולוניה. החזרת "גַיִס ניו סאות' ויילס", והחלפתו בכוח צבאי אחר, יחד עם מינויו של המושל החדש, מייג'ור גנרל לכלן מקווארי ב-1810, חיזקו את עצמאותה של הכלכלה המקומית הפרטית, למול הפעילויות והאינטרסים של הממשל הקולוניאלי.

עם זינוק משמעותי במספר המהגרים לאחר 1810, העתיד של ניו סאות' ויילס הפך לבטוח יותר. בדומה לעובדים, לאומנים ולפקידים במושבה - גם לרבים מן האסירים היו את הכשרונות הנדרשים לביסוס ההתיישבות החדשה, ועם שחרורם הם חיזקו משמעותית את ההתיישבות, ובמשך השנים הם ללא ספק שינו את אופי המושבה.

1820 - 1850[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות העשרים של המאה ה-19 הצמיחה הכלכלית הלכה והתבססה יותר ויותר על ייצוא צמר משובח וסחורות כפריות אחרות לשוק הבריטי ולכלכלות המתועשות של צפון-מערב אירופה. צמיחה זו הופרעה פעמיים על ידי שני משברים משמעותיים, שהתרחשו בשנות ה-40 של המאה ה-19 ובשנות ה-90 של אותה מאה. צמיחה זו גם הומרצה במספר דרכים עם גילויי הזהב בוויקטוריה ב-1851, אך הדינמיקה הבסיסית לא השתנתה ביסודה.

בפרקי זמן מסוימים, ניצולם של משאבי טבע - דוגמת משאבי טבע בים בשנות ה-40 או זהב ומינרלים אחרים מאוחר יותר - היה גם הוא חשוב. חקלאות, ייצור מקומי ותעשיית הבנייה הורחבו כדי לספק את הצרכים המידיים של האוכלוסייה ההולכת וגדלה, שהתרכזה במידה רבה במרכזי הערים הגדולות.

ההזדמנויות לרווחים נאים מגידול מקנה ומכריית מחצבים משכו הון בריטי במידה משמעותית. הגידול וההתרחבות נתמכו בדרך כלל על ידי השקעות ממשלתיות גדולות בתחבורה, בתקשורת ובתשתיות עירוניות, ולכן אף הם היו תלויים במימון הבריטי. עם הגידול בכלכלה נוצר צורך בקליטת הגירה בקנה מידה גדול כדי לספק את הדרישה המתגברת לידיים עובדות, ובמיוחד לאור הפסקת הגליית האסירים למזרח היבשת ב-1840.

עלות ההגירה סובסדה על ידי השלטון הקולוניאלי, ומתיישבים חדשים, שרובם היגרו מהממלכה המאוחדת, הביאו איתם יכולות ומיומנויות שתרמו רבות לצמיחה הכלכלית. כל זה סיפק את היסודות להקמת חברות קלוניאליות פרטיות. בנוסף להבטחת שלטון החוק, הבטחת זכויות במקרקעין, ואחריות לקיום מערכות פוליטיות דמוקרטיות יציבות; שיתפו מוסדות השלטון גם פעולה עם הפעילות הכלכלית ישירות ובכך יצרו את התנאים שבסך הכללי סייעו לצמיחה.

בנוסף לניו סאות' ויילס ולטסמניה (שכזכור, נקראה אז "ארץ ון דמן"), הוקמו בין השנים 1836 - 1863 מושבות נוספות בחלקים אחרים ביבשת: ניו סאות' ויילס חולקה לאוסטרליה הדרומית (1836), למושבה ויקטוריה ב-1851 ולקווינסלנד ב-1859. הטריטוריה הצפונית הוקמה ב-1863 כחלק מאוסטרליה הדרומית. ויקטוריה ואוסטרליה הדרומית הוקמו כ"מושבות חופשיות" (כלומר, לא כמושבות עונשין), אם כי ויקטוריה הסכימה לקבל אסירים שהועברו אליה מטסמניה. גם מערב אוסטרליה הוקמה כמושבה חופשית, אך בשל מחסור בכח אדם הסכימה לקבל אסירים לשטחה. ניו זילנד הייתה גם היא חלק מ"ניו סאות' ויילס" עד 1840, ואז הפכה למושבה בפני עצמה. בין 1840 ל-1868 ירדה כמות האסירים שהועברו לאוסטרליה. בסך הכול, הועברו לאוסטרליה כ-160,000 אסירים, איש ואישה.

תהליך הצמיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הצמיחה בתקופה הקולוניאלית החל עם שתי התפתחויות קשורות זו בזו: לאחר שנוצר מחסור שנוצר בקרקעות במחוזות העירוניים, הגיב לכך המושל מקווארי, ב-1820, בהרגעת השוק באמצעות הגבלות על התיישבות. רועי הבהמות נאלצו לצאת למרחקים, במאמציהם לחפש שטחי מרעה חדשים, ונדידות וחיפושים אלו נהיו עד מהרה לבלתי נשלטים. התפתחות נוספת הייתה מדיניות השלטונות הבריטיים באותו עשור[9] שעודדה הקמת מפעלים פרטיים באמצעות הקצאת מספר גדול של אסירים עבור מעסיקים פרטיים, וכן בהקלת הגישה לקרקעות.

ב-1831 החלו להיות מיושמים בניו סאות' ויילס "העקרונות של קולוניאליזם שיטתי", שהופצו אז באופן נרחב על ידי אדוארד גיבון וייקפילד. במקום למכור את האדמות, הן ניתנו על פי עקרונות אלה, כמענקים, במטרה לסבסד את ההגירה. עם זאת, נדידת רועי הבהמות הנמשכת לא הושפעה מכך, כשאלה האחרונים ניכסו לעצמם כל פיסת אדמה שיכלו למצוא מעבר למכסות וההגבלות הרשמיות על התיישבות.

עד ל-1840 מגדלי בהמות אלה כבר טענו לבעלות על רצועת שטח בגודל עצום בעומק של 200 מייל (כ-320 ק"מ) - שטח שתחילתו במורטן ביי בצפון (אזור בריזביין של היום), עבור דרך פורט פיליפ (שעתיד להפוך למושבה ויקטוריה), ועד לאדלייד שבאוסטרליה הדרומית. עקב היעדרותה של הכרה חוקית בבעלותם על אדמות אלו, הם נודעו כ"פולשים". תנאי החזקתם באדמות אלו סודרו סופית רק ב-1846 לאחר מאבק פוליטי ממושך במושל נו סאות' ויילס, ג'ורג' גיפס.

1850 - 1890[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבהלה לזהב (אוסטרליה)

גילוי הזהב ב-1851 הוביל לגלי בהלה לזהב לחלקים רבים של אוסטרליה, מה ששינה את אופי הכלכלה ביבשת. עובדים רבים עזבו את מקומות עבודתם ונהרו לחפש זהב. ויקטוריה הייתה באותו עשור[10] למרכז כריית הזהב באוסטרליה, כשאוכלוסייתה גדלה מכ-80,000 ב-1851, לכ-540,000 ב-1861. בשנות החמישים והשישים של אותה מאה האוכלוסייה באוסטרליה כולה שילשה את עצמה, מפחות מ-430,000 ב-1851 ל-1.7 מיליון ב-1871. הצמר המשיך להיות מנוע הצמיחה המרכזי עד לסוף שנות החמישים, כאשר ב-1861 נוסדה הבורסה הראשונה באוסטרליה, במלברון.

הממשל הקולוניאלי החל ב"אסרטגיית התפתחות" על ידי הנפקת אגרות חוב לשוק הלונדוני למכירת שטחים ציבוריים, ושימוש בכסף לתקצוב התשתיות המתפתחות. תודות לגידול בהכנסות כתוצאה מהבהלה לזהב, מגזרי התעשייה והבנייה הראו זינוק משמעותי בכושר ההשתכרות.

ב-1861 נחנכה במלבורן, לראשונה באוסטרליה, בורסה לניירות ערך. באותה שנה חוקי מקרקעין חדשים הקלו על רוכשים פרטיים לרכוש קרקעות.

בשנים 1875 - 1880 החל להיות מורגש מחסור באדמות פוריות, כאשר במקביל תעשיית הצמר המשיכה לגדול ולהתרחב לשטחי מרעה נוספים עבור עדרי הכבשים. הדבר הביא למשיכה חוזרת של השקעות בתעשייה על ידי חברות ייעודיות. אף כאשר המחסור גרם לניצול אדמות פחות איכותיות, ההשקעות המשיכו לזרום הן מצד מממנים פרטיים והן מצד השלטון (בדמות תשתיות תחבורה).

בין השנים 1880 - 1890 הכלכלה התרחבה משמעותית תודות לגידול משמעותי בהשקעות, זאת אף על פי שכדאיותן ירדה כאשר החזרי ההשקעות התכווצו. הסבר אפשרי לכך טמון בזמינות הגדולה יותר של קרנות זרות שהכלכלה אוסטרלית החלה לראות בעשור זה. ההון הרב שזרם ליבשת, הוביל את האוסטרלים להיות בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר לנפש בעולם, במשך העשורים האחרונים של המאה ה-19. הייתה זו בועת נדל"ן בה הבנקים - שהיו כמעט חופשיוות ממגבלות רגולטוריות כלשהן - נטלו חלק במימון ובהלוואות. אך בסוף העשור, המשקיעים הזרים, שהבחינו בהבדל שבין הרווחים הגבוהים הצפויים מהשקעותיהם לרווחים שלמעשה התקבלו, הפסיקו את המימון, מחירי הנדל"ן קרסו והכלכלה האוסטרלית נכנסה למשבר חמור החל מ-1890.

1890-1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מתחילת העשור האחרון של המאה ה-19 הכלכלה האוסטרלית חוותה זעזועים קשים.

במובנים מסוימים הייתה הכלכלה האוסטרלית בשנות הצמיחה הראשונה לאמץ לחיקה את זכויות העובדים ואת האיגודים המקצועיים[11]; אך הדינמיקה הכלכלית בשנות ה-90 של המאה ה-19, שהיו שנות משבר קשות, הייתה כזו שהובילה לאחוזי אבטלה גבוהים ולמחיקת עסקים רבים, והם בתורם הביאו לצמצום שכרם של העובדים על ידי המעסיקים. האיגודים המקצועיים הגיבו בסדרת שביתות, וביניהן השביתות הגדולות בתעשיות הימאות והצמר בשנים 1890, 1891 ו-1894.

החל מה-15 באוגוסט 1890, לאחר שהמשא ומתן על תנאי שכר והזכות להתאגדות נחל כישלון, החלו העובדים לשבות. השביתה התרחבה מהר מאוד וכללה את הימאיים, את עובדי הרציף בנמלים ואחרים. במהרה הצטרפו גם כורי הפחם לשביתה, ועד לספטמבר אותה שנה כ-28,500 עובדים שבתו במדינה. השביתה הסתיימה בסוף 1890 ותחילת 1891 עם ניצחון המעסיקים, ושכרם של העובדים בימאות ובתעשיות קשורות קוצץ, לעתים אף כדי 30 אחוזים.

אך הכלכלה מיאנה להתאושש, והשנים הבאות היו עתירות שביתות. ב-1891 הייתה זו השביתה בתעשיית הצמר שחוללה שמות בכלכלה. שביתה זו, שהייתה גם היא בבסיס המאבק על הזכות להתאגדות, הסתיימה היא כמו קודמתה בקול דממה דקה ובניצחון המעסיקים, לאחר שהעובדים השובתים לא יכלו לפרנס את עצמם והחלו לרעוב ללחם. באותה שנה, 16 מוסדות פיננסיים ובנקים קטנים במלבורן, פשטו את הרגל.

האנשים בשלטון הקולוניאלי, שהיו ברובם ליברלים אותם החשיבו האיגודים המקצועיים כבעלי ברית, הפנו את גבם בחריפות לעובדים, מה שהוביל לסדרת עימותים עקובים מדם. האיגודים, שבעיניהם מעשי הליברלים היו לא פחות מבגידה, הגיבו עם הקמת מפלגות פוליטיות משלהם - היו אלו מבשריה של מפלגת הלייבור האוסטרלית.

קריסת הבנקים הגדולה ב-1983 הייתה אחד השיאים במשבר הכלכלי שפקד את אוסטרליה ערב עצמאותה. הקריסה הייתה תוצאה של משבר הנדל"ן שהביא הרבה מוסדות פיננסיים שבזמן צמיחת בועת הנדל"ן נטלו הלוואות גדולות מהבנקים, לכדי פשיטת רגל. ב-1 במאי הכריזה ממשלת ויקטוריה על חמשת ימי שבתון (bank holiday), בתגובה להיסטריה בענף הבנקאות. עד ל-17 במאי 11 בנקים מסחריים ברחבי אוסטרליה השהו את פעילותם המסחרית.

ב-1894 התרחשה בשנית שביתה גדולה בתעשיית הצמר. עם זאת, הגרוע מכל כבר קרה עד לאותה שנה, והחל מאותה שנה אוסטרליה החלה אט אט לצאת מהמשבר, כאשר אף בוצעו רפורמות רגולטוריות כדי למנוע הישנות המשבר.

המשבר של העשור האחרון במאה ה-19 הביא בעקיפין לחיזוק הלאומיות האוסטרלית, ובתחילת המאה ה-20 זכתה אוסטרליה לעצמאותה, עם כינון "חבר העמים האוסטרלי" - שמה הרשמי של אוסטרליה העצמאית, שהייתה מדינה פדרלית שאיגדה בתוכה את הקולוניות הבריטיות.

הכלכלה כמדינה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1901-1939: מקבלת העצמאות ועד למלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1901 נוסדה המדינה האוסטרלית העצמאית, כאשר הושבעה הממשלה הפדרלית הראשונה - ממשלת המפלגה הפרוטקציוניסטית, מפלגה שהתמקדה במדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית. ב-1904 מפלגת הלייבור האוסטרלית כיננה את הממשלה הפדרלית השנייה במדינה, ובכך הייתה לתנועת הלייבור הראשונה בעולם לעלות לשלטון. ב-1907 נחקק חוק המבוסס על הרעיון של שכר מינימום - משכורת מינימלית לעובד בלתי מקצועי של 7 שילינג בריטי[12].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין הכוונה ליבשת אוסטרליה אלא לפדרציה האוסטרלית - המדינה שביבשת; כלומר, מאז התיישבות האדם הלבן ביבשת לראשונה. האבורג'ינים חיו באוסטרליה עשרות אלפי שנים לפני כן.
  2. ^ Saul Eslake, An instroduction to the Australian economy, Australia and New Zealand Banking Group, January 2007, p. 2
  3. ^ אוסטרליה, באתר הארץ
  4. ^ לפי ההגדרה הכלכלית, לפיה "מיתון" נחשב כאשר ישנם שני רבעונים רצופים בעלי צמיחה שלילית.
  5. ^ 5.0 5.1 AUSTRALIA, בספר העובדות העולמי של ה-CIA (באנגלית)
  6. ^ נתן שבע, מה יעצור את קפיצת הקנגורו של כלכלת אוסטרליה, באתר TheMarker‏, 2 במאי 2013
  7. ^ לארי אליוט (עורך הגארדיאן), תור הזהב של אוסטרליה מתקרב לקצו, באתר TheMarker‏, 21 באוגוסט 2013
  8. ^ מירב גונן (עורכת), אוסטרליה - סקירה כלכלית ומסחרית, הנספחות המסחרית סידני, אוסטרליה, באתר משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, נובמבר 2011, עמ' 5
  9. ^ שנות ה-20 של המאה ה-19.
  10. ^ שנות ה-50 של המאה ה-19
  11. ^ לדוגמה, עובדים אוסטרלים במלבורן היו העובדים המאורגנים ראשונים אי פעם לקבל יום עבודה של שמונה שעות, ב-1956.
  12. ^ הדולר האוסטרלי, ואיתו השילינג האוסטרלי, הונפקו לראשונה מאוחר יותר ב-1910.