המהפכה הכמותית (גאוגרפיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המהפכה הכמותיתאנגלית: The quantitative revolution) הייתה שינוי פרדיגמה שהביא לפיתוח מתודולוגיה קפדנית ושיטתית יותר במדע הגאוגרפיה. היא באה כתגובה לחוסר היכולת של הגאוגרפיה הרגיונלית להסביר את הדינמיקה המרחבית הכללית. הטענה העיקרית למהפכה הכמותית, היא שהובילה לשינוי מגאוגרפיה תיאורית (אידיוגרפית) לגאוגרפיה אמפירית. המהפכה הכמותית התרחשה בשנות ה-50 וה-60, ושינתה שינוי מהיר את המתודולוגיה שמאחורי המחקר הגאוגרפי, מגאוגרפיה רגיונלית למדע מרחבי[1].

בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 התרחשו מספר תהליכים שסייעו לחדירת המהפכה הכמותית בגאוגרפיה:

  • סגירת מחלקות גאוגרפיות רבות וקורסים באוניברסיטאות כמו ביטול תוכנית הגאוגרפיה באוניברסיטת הרווארד ב-1948.
  • החלוקה המסורתית בין הגאוגרפיה האנושית והפיזית דעכה, והגאוגרפיה האנושית הפכה לנושא אוטונומי.
  • הגאוגרפיה נחשבה לתיאורית ולא מדעית - נטען כי אין בה הסבר מדוע תהליכים או תופעות במרחב התרחשו כפי שהתרחשו.
  • הגאוגרפיה נתפסה כמקצוע חינוכי - והייתה מעט מאוד יישומיות של הגאוגרפיה בתחומים אחרים.
  • שנים רבות נמשכו ויכוחים לגבי מהותה של הגאוגרפיה: האם היא שייכת למדעי הרוח, הטבע או מדעי החברה.
  • לאחר מלחמת העולם השנייה, הטכנולוגיה הפכה יותר ויותר חשובה בחקר מדעי החברה. כתוצאה מכך, מדעים שייצרו הסברים ותחזיות מבוססי נתונים צברו פופולריות בולטת.

כל האירועים הללו הציבו איום על מעמדה של הגאוגרפיה כנושא אקדמי, ולכן החלו הגאוגרפים לחפש שיטות חדשות למחקר ובסיס פילוסופי מתאים.

המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור המהפכה הכמותית הייתה תגובה על דרכה של הפרדיגמה של הגאוגרפית הרגיונלית, שהייתה דומיננטית באותה העת. הוויכוחים נערכו בעיקר (אם כי לא באופן בלעדי) בארצות הברית, שם הגאוגרפיה הרגיונלית הייתה האסכולה הפילוסופית העיקרית של הגאוגרפיה. בתחילת שנות החמישים הייתה תחושה גוברת והולכת שהפרדיגמה הקיימת למחקר גאוגרפי אינה מספקת הסברים כיצד תהליכים פיזיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים מאורגנים במרחב. איך תהליכים אלה קשורים מבחינה אקולוגית, או כיצד התוצאות הנובעות מהם מהוות הסבר רלוונטי למציאות בזמן ומקום מסוימים[2].

מספר גדל והולך של גאוגרפים החלו להביע את אי שביעות רצונם מן הפרדיגמה המסורתית והתמקדותה בגאוגרפיה הרגיונלית. והם הראו שעבודות גאוגרפיות היו נטולות תאוריות. שהן היו מקוטעות ולא ניתנות להכללה. כדי לענות על טענות אלה, המבקרים הראשונים הציעו לחזק את הכיוון הנושאי-סיסטמטי של הגאוגרפיה, על חשבון הכיוון הרגיונלי.

מודל תאוריית ה״מקומות המרכזיים״ של קריסטלר, אחת התאוריות הנחקרות ביותר בשלב המהפכה הכמותית.

אחד הוויכוחים החשובים היה בין פרד שייפר Schaefer לבין ריצ׳ארד הארטשורן Hartshorne. בשנת 1953 פרסם שייפר את מאמרו שעסק בבעיית השאיפה למצוא ייחודיות בנושא הנחקר בגאוגרפיה, תוך בחינת המשמעות המתודולוגית של מטרה זו. בעבודה זו, Schaefer דחה את הרעיון הרגיונלי שדגל בו הארטשורן, שהיה הליבה המקצועית של הגאוגרפיה באותם ימים. במקום ליבה זאת, ראה שייפר את מטרתה העיקרית של הדיסציפלינה הגאוגרפית, בניסוחם של חוקים מורפולוגיים באמצעות חקירה מדעית. כלומר שילוב של חוקים ושיטות מתחומים אחרים במדעי החברה, אשר שמו דגש רב יותר על תהליכים[3].

הארטשורן, לעומת זאת, התייחס לביקורתו של שיפר בסדרת פרסומים[4][5][6].בהם הוא דחה את השקפותיו של שייפר כסובייקטיביות וסותרות. הארטשורן הדגיש את החשיבות של תיאור וסיווג מקומות ותופעות, אך גם הודה כי יש מקום לניסוח חוקים של יחסים מרחביים על מנת למקסם את ההבנה המדעית. אך לדעתו, לא צריכה להיות היררכיה בין שתי הגישות[7].

בעוד הוויכוחים על שיטות המחקר התמשכו, התרחש תהליך של מיסוד הגאוגרפיה הנושאית באקדמיה האמריקנית. תוכניות הגאוגרפיה באוניברסיטאות של ​​איווה, ויסקונסין ווושינגטון היו תוכניות חלוציות מבחינה זו: באוניברסיטה של ​​איווה, הובילו מאמצים לנסח חוקים של חיבור בין משתנים גאוגרפיים שונים. באוניברסיטת ויסקונסין, הובילו המאמצים לפתח שיטות סטטיסטיות עבור השוואת מפות. ובאוניברסיטת וושינגטון, עבדו על פיתוח שדה המחקר בגאוגרפיה הכלכלית והעירונית, וניסוח תאוריית ה״מקומות המרכזיים״. בין חוקרים אלה יש לציין את בריאן ברי שהיה כוכב עולה בתחום הגאוגרפיה האנושית. מוסדות אלה יצרו דור של גאוגרפים שהרחיבו את הניתוח המרחבי כחלק מסדר היום למחקר במוסדות אחרים, כולל אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת אוהיו, אוניברסיטה מישיגן ועוד[8].

השינויים שחלו בשנות החמישים והשישים תחת הסיסמה של הבאת "חשיבה מדעית" לגאוגרפיה הובילו להגברת השימוש בשיטות מחקר כמותיות, כולל מערך של שיטות מתמטיות וסטטיסטיקות ממוחשבות. שיטות אלה שיפרו את הדיוק, וחשפו תהליכים מבוססי תאוריה להמשגה מיקום ומרחב במחקר גאוגרפי[9].

התארגנות המרחב על פי תאוריית המיקום של אוגוסט לאש

חלק משיטות המחקר המגלמות את המהפכה הכמותית כוללות:

הגורם המשותף, המקשר בין הטכניקות האלה היה העדפה של ביטויים מספריים על פני ביטוי תאורי במילים, וכן האמונה שלעבודה הכמותית יש אילן יוחסין מדעי[1].

יסודות אפיסטמולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת החקירה החדשה הובילה לפיתוח הכללות על היבטים מרחביים במגוון רחב של הגדרות טבעיות ותרבותיות. הכללות עשויות ללבוש צורה של השערות מחקר, מודלים או תאוריות שנבדקו. המחקר נשפט על סמך תקפותו המדעית, והפך את הגאוגרפיה למדע מדויק.

אחת היצירות החשובות ביותר להקמת תשתית תאורטית ופילוסופית לגיטימית לשינוי המבנה הגאוגרפי למדע מרחבי הייתה ספרו של דייוויד הארווי ( David Harvey ) ״הסברים בגאוגרפיה״, שפורסם בשנת 1969[12]. בעבודה זו פירט הארווי שתי מתודולוגיות אפשריות להסבר תופעות גאוגרפיות : מסלול אינדוקטיבי שבו הכללות נעשות מתוך תצפית; ואחד דדוקטיבי שבו, באמצעות תצפית אמפירית, מודלים ניסויים והשערה מנוסחים היטב ומאוחר יותר מאומתים והופכים לחוקים מדעיים.

לשינוי הפרדיגמה בגאוגרפיה היו השלכות חזקות על הגאוגרפיה הכלכלית והעירונית, במיוחד בכל הנוגע לתאוריית המיקום. עם זאת, ככל שגדל השימוש בתאוריות ומודלים כמותיים בגאוגרפיה, החלה להופיע ביקורת נגד הגישה כולה[13][14][15]. הביקורת תקפה את ההסברים המדעיים המוצעים בגאוגרפיה כעל השערות חסרות בסיס אמפירי. כתוצאה מכך, אפילו מודלים שנבדקו, לא תמיד תיארו במדויק את המציאות[16].

באמצע שנות השישים תפסה בהצלחה המהפכה הכמותית את מקומה של הגאוגרפיה הרגיונלית כפארדיגמה השלטת במקצוע. שינוי הפרדיגמה התבטא במספר עצום של פרסומים בכתבי עת אקדמיים גאוגרפיים ובספרי לימוד גאוגרפיים. אימוץ הפרדיגמה החדשה אפשרה למקצוע להיות יותר שמיש למגזר הציבורי והפרטי[17].

הגאוגרפיה שלאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למהפכה הכמותית היו השלכות עצומות על מקצוע הגאוגרפיה ועיצובו כפי שהוא נראה בשנות האלפיים. בהתחשב בכך שהשלכותיה הובילו להתפשטות החשיבה הפוזיטיביסטית (פוסט-פוזיטיביסטית) ותגובת נגד-פוזיטיביסטית[18]. במהלך המהפכה הכמותית עלה העניין בחקר המרחק כגורם קריטי להבנת הסידור המרחבי של תופעות במרחב. כמו כן נקבע הצורך בגאוגרפיה להתבסס על רקע תאורטי כתנאי הכרחי במחקר[19].

ספרו של דייוויד הארווי, המסמל את התפנית נגד המהפכה הכמותית שהשתלטה על הגאוגרפיה

השימוש הגדל במחשבים בגאוגרפיה הוביל גם להתפתחויות ויישומים של GIS וחישה מרחוק. התפתחויות חדשות אלה איפשרו לגאוגרפים בפעם הראשונה להעריך מודלים מורכבים במרחב ובזמן ועל הקשר בין ישויות מרחביות[20]. במידה מסוימת, התפתחויות אלה סייעו לטשטש את החלוקה הבינארי בין הגאוגרפיה הפיזית לגאוגרפיה האנושית. נוצרה ההבנה במורכבות של הסביבה האנושית והטבעית[21].

ההתמקדות העצומה במידול הסטטיסטי הביאה בסופו של דבר לפגיעה במהפכה הכמותית. גאוגרפים רבים העלו ספק לגבי יעילות הטכניקות האלה. הן נראו כבעלות קסם טכני מתוחכם, בניסיון ללמוד על המרחב. מבקרים אחרים טענו כי המידול הסטטיסטי הסיר את "המימד האנושי" מתוך דיסציפלינה שתמיד התגאתה בחקר העולם האנושי והטבעי כאחד. התגובה הפוזיטיביסטית הנגדית באה כאשר הגאוגרפים החלו לחשוף את חוסר התוחלת של השיטות הכמותיות להסביר נושאים הקשורים לגזע, למין, למעמד[22]. . על רקע זה צמח ספרו הנוסף של דייוויד הארווי, שבעבר דחף למהפכה הכמותית, ואילו מאוחר יותר אימץ מסגרת תאורטית מרקסיסטית[23].

עבודות כמו של דייוויד הארווי פתחו את הדרך לשינויים נוספים בגאוגרפיה, ונוצרו כיווני מחקר חדשים כמו גאוגרפיה ביקורתית ופמיניסטית[24].

המהפכה הכמותית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה להתפתחות בעולם שתוארה למעלה, גם בישראל חדרה המהפכה הכמותית בתחילת שנות הששים. האבות המייסדים של הגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, כפרופ׳ דוד עמירן, הגיעו מגרמניה והביאו איתם את תפיסת העולם של הגאוגרפיה הרגיונלית. חלק מדור תלמידיהם, לתוארים הגבוהים, נחשפו לתמורות בגאוגרפיה האמריקאית בעיקר בנושאים בתחומי הגאוגרפיה העירונית והכלכלית. ביניהם בלט פרופ׳ אריה שחר, שהיה מחסידי המהפכה הכמותית.

לתוכנית הלימודים לתארים הגבוהים נוספו קורסים בתחומי שיטות המחקר של מדעי החברה, כמו קורסים בסטטיסטיקה, וכן קורס מרכזי בשם ״גאוסטטיסטיקה״ - שיטה שנתנה כלים מיוחדים למחקר הכמותי. המהפכה הכמותי התבטאה ביצירת מילון חדש של מושגים גאוגרפיים שלא היו קיימים עשור קודם כגון: עיר ראשה, אגד ערים, הינטרלנד, מקומות מרכזיים, ועוד. לצד לקסיקון של מושגים חדשים, נלמדו תאוריות כלכליות וחברתיות, והן הפכו לדרישת חובה בעבודות התיזה לתואר השני ולעבודות הדוקטורט באותה העת.

חוברת מחקרים לזכר פרופ׳ יהושע כהן, רקע החוברת הוא שרטוט מתוך הפרסום שלו על תחומי השירותים של ערים במישור החוף הדרומי

מאחר שבשנות השישים וראשית השבעים, האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה היחידה שבה ניתן היה לקבל תארים גבוהים בגאוגרפיה, הוכשרו בה תלמידים שהפכו מאוחר יותר למרצים ופרופסורים במחלקות לגאוגרפיה האחרות בארץ כמו בחיפה, באר שבע תל אביב ובר-אילן. חלקם העביר את רעיון המהפכה הכמותית אל המחלקות הנוספות שתוכנית הלימודים ועבודות המחקר בהן הושפעו ממנה[25].

אחת מעבודות התיזה הראשונות בגישה הכמותית שנעשו בירושלים, הייתה עבודתו של פרופ׳ יהושע כהן (1967) שבדקה את אחת התאוריות החשובות שנחקרו בעולם באותם ימים: ״תאוריית המקומות המרכזיים״ של קריסטלר ואזורי השפעה עירוניים[10]. כהן, מיקד את עבודתו על מישור החוף הדרומי של ישראל, ובדק את התחרות בין הערים השונות על נתינת שירותים ליישובים הכפריים, וכן את הקשר שבין גודל העיר ובין כמות השירותים שהיא מספקת לסביבה. בעבודתו הוא מציג למעשה ביקורת על רעיונות של התכנון האזורי בישראל, ועל הניסיון ליישם רעיונות של ״מקומות מרכזיים״ שנולדו עוד בגרמניה טרום מלחמת העולם השנייה. כהן המשיך ויישם את שיטות הכמותיות במחקרים בתחומי הגאוגרפיה החברתית, בעיקר בקשרים של תושבים לשכונותיהם, ולהבדלים בין שכונות בערים השונות[26]. שנים מאוחר יותר, הבין כהן את המגבלות של הגישה הכמותית בגאוגרפיה, הוא פנה לעבר הגאוגרפיה התרבותית במחקריו[27].

מחקר אחר אופייני לאותם ימים של פרופ׳ יורם בר-גל (1971) שבדק תאוריה הקשורה לשינויים בגידולים חקלאיים כתוצרים של מרחק מהיישוב הכפרי[28]. תאוריה זו קשורה לרעיונות תאורתיים מהעולם הגרמני של המאה ה-18. על פי הרקע התאורתי נוצרים סביב יישובים כפריים מעגלים אחידים של גידולים חקלאיים - כל מעגל עם גידול אופייני. המחקר עסק במיפוי מפורט של גידולים חקלאיים בשני כפרים ערביים בצפון ישראל. לאחר מיפוי הגידולים החקלאיים בכפרים, הנתונים שנאספו נותחו בכלים של גאוסטטיסטיקה ובוטאו במפות מיוחדות שעליהן מוצגים ״מרכזי הכובד״ ו״צלבי הפיזור״ של הגידולים השונים. פרט לפיזור הגידולים בהקשר למרחק מהיישוב נבדקו הקשרים שבין פיזורם לבין משתנים מתחום הגאוגרפיה הפיזית כמו סוג הקרקע, זווית שיפוע המדרון ועוד.

כפי שהוזכר למעלה, אחד הגאוגרפים החשובים שאימצו את המהפכה הכמותית בארץ והירבה לחקור ולהעמיד דורות של תלמידים היה פרופ׳ אריה שחר, שפרסם עבודות רבות בנושאים עירוניים. חלק ניכר מעבודותו של אריה שחר התרכזה במטרופולין של תל אביב, שבה בדק תופעות שונות כמו מרכז העסקים הראשי או אזורים סוציו-כלכליים של תושבי העיר. כך לדוגמה פרסם מאמר (1978) על האזורים החברתיים באגד הערים תל אביב, בשנות הששים[29].

צלבי פיזור ומרכזי כובד של גידולים חקלאיים בשני כפרים בגליל. צורת אופיינית של מיפוי משתנים מרחביים בגישת הגאוסטטיסטיקה

המאמר נפתח במשפט שמהווה דוגמה לשימוש בלקסיקון החדש שנוצר בזמן המהפכה הכמותית ״המערך המרחבי של האוכלוסייה העירונית, הוא ביטוי מצרפי למספר גדול של החלטות מיקום של משפחות, של יזמים ושל גופים ציבוריים״. למרות המורכבות הגבוהה של החלטות מיקום כאלה, שחר חיפש את הסדירות והשיטתיות של פיזור האוכלוסייה באזורי המטרופולין על בסיס החלטותיהם. הוא יצא לבדוק את ההשערה כי השינויים במערך המגורים במטרופולין, משקף את השינויים החברתיים בערים שנבדקו. שינויים שמקורם בהגירה בתוך הערים ואל הערים עצמן.

הוא מיפה את המשתנים הדמוגרפיים והכלכליים באזורי המטרופולין השונים, מתוך בסיס הנתונים ומפקדי האוכלוסייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לאחר מכן ביצע ניתוח סטטיסטי רב משתנים, ביצע ״ניתוח גורמים מרחביים (Social Area Analysis). הוא סימל את האזורים השונים על פי צירים דמוגרפיים, כלכליים ואתניים. לאחר מכן בדק את השתנותם לאורך זמן, תוך שימוש בשיטות גיאוסטטיסטיות של אותם ימים כולל צלבי הפיזור ומרכזי הכובד.

מסקנתו של המחקר שוב מדגימה את הלקסיקון ״הכמותי״ של אותם ימים: ״בדיקת המתאמים בין הצירים הראשיים של המרחב החברתי, מצביעה על קיומו של מודל חברתי חד צירי המונח בבסיס המערך החברתי של האוכלוסייה באגד הערים תל אביב״[30].

כפי שהתרחש בעולם, גם בישראל במהלך שנות השמונים והתשעים, חלה נסיגה בשימוש בפארדיגמה הכמותית ובמודלים הכלכליים שהניעו אותה. מחקרים בגאוגרפיה עירונית וכלכלית פנו יותר לכיוונים חברתיים וביקורתיים פעמים תוך אימוץ פילוסופיה הומניסטית וזניחת הפוזיטביזם והדטרמינזם הכלכלי שאפיינו את דור המהפכה הכמותית. אולי הסמל הברור ביותר לשינוי בתפיסת מהות הגאוגרפיה לאחר המהפיכה הכמותית, הוא השינוי שחל בשמות המחלקות לגאוגרפיה בכל האוניברסיטאות בארץ, שהוסיפו לשם המחלקה הוותיק - ״גאוגרפיה״ גם את התואר של ״למודי סביבה״.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Gregory, Derek; Johnston, Ron; Pratt, Geraldine; Watts, Michael J.; Whatmore, Sarah (2009). The Dictionary of Human Geography (5th ed.). US & UK: Wiley-Blackwell. pp. 611–12.
  2. ^ Ackerman, E.A. (1945). "Geographic training, wartime research, and immediate professional objectives". Annals of the Association of American Geographers. 35: 121–43.
  3. ^ Schaefer, F.K. (1953): Exceptionalism in Geography: A Methodological Examination, Annals of the Association of American Geographers, vol. 43, pp. 226-245.
  4. ^ Hartshorne, Richard (1954). "Comment on 'Exceptionalism in geography'". Annals of the Association of American Geographers. 38:
  5. ^ Hartshorne, Richard (1955). "'Exceptionalism in Geography' re-examined". Annals of the Association of American Geographers. 45: 205–44
  6. ^ Hartshorne, Richard (1958). "The concept of geography as a science of space from Kant and Humboldt to Hettner". Annals of the Association of American Geographers. 48: 97–108.
  7. ^ Hartshorne, Richard (1959). Perspective on the Nature of Geography. Chicago: Rand McNally.
  8. ^ Johnston, Ron; Sidaway, James (2016). Geography & Geographers: Anglo-American Human Geography since 1945 (7th ed.). New York: Routledge. pp. 64–76
  9. ^ Gregory, Derek; Johnston, Ron; Pratt, Geraldine; Watts, Michael J.; Whatmore, Sarah (2009). The Dictionary of Human Geography (5th ed.). USA & UK: Willey-Blackwell. pp. 611–12.
  10. ^ 10.0 10.1 Christaller, Walter (1933): Die zentralen Orte in Süddeutschland. Gustav Fischer, Jena.
  11. ^ Weber, Alfred. 1929. (translated by Carl J. Friedrich from Weber's 1909 book). Theory of the Location of Industries. Chicago: The University of Chicago Press
  12. ^ Harvey, David (1969). Explanation in Geography. London: Edward Arnold
  13. ^ Burton, I. (1963). "The quantitative revolution and theoretical geography". Canadian Geographer. 7: 151–62
  14. ^ ones, Emrys (1956). "Cause and effect in human geography". Annals of the Association of American Geographers. 46: 369–77
  15. ^ Lewis, Peter (1965). "Three related problems in the formulation of laws in geography". Professional Geographer. 17 (5): 24–7.
  16. ^ Luckermann, F. (1965). "Geography: De facto or de jure". Journal of the Minnesota Academy of Science. 32: 189–96
  17. ^ ohnston, Ron; Sidaway, James (2016). Geography & Geographers: Anglo-American Human Geography since 1945 (7th ed.). New York: Routledge. pp. 64–76.
  18. ^ Johnston, Ron and Sideway James (2016). Geography and Geographers: Anglo-American Human Geography since 1945 (7th ed). New York: Routledge. Ch. 3-8
  19. ^ Gregory, Derek; Johnston, Ron; Pratt, Geraldine; Watts, Michael J.; Whatmore, Sarah (2009). The Dictionary of Human Geohraphy (5th ed.). USA & UK: Willey-Blackwell. p. 608.
  20. ^ Gregory, Derek; Johnston, Ron; Pratt, Geraldine; Watts, Michael J.; Whatmore, Sarah (2009). The Dictionary of Human Geohraphy (5th ed.). USA & UK: Willey-Blackwell. pp. 277–79.
  21. ^ Johnston, Ron and Sideway James (2016). Geography and Geographers: Anglo-American Human Geography since 1945 (7th ed). New York: Routledge. P.84
  22. ^ Gregory, Derek; Johnston, Ron; Pratt, Geraldine; Watts, Michael J.; Whatmore, Sarah (2009). The Dictionary of Human Geohraphy (5th ed.). USA & UK: Willey-Blackwell. p. 612.
  23. ^ Harvey, David (1973). Social Justice and the City. London: Edward Arnold
  24. ^ פורטוגלי, י., 2000, ״1500 מילה ויותר על הגאגרפיה של האדם:מסע לתוך הדיסצפלינה״, תאוריה וביקורת, 16, עמ 213-2
  25. ^ יורם בר-גל וענבר, מ. 2005, מאזור לסביבה - ארבעים שנות מחקר גאוגרפי באוניברסיטת חיפה, החוג לגאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה, עמ11-47
  26. ^ כהן, י. 1983, קשר אל שכונת מגורים ורשתות ידידות, מחקר בשלוש שכונות בירושלים, המכון ללימודים עירוניים ואזוריים, האוניברסיטה העברית, ירושלים
  27. ^ כהן, י. 1967, תחומי השפעה מסחריים של יישובים עירוניים במישור החוף הדרומי, רחובות, המרכז לחקר ההתיישבות.
  28. ^ יורם בר-גל, 1976, על אזוריות שימושי קרקע חקלאיים סביב יישוב חקלאי והשפעת המרחק עליהם, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל, חוברת ט׳, עמ 88-101
  29. ^ שחר, א. וחובריו, 1978, אזורים חברתיים באגד הערים תל אביב, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל, כרך י׳ עמ 1-30
  30. ^ שחר, א. וחובריו, 1978, אזורים חברתיים באגד הערים תל אביב, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל, כרך י׳ עמ 29