המלחמה בונדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמה בונדה
Guerre de Vendée
מערכה: הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה
מלחמה: מלחמות המהפכה הצרפתית
GuerreVendée 1.jpg
איור של קרב שולט
תאריך התחלה: מרץ 1793
תאריך סיום: מרץ 1796
משך הסכסוך: כ־3 שנים
מקום: צפון-מערב צרפת
עילה: התנגדות פרו-מלוכנית ופרו-נוצרית למשטר המהפכה הצרפתית
תוצאה: ניצחון הרפובליקה הצרפתית, הכנעת ההתנגדות וטבח באוכלוסייה האזרחית
הצדדים הלוחמים

צרפתצרפת הרפובליקה הצרפתית הראשונה

ממלכת צרפתממלכת צרפת תומכי המלוכה הצרפתית

  • מחתרת הינשופים
  • צבא המלוכנים והקתולים

ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולה

כוחות

130,000-150,000

80,000

אבדות

חיילים: 30,000~

חיילים ואזרחים: 170,000~

Vendee-militaire 2.svg

המלחמה בונדה (צרפתית: Guerre de Vendée) התרחשה במסגרת ההתנגדות למהפכה הצרפתית בונדה, הרפובליקה הצרפתית הראשונה, בין השנים 17931796. המאבק התרחש בין צבא הרפובליקה הצרפתית להתנגדות הפרו-מלוכנית שנתמכה בידי הכנסייה הקתולית הצרפתית וממלכת בריטניה הגדולה שהייתה עצמה במלחמה נגד הרפובליקה הצרפתית במסגרת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה. במהלך המאבק הכולל, שנגמר בניצחון הרפובליקה הצרפתית, נהרגו לערך 200,000 איש, רובם אזרחים. עקב האכזריות של המאבק, המלחמה בונדה לעיתים מתוארת כרצח עם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

בשנת 1790, עם עליית המשטר המהפכני בפריז, בוטל השלטון המקומי במחוז ונדה, וב-12 ביולי עבר חוק שהסדיר את מקומה של הכנסייה הקתולית תחת שליטה ממלכתית של הרפובליקה, משמע שחלק נרחב מכספי הכנסייה הועברו בתור מיסים אל האוצר המדיני. נוסף על כך, הממשל הרדיקלי המהפכני של תנועת היעקובינים הוציא לפועל צו החרמת רכוש, כמרים רבים נאסרו וכל הדיונים הדתיים דוכאו.

בשנת 1791 הועבר צו ממשלתי שחייב את הכמורה במדינה להישבע אמונים לממשלה הרפובליקנית ולא למוסד האפיפיור. הכמרים ואנשי הדת שסירבו (ובונדה היו רבים שסירבו) פוטרו מתפקידם והוחלפו באנשי דת הנאמנים למהפכה. בשנת 1792 חלה עלייה במיסים, בינואר 1793 הוצאתו להורג של לואי השישה עשר, מלך צרפת לשעבר וצו הגיוס הכללי במסגרת המלחמה של הרפובליקה נגד הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה בפברואר גרמה להתנגדות רבה מצד האוכלוסייה האזרחית ברחבי המדינה. בעוד פריז לדוגמה הייתה מרכז לפעילות רדיקלית ורבים בה היו אנטי-מלוכניים והתנגדו לכוח הכנסייה, האזורים הכפריים יותר בצרפת תמכו ברובם בשיבת המלוכה.

אף על פי שהיו התפרעויות אנטי מהפכניות ברחבי צרפת מאז 1792, רובם דוכאו בידי הצבא הרפובליקני. הניצוץ הסופי שהביא את המתנגדים למשטר המהפכני לקום עם נשקם היה האיסור על פולחן ציבורי וסגירת כל הכנסיות הקתוליות ב-3 במרץ 1793. האיסור לא גרם לאי נוחות עבור אצילים, שלהם היו תפילות פרטיות בבתיהם וכן הכמרים האישיים משלהם. עם זאת, ללא גישה לכנסיות, הקתולי האדוק הממוצע ממעמד הביניים והמעמד השלישי לא יכול היה למלא את חובותיו הדתיות. בתגובה, רבים מתושבי ונדה התריסו לצו גיוס החובה, מה שהביא את צבא המהפכה הצרפתי לאכוף את הצו הממשלתי במחוז.

המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת העיר גרנוויל, מרכז של הכוחות האנטי-מהפכנים, 14 בנובמבר 1793.
ציור המתאר מארב במלחמת ונדה (Le Bataillon Carré).
חיילים, נשים וילדים שהסתבכו בקטטה ליד כנסייה.

ב-4 במרץ החלו התפרעויות בעיר שולט, וב-13 בחודש כל מחוז ונדה היה במרד גלוי. ההתקוממות בונדה העירה את חוסר השקט שכבר גאה באותה התקופה נגד המהפכה בליון, מרסיי ונורמנדי ואיימה קשות על יציבותו המעורערת על כל מקרה של המשטר המהפכני אשר במהלך 18 במרץ ספג תבוסה צבאית בנוירווינדן נגד הקואליציה האנטי-צרפתית.

למנהיגי האיכרים ז'אק קתלינו, גאסטון בורדיק וז'אן-ניקולא סטופלט הצטרפו אצילים תומכי המלוכה כמו צ'ארלס בונשאפס, מוריס גיגוסט ד'אלבה, ועוד. במאי המורדים מנו כוח של כ-30,000 איש והשיגו שליטה על העיירות תוארס, פרתנאי ופונטנאי, וצבאם ששינה את שמו מ"הצבא הקתולי" ל"צבא הקתולי והמלכותי", פנה צפונה וב-9 ביוני כבש את העיר סאמור.

כוחות הצבא הקתולי והמלכותי חצו את נהר הלואר, צעדו מזרחה וכבשו את העיר אנג'רס במהלך 18 ביוני, אך לא הצליחו לכבוש את העיר נאנט שהיוותה מרכז מסחרי חשוב. לאחר חודשיים של לחימה לא סדירה בין הכוחות, עד הסתיו כוחות הממשלה תוגברו והובאו לפיקוד מאוחד.

ב-17 באוקטובר ארמיית ההתנגדות הראשית בונדה שמנתה 65,000 חיילים הובסה קשות בקרב על העיר שולט וכוחותיה נמלטו צפונה על פני הלואר בעוד נותרו רק כמה אלפי איש להמשיך בהתנגדות במחוז. לאחר מכן צעדו האנטי-מהפכנים בונדה צפונה כדי להעלות את אזור קוטנטין באש ולכבוש סדרת עיירות באזור בטקטיקת אדמה חרוכה. מאוחר יותר הם נסוגו דרומה, ולאחר שלא הצליחו לכבוש את אנג'רס ב-3 בדצמבר 1793, פנו מזרחה אך אוגפו והובסו בלה מאן לאחר תשעה ימים. לערך 15,000 מורדים נהרגו בקרב הדמים בלה מאן ואלפים נאסרו לאחר מכן.

הלוחמה הכללית הסתיימה בנפילת הכוחות האנטי-מהפכנים הסדירים, אך התגמול הקשה שננקט על ידי המפקד הרפובליקני גנרל לואי מארי טוראו דה גאראמוויל עורר התנגדות נוספת. בהוצאתו להורג של מקסימיליאן רובספייר עלתה לכוח סיעה מתונה בפריז ואומצה מדיניות מפויסת יותר. בדצמבר הודיעה הממשלה על חנינה של רבים מהאסירים, וב-17 בפברואר 1795, אמנת לה ג'אונאה העניקה לתושבי ונדה חופש מהגיוס הכללי, חופש פולחן וכמה פיצויים כלכליים בגין אבדות והפסדים.

המחתרת האנטי-מהפכנית של ז'אק קתלינו ​​הרימו בנקודה זאת את נשקם וקיבלו ביוני 1795 גיבוי אספקה, נשק וכוח אדם מהבריטים בברטאן. הכוחות המורדים במהפכה שהתערבבו באוכלוסייה האזרחית הביאו לכך שמפקדי הצבא המהפכני לא הבדילו ביניהם לאזרחים והמאבק הפך לטבח ממושך. הנרי דה לה רוצ'אקווליין, ראש המטה הצבאי של הצבא הקתולי והמלכותי נהרג במהלך שנת 1794 וכמוהו היו מפקדים אחרים של ההתנגדות למהפכה. ז'אן-בפטיסט קריאר, מפקד בצבא המהפכני ומבין ראשי הטבח שהתרחש במהלך המלחמה, הובל למשפט והוצא להורג בגיליוטינה בדין פשעי מלחמה. לבסוף ההתנגדות למהפכה התפרקה ויותר ממאה אלף אזרחים נהרגו במאבק העקוב מדם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המלחמה בונדה בוויקישיתוף
קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
הפיכת ה-10 באוגוסט 1792קרב ואלמיקרב ז'מפסהמלחמה בונדהקרב נירווינדןקרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידותקרב הנילוסקרבות בארץ ישראלקרבות איטליההקרב על סטונתץקרב קופנהגןקרב ההונלידןקרב מרנגו גרנד ארמהקרב כף פיניסטרהמערכת אולםקרב טרפלגרקרב אולםקרב דורנשטייןקרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגןקרב ינה-אאורשטדטמרד פולין הגדולהקרב אילאוהמצור על דנציגקרב היילסברגקרב פרידלנד קרב אבנסברגקרב לנדשוטקרב אקמוהלקרב אספרן-אסלינגקרב וגראם קרב סלמנקההפלישה לרוסיהקרב סמולנסקקרב בורודינוקרב ברזינהקרב ליצןקרב באוצןקרב דרזדןקרב ויטוריהקרב לייפציגמערכת ששת הימיםקרב פריז קרב קאטר ברהקרב ליגניקרב ווטרלו