מלחמת רוסיה–צרפת (1812)

מלחמת רוסיה-צרפת (1812)

"נסיגתו של נפוליאון ממוסקבה", ציור של אדולף נורת'ן
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריכים	24 ביוני 1812 – 14 בדצמבר 1812 (5 חודשים ו־21 ימים)
מקום	רוסיה
תוצאה	ניצחון רוסי מכריע החלשה משמעותית של צבא צרפת ובעלות בריתה תחילת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית
הצדדים הלוחמים בעלות הברית: ממלכת פרוסיה מפקדים נפוליאון בונפרטה מישל נה לואי-אלכסנדר ברטייה לואי-ניקולא דאב ז'אק מקדונלד ניקולא אודינו ז'רום בונפרטה יוזף פוניאטובסקי ז'ואקים מירא אז'ן דה בוארנה קרל פיליפ שוורצנברג לודוויג יורק פון ווארטנבורג יוליוס פון גראוורט אלכסנדר הראשון מיכאיל קוטוזוב מיכאיל ברקלאי דה טולי פיוטר בגרטיון פטר ויטגנשטיין אלכסנדר טורמסוב פאוול צ'יצ'גוב כוחות גרנד ארמה: כ-685,000 צבא האימפריה הרוסית: 198,250 ערב המערכה כ-900,000 בשיא אבדות הרוגים: 380,000 ניצולים: 120,000 איש (למעט עריקים מוקדמים). מתוכם: 50,000 אוסטריים ופרוסיים, 20,000 פולנים ו-35,000 צרפתים. הרוגים: 210,000

מלחמת רוסיה–צרפת פרצה ב-1812 עם פלישת נפוליאון לרוסיה. היה זה האירוע המרכזי במלחמות נפוליאון. בעקבות התבוסה שנחל נפוליאון בפלישה הכושלת הצטמצם צבאו לכדי שבריר מגודלו ערב הפלישה, ורבים מבעלי בריתו (מאונס) נטשו אותו והצטרפו לכוחות שלחמו כנגדו. כישלון הפלישה לרוסיה סימן את תחילת סוף שלטונו של נפוליאון.

את התפקיד הכביר שמילאה מלחמת 1812 בהיסטוריה ובתרבות של העם הרוסי ניתן לראות ברומן "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, ובקווי הדמיון אשר מתח המשטר הסובייטי בינה ובין פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה ביוני 1941.

המינוח

עד לשנת 1941 נודעה מלחמה זו ברוסיה בתור "מלחמת המולדת" או "המלחמה להגנת המולדת". לאחר מכן הונהג ברוסיה הכינוי כ"מלחמת המולדת של שנת 1812" (ברוסית: Отечественная война 1812 года), וזאת כדי להבדילה מ"מלחמת המולדת הגדולה", הכינוי שבו השתמשו בברית המועצות למלחמה בגרמניה הנאצית ובנות בריתה במלחמת העולם השנייה.

הפלישה

הצדדים היריבים

ב־24 ביוני 1812 החל הגרנד ארמה של נפוליאון, שמנה כ־700,000 איש, לחצות את נהר ניימן ופניו לכיוון מוסקבה. חלוקתו של הגרנד ארמה הייתה כדלקמן:

• הכוח המרכזי, המונה 250,000 חיילים בפיקודו האישי של נפוליאון.
• שתי ארמיות נוספות:
  • בפיקוד בנו המאומץ של נפוליאון, הנסיך אז'ן דה בוארנה, ובה 80,000 חיילים.
  • בפיקוד אחיו הצעיר של נפוליאון, ז'רום, ובה 70,000 חיילים.
• גיס בפיקודו של ז'אק מקדונלד (Jacques Macdonald) ובו 32,500 חיילים
• גיס אוסטרי בפיקודו של הנסיך משוורצנברג קרל פיליפ שוורצנברג (Karl Schwarzenberg) ובו 34,000 חיילים.
• ארמיית עתודה שמנתה 225,000 חיילים.

נוסף על זאת 80,000 חיילי המשמר הלאומי גויסו לשירות צבאי מלא כדי להגן על גבולות האימפריה עם דוכסות ורשה. בהתחשב בכוחות אלו הגיע מספר החיילים שריכזה האימפריה הצרפתית על גבולותיה של רוסיה לכמעט 800,000 איש. ריכוז כוחות בסדר גודל זה היה למעמסה עצומה על מכונת המלחמה הצרפתית בהתחשב בעובדה שבאותה עת למעלה מ־300,000 חיילים צרפתיים לחמו בספרד ו־200,000 חיילים נוספים היו מוצבים בגרמניה ובאיטליה. 450,000 חיילים צרפתיים היו השלד של צבא הפלישה הגדול, והשאר היו צבאות בעלות בריתה. נוסף על הגיס האוסטרי כלל צבאו של נפוליאון 95,000 פולנים, 90,000 גרמנים (24,000 בוורים, 20,000 סקסונים, 20,000 פרוסים, 17,000 וסטפלים ומספר אלפים מנסיכויות ריין קטנות יותר), 25,000 איטלקים, 12,000 שווייצרים, 4,800 ספרדים, 3,500 קרואטים ו־2,000 פורטוגלים. נוסף על כך נכלל כוח משלוח בלגי והולנדי. למעשה לכל אחד מן הלאומים אשר הרכיבו את האימפריה של נפוליאון היה ייצוג בצבאו.

על גודלו של הצבא הרוסי ערב המלחמה חלוקות הדעות: יש הנוקטים את המספר 350,000 חיילים, ואחרים סבורים כי בצבא הרוסי היו 710,000 חיילים סדירים. יש יסוד להניח כי המספר 400,000 הוא המדויק ביותר. כך או אחרת מוסכם כי גודלו היה קטן מן הצבא הצרפתי. 280,000 חיילים רוסים התפרסו על הגבול הפולני (בהכנות לפלישה לבת חסותה הצרפתית, הדוכסות הגדולה של ורשה). הצבא הרוסי התחלק לשלוש ארמיות עיקריות:

• הארמייה המערבית הראשונה בפיקודו של מיכאיל ברקלאי דה טולי שמנתה 159,800 חיילים.
• הארמייה המערבית השנייה בפיקודו של פיוטר בגרטיון שמנתה 62,000 חיילים.
• הארמייה המזרחית בפיקודו של טורמסוב שמנתה 58,200 חיילים.

שתי ארמיות נוספות שמנו 65,000 ו־47,000 חיילים היו עתודה.

ממספרים אלו אפשר להסיק כי גודלו של הצבא הרוסי אשר ניצב מול נפוליאון מייד עם חצייתו את נהר ניימן עמד על כ־400,000 חיילים. נוסף על זאת הצליחה הדיפלומטיה הרוסית להגיע לשלום עם שוודיה ועם האימפריה העות'מאנית, ולשמור על שקט בגבולות עימן. כך התאפשר לרתום יותר מ־100,000 חיילים מחזיתות אלו להגנה על הגבול המערבי. מאמצים נוספים שהשקיעו הרוסים להגדלת צבאם נשאו פרי, ובספטמבר 1812 עמד גודלו של הצבא הרוסי על 920,000 חיילים, אף שחלק ניכר מהם חסרי אימון בסיסי. נוסף על כך יחידות קוזאקים לא סדירות תרמו על פי ההערכות כ־75,000 חיילים למספר הכולל.

המסע למוסקבה

הפלישה החלה ב־24 ביוני 1812. זמן קצר לפני כן שלח נפוליאון הצעת פיוס אחרונה לסנקט פטרבורג, וכשזו לא זכתה למענה הורה לצבאו להתקדם אל תוך שטחה של האימפריה הרוסית. תחילה הוא כמעט שלא נתקל בהתנגדות משמעותית והגיע במהרה לעומק שטח האויב. ההתנגדות הרוסית הייתה ספונטנית ונקודתית בלבד, וברקלאי, המפקד העליון, סירב להילחם חרף ניסיונות השכנוע של בגרטיון, כיוון שידע שלצבא הרוסי חסרים האמצעים להילחם בקרב פנים אל פנים. נסיגת הצבא הרוסי נעשתה בהתאם לאסטרטגיית האדמה חרוכה – המטרה הייתה למשוך את הצרפתים אל עומק רוסיה כדי שהחורף הרוסי והשיבושים באספקה יסייעו להביס אותם. בלא התייחסות לתוצאות של אסטרטגיה זו, הפיקוד הרוסי דחה על הסף אפשרות למערכה מכרעת לנוכח עוצמתה ומהירותה של ההתקדמות הצרפתית.

הלחץ הפוליטי על ברקלאי והביקורת על האסטרטגיה שנקט שנתפסה בעיני העם כלא סבירה הובילו להדחתו מן הפיקוד העליון, והוא הוחלף בקוטוזוב הפופולרי. למרות הרטוריקה וההתרברבות של קוטוזוב הוא דבק במדיניות קודמו, כאשר הבין כי מערכה מכרעת נגד הצרפתים טומנת בחובה תוצאה הרת אסון לצבאו. בסופו של דבר עלה בידו של קוטוזוב לבסס קו הגנה בבורודינו, לאחר הקרב על סמולנסק (16–18 באוגוסט) שהסתיים בתיקו מדמם. קרב בורודינו התרחש ב-7 בספטמבר והיה ליום קרב עקוב מדם שבו נגרמו לצדדים עשרות אלפי אבדות. הקרב הסתיים ללא הכרעה, אך בעקבות האבדות הכבדות שספג הצבא הרוסי (הוא איבד כמחצית מאנשיו), העדיף קוטוזוב לסגת למחנה טרטוטינו.

ישיבת מפקדי צבא לאחר קרב בורודינו - ציוד של אלכסיי קיבשנקו

עד לרגע זה הצליחה רוסיה לגייס כוחות תגבורת לצבאה ולהביאו לכ־900,000 חיילים, ומתוכם כ-100,000 נמצאו בקרבה ישירה למוסקבה – שרידי צבאו של קוטוזוב ששוקמו בחלקם ואורגנו מחדש אחרי קרב בורודינו. יכולת זו של הרוסים לתגבר את כוחותיהם באופן שוטף הקנתה להם יתרון מכריע וכך בסופו של דבר הביאה לידי ניצחונם המוחץ במלחמה.

תעלומת כיבושה של מוסקבה

אחת התהיות בחקר מלחמה זו היא מדוע בחר נפוליאון להתקדם לעבר מוסקבה ולא לעבר סנקט פטרבורג הבירה. זוהי תעלומה היסטורית: היתרון הצבאי והמדיני בהתקדמות אל עבר סנקט פטרבורג מובן וברור. נפילתה של סנקט פטרבורג שבה רוכזו רוב מוסדות השלטון של האימפריה, הייתה גורמת לרוסיה נזק כבד ומקשה מאוד על המשך המלחמה. יתרה מזאת, ב־1808 התרחשה מלחמה בין רוסיה לשוודיה שבמהלכה נחלה שוודיה תבוסה קשה, ונאלצה לוותר על שטחה של פינלנד לטובת רוסיה. עקב כך העדיפה שוודיה לשמור על נייטרליות במהלך הפלישה הצרפתית מחשש לתגובה הרוסית, אך ייתכן מאוד כי התקדמותו של נפוליאון צפונה ובד בבד ניתוק הצי הבלטי מבסיסיו ומספינותיו, היו יכולים להוביל לשינוי במעמדה של שוודיה כלפי הרוסים ולשנות את מאזן הכוחות.

אחד ההסברים שנתנו לכך הוא שנפוליאון סבר כי ימצא בני ברית להקמת ממשלת בובות בחסות צרפתית, בין אצילי מוסקבה שנותרו ללא השפעה פוליטית, והיו מלאי טינה כלפי הצאר, בעקבות העברת הבירה ממוסקבה העתיקה וההיסטורית לסנקט פטרבורג המערבית, בתחילת המאה ה-18. נפוליאון נכשל ביוזמתו זו, ולא נמצא אציל מוסקבאי אחד אשר מוכן היה לשתף פעולה עמו. בהסתמך על תוצאה זו ניתן לומר בבירור שכיבוש מוסקבה היה צעד מיותר מבחינה פוליטית ואף הרסני מבחינה צבאית.

הסבר נוסף הציע ההיסטוריון הרוסי טרלה. לדבריו נפוליאון נפל קורבן להבנתו השגויה את מהותה וזהותה של רוסיה. חרף התמורות שהתחוללו ברוסיה במאה השנים הקודמות לפלישתו, נתפסה רוסיה בעיני המערב עדיין כ"ממלכת מוסקבה". שם זה דבק בממלכה הרוסית לאחר שסיים הצאר הרוסי הראשון איוואן הרביעי (האיום), לאחד סביב נסיכות מוסקבה את נסיכויות רוסיה לממלכה רוסית מאוחדת במאה ה־16. בטרם הפלישה אמר נפוליאון שאם יכבוש את קייב יתפוס את רוסיה ברגליה, אם יכבוש את סנקט פטרבורג יתפוס את רוסיה בראשה ואם יכבוש את מוסקבה יתפוס את רוסיה בליבה. משפט זה בהחלט מבטא את הבורות שאפיינה את תפיסת מהותה וזהותה של האימפריה הרוסית על ידי איש המערב הממוצע בימי נפוליאון, שראה ברוסיה ממלכה ברברית-אקזוטית שמאוכלסת על ידי חצי-אנשים חצי-דובים כשמוסקבה היא עיר קדושה בעבורם, בעלת תפקיד דומה למכה בעיני האסלאם. ברור מעל לכל ספק, כי נפוליאון, שהיה מהאישים המשכילים בדורו, לא היה שותף לדעות קדומות מעין אלה אך סבר גם הוא כי סנקט פטרבורג היא הבירה הפורמלית של רוסיה ואילו מוסקבה היא עיר בעלת מעמד מיוחד וסמלי בעיני העם הרוסי. בהסתמך על הבנתו זו סבר נפוליאון כי נפילתה של מוסקבה תכה בתדהמה את העם הרוסי ותשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם של הדוגלים בהמשך התנגדות לצרפתים.

נפילת מוסקבה

נפוליאון נכנס למוסקבה השוממת, שכל מחסניה רוקנו מבעוד מועד בידי המושל רסטופצ'ין. בהסתמכותו על כללי המלחמה הקלאסיים העריך נפוליאון שלאחר נפילת הבירה (אומנם סנקט פטרבורג הוכרזה בירתה הרשמית של רוסיה בתחילת המאה ה־18 אך למוסקבה היה מעמד של ה"בירה השנייה") יכיר הצאר אלכסנדר הראשון בתבוסתו ויורה לצבאו להיכנע, אך לא כך היה. במוסקבה פרצו שרפות ענק, בתיה העשויים עץ נשרפו כליל והותירו את הצרפתים ללא קורת גג. נפוליאון עצמו כמעט נשרף כשהארמון ששהה בו עלה בלהבות. נהוג לחשוב שהשרפות היו מעשי ידיהם של הרוסים.

לאחר תבוסתו חזר נפוליאון ואמר כי לו הקדים בשבועיים לעזוב את מוסקבה, היה מסוגל להשמיד את צבאו המשתקם של קוטוזוב ליד טרוטינו. בכך היה מותיר את רוסיה ללא כוח מגן והופך אותה לחסרת ישע מפניו.

הנסיגה

נפוליאון מצא את עצמו יושב על גחליה של מוסקבה החרוכה, חסר כל תקווה לכניעת הרוסים, וניצב בפני תמרוני הצבא הרוסי המאלצים אותו לעזוב את העיר, וכך התחיל את נסיגתו הארוכה. בקרב מלויארוסלבץ אילץ קוטוזוב את הצרפתים להשתמש באותה דרך שבה התקדמו מזרחה כמה חודשים קודם לכן; קוטוזוב חסם את אגפם הדרומי ומנע שימוש בדרכי נסיגה אחרות באמצעות התקפות גרילה תכופות, והכה ללא הרף בנקודות התורפה של הצרפתים – קווי האספקה הארוכים. חיל הפרשים הרוסי בשיתוף קוזקים רכובים תקף והתיש יחידות צרפתית מבודדות. מציאת אספקה נהייתה למשימה בלתי אפשרית כמעט, ורבים מן החיילים הצרפתיים החלו לערוק.

החורף הרוסי, שהחל בנובמבר 1812, הערים קשיים נוספים על הצבא הצרפתי, וחיילים וסוסים החלו למות מרעב, היפותרמיה, כוויות קור ומסעות מפרכים. חציית נהר ברזינה טמנה בחובה מפלה חדשה לצרפתים, כשקוטוזוב החליט לפתוח במתקפה, יחידות של הצבא הצרפתי שלא הספיקו לחצות את הנהר הושמדו, נפלו בשבי או טבעו במי הנהר. בשבועות שלאחר קרב ברזינה הלך צבאו הנסוג של נפוליאון והצטמצם, וב־14 בדצמבר 1812 גורש מגבולות רוסיה. רק 22,000 מחייליו של נפוליאון שרדו את הפלישה לרוסיה. אבדותיו של הצבא הרוסי בקרבות מלחמה זו השתוו לאלה של הצרפתים, אך האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית היו גבוהות בהרבה – אזרחים רוסים רבים שלרוע מזלם המלחמה הגיעה לביתם – קיפחו את חייהם. במלחמה נהרגו 300,000 צרפתים, 70,000 פולנים, 50,000 איטלקים, 80,000 גרמנים וכ־450,000 רוסים. נוסף על האבדות בנפש איבד הצבא הצרפתי 200,000 סוסים ויותר מ־1,000 כלים ארטילריים שונים.

המפה ששרטט שארל מינארד מציגה את מסלול מסעו של נפוליאון ברוסיה. עובי הקו מייצג את גודל צבאו ההולך ופוחת של נפוליאון במהלך המסע: הקו החום בדרך הלוך והקו השחור בדרך חזור. בתחתית הציור נמצא גרף שמציג את הטמפרטורה בדרך חזרה במעלות ראומיר.

הקשר ההיסטורי

היכל התהילה הצבאית בארמון החורף עם דיוקנאות של גיבורי המלחמה הרוסים.

לניצחון הרוסי ב־1812 נודעת חשיבות רבה גם מפני שגדע את שאיפותיו של נפוליאון להשיג עליונות כלל-אירופית, וגם מפני שהיה לנקודת מפנה במלחמות נפוליאון, שהובילה בסופו של דבר למפלתו. עבור רוסיה המושג "מלחמה לאומית" יסד מודל לחוסן ולהזדהות לאומית והשליך רבות על אופיו של הפטריוטיזם הרוסי במאה ה־19. השפעה נוספת של ההתעוררות הלאומית הייתה ביצירת דחף עז לשינויים ולהתחדשות בקרב העם הרוסי ואלה באו לידי ביטוי בשורה של מהפכות אשר הסתיימו בסופו של דבר בנפילת המשטר הצארי ב־1917.

נפוליאון לא הובס סופית ברוסיה. ב־1813 הוא הצליח לגייס צבא המונה 400,000 צרפתים ו-250,000 בעלי ברית כדי להיאבק על השליטה בגרמניה. בקרב האומות אשר התחולל בין 16 ל־19 באוקטובר 1813 הובס נפוליאון ונסוג לצרפת. בצרפת עצמה נחל מפלה סופית במהלך המערכה אשר ניהל ב־1814. התבוסה ברוסיה שידרה בבירור לכל עמי אירופה כי נפוליאון אינו בלתי מנוצח והייתה לדחף שדחק בתנועת השחרור הלאומית בגרמניה למרוד בשלטונו של נפוליאון.

ראו גם

• הפתיחה 1812: יצירה תזמורתית שכתבפיוטר איליץ' צ'ייקובסקי לרגל יום השנה השבעים לניצחון הרוסי במערכה.
• מלחמה ושלום: רומן אפי מאת לב טולסטוי המנתח את פלישת נפוליאון לרוסיה.
• מלחמה ושלום (אופרה): אופרה מאת המלחין סרגיי פרוקופייב.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת רוסיה–צרפת בוויקישיתוף

• מלחמות נפוליון, 1800-1815 - קרבות - רוסיה, דף שער בספרייה הלאומית