המודל ההליוצנטרי

איור מתוך ספר המתאר את המודל ההליוצנטרי, משנת 1660.

המודל ההליוצנטרי הוא תאוריה מדעית שלפיה השמש נמצאת במרכז היקום, וכדור הארץ נע יחד עם כוכבי הלכת האחרים סביבה.

עד המאה ה-16 שלטה באירופה הנוצרית ובשאר העולם התפיסה הגאוצנטרית, שלפיה כדור הארץ נמצא במרכז היקום. עם התפתחות האסטרונומיה והתצפיות השמימיות, נעשו ניסיונות לתאר את התנועה של כוכבי הלכת סביב כדור הארץ בעזרת תיאור התואם את המודל הגאוצנטרי. אך התיאורים הפשוטים שניתנו לא תאמו את התצפיות והתגלו הבדלים בין מיקומי הכוכבים בתצפיות לבין המיקומים שלהם על פי התיאורים של המודל. דבר זה דרש הרכבת חלקים נוספים לתיאור תנועת כוכבי הלכת, והתאוריה הפכה מסובכת יותר ויותר. בסביבות שנת 200 יצר תלמי את תמונת היקום הגאוצנטרית שהייתה למקובלת במשך מאות שנים, ותיארה כיצד לכאורה נעים כוכבי הלכת סביב כדור הארץ.

המעבר מהתפיסה הגאוצנטרית לתפיסה ההליוצנטרית, התרחש בסביבות המאה ה-16. הוא החל בפועלו של ניקולאוס קופרניקוס והמשיך באייזק ניוטון, שהציג תיאור כולל יותר של המציאות האסטרונומית. התפיסה הורחבה על ידי יוהאנס קפלר.

קיימות עדויות (כגון מנגנון אנטיקיתרה) לכך שהגישה הליוצנטרית הייתה מוכרת כבר בתקופת יוון העתיקה, אך ידע זה אבד עם השנים או שהאמונה בו פחתה.

ההיסטוריה של המודל ההליוצנטרי

מערכת השמש על פי המודל ההליוצנטרי ועל פי המודל הגאוצנטרי

תאוריות מוקדמות

פילולאוס (המאה ה-5 לפנה"ס) היה מהראשונים שהעלו את אפשרות תנועתו של כדור הארץ, כנראה בהשפעת התאוריות שהציג פיתגורס בדבר הגלובוס העגול.

מאוחר יותר פיתח אריסטרכוס מסאמוס (המאה ה-3 לפנה"ס) כמה תאוריות של הרקלידס פונטיקוס (שכבר דיבר על סיבוב של כדור הארץ סביב צירו) והציע את התאוריה הרצינית הראשונה המוכרת לנו של מערכת שמש הליוצנטרית. אריסטרכוס לא יכול היה להביא אף ראיה לדבריו, והוא עמד בפני שלוש בעיות בולטות:

1. כל בר-דעת יכול לחוש שהארץ אינה נעה.
2. לו הייתה הארץ משנה את מקומה, צריכים היינו לראות שינוי מקום של כוכבי השבת הקרובים, הנובע מפרלקסה.
3. האפשרות למקם את הארץ בכל מקום שאינו מרכז היקום עמדה בניגוד להשקפה הגאוצנטרית הפילוסופית של אותו דור.

עותק יווני מהמאה ה-10 של חישובי אריסטרכוס מסאמוס מהמאה ה-2 של הגדלים היחסיים של השמש, הירח וכדור הארץ

היום ידוע לנו שהמכשול הראשון מוסבר בקיומו של כוח הכובד, בעוד שהשני נובע ממרחקם העצום של כוכבי השבת הסמוכים ביותר, הגורם לכך שרק בטלסקופ ניתן לצפות בשינויי המקום הנובעים מתנועת כדור-הארץ סביב השמש. אולם, באותו זמן היו אלה התנגדויות מכריעות, והמודל ההליוצנטרי נדחה מפני המודל של אריסטו. חיבורו של אריסטרכוס לא שרד, והמודל שלו נשכח מלב. בין העדויות המצויות בידינו לקיומו של חיבור זה קיימת האשמתו של פלוטרכוס, כותב אחר בן זמנו של אריסטרכוס, את אריסטרכוס בחוסר אדיקות כיוון ש"הניע את הארץ".

קופרניקוס ציטט את אריסטרכוס ופילולאוס בגרסה הראשונה של ספרו, וכתב: "פילולאוס האמין בתנועת הארץ, ויש אף שאומרים כי גם אריסטרכוס מסמוס היה בדעה זו". מסיבות עלומות, מחק קופרניקוס פסקה זו לפני שפרסם את ספרו.

החיבור של האסטרונום המוסלמי בן המאה ה-14, אבן אל-שאטיר, כולל תצפיות וחישובים הדומים לאלה של קופרניקוס, ויש שהציעו כי קופרניקוס הושפע ממנו.

התאוריה הקופרניקאית

ניקולאוס קופרניקוס

התאוריה של קופרניקוס פורסמה בספרו "על הקפות כיפות השמים" (De revolutionibus orbium coelestium) בשנת מותו, 1543, אף שהוא פיתח אותה כמה עשורים מוקדם יותר.

ספר זה מציין את ראשית המעבר מיקום גאוצנטרי (ואנתרופוצנטרי), שהארץ במרכזו, אל התפיסה ההליוצנטרית. קופרניקוס טען כי כדור הארץ הוא אחד מכוכבי הלכת המקיפים את השמש, שאינה נעה, כי הוא משלים הקפה סביב השמש בשנה, וכי הוא סב על צירו פעם ביום. הוא הגיע לסדר הנכון של כוכבי הלכת, ואף הצביע על שינוי איטי במקום הציר של כדור הארץ כגורם לתופעה הידועה כנקיפה, וכן הסביר כי העונות נגרמות משום שהציר אינו ניצב למישור הסיבוב של כדור הארץ, אלא נטוי בזווית. הוא אף הוסיף למערכת החישובים תנועה נוספת של כדור הארץ, השומרת על כך שהציר שלה יהיה מכוון כל הזמן לאותה הנקודה (צפון-דרום). בזמנו של גלילאו הובהר כי אין כאן תנועה נוספת, וכי אם הארץ לא הייתה נשארת באותה נקודה – אז היה צורך בתנועה כזו.

קופרניקוס טען כי כל המסלולים במערכת השמש הם מעגליים, דבר שאינו נכון, שכן הם אליפטיים, ולפיכך המודל שלו היה לא מדויק ולא ניתן לחזות באמצעותו אירועים אסטרונומיים בצורה טובה יותר מאשר בשימוש במודל של תלמי, שהיה מקובל אז. הוא גם חשב שמערכת השמש קטנה בהרבה ממה שהיא באמת, כמו רוב האסטרונומים בתקופתו.

ובכל זאת, למודל שלו הייתה השפעה מכרעת על מדענים רבים כמו גלילאו, טיכו ברהה ויוהאנס קפלר, שאימצו אותו ושיפרו אותו (הדבר אמור בעיקר כלפי קפלר).

רק התצפיות של גלילאו על כוכב הלכת נוגה בעזרת הטלסקופ החדש שהמציא היו הראיות הממשיות הראשונות לתאוריה של קופרניקוס.

את המערכת הקופרניקאית אפשר לסכם בשבע נקודות, כפי שקופרניקוס עצמו עשה בסיכום שנמצא ופורסם רק ב-1878:

• למסלולים של גופים אסטרונומיים אין מרכז אחד ששייך לכולם.
• מרכז הארץ אינו מרכז היקום, אלא רק המרכז של מסת הארץ ושל המסלול של הירח.
• כל כוכבי הלכת מסתובבים במסלול סביב השמש, ולכן השמש היא מרכז היקום (קופרניקוס לא היה בטוח האם השמש נעה או לא, כשהוא טוען כי מרכז היקום הוא "בשמש, או לידה").
• המרחק בין הארץ לשמש, ביחס למרחק בין הארץ לכוכבים הקבועים, הוא קטן מאד.
• התנועה היומית של השמש היא למראית עין בלבד, והיא נראית כנעה בגלל הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו.
• הארץ סובבת סביב השמש, כמו שאר כוכבי הלכת, כך שכל התנועות-לכאורה של השמש במהלך השנה הם למעשה תנועה של הארץ.
• כשלוקחים בחשבון תנועות אלה של הארץ ושל השמש ניתן לחשב את כל המסלולים והמיקומים של שאר כוכבי הלכת.

יוהאנס קפלר וחוקי קפלר

יוהאנס קפלר המתמטיקאי, האסטרונום והאסטרולוג גרמני בחן את תצפיותיו של האסטרונום הדני טיכו ברהה. בערך בשנת 1605 הבין קפלר שהתצפיות התאימו לשני חוקים מתמטיים פשוטים יחסית, וחוק נוסף הקשור לאותן תצפיות התגלה על ידו כעשר שנים מאוחר יותר. הוא ניסח את חוקי קפלר שהם שלושה חוקים המתארים את תנועתם של כוכבי הלכת סביב השמש (ובאופן כללי יותר תנועה של כוכבי לכת חוץ שמשיים סביב הכוכבים שלהם). חוקי קפלר מהווים את אחת התגליות המרכזיות באסטרונומיה מאז ומעולם, מכיוון שהם מתארים היטב את מסלול תנועתם של גרמי השמים.

לאחר כ-80 שנים לערך הראה אייזק ניוטון כי חוקי קפלר נובעים מחוקי התנועה והכבידה שהוא עצמו ניסח, ובכך סיפק את ההסבר הפיזיקלי המקובל כיום לתנועת גרמי השמים. הדבר לא היה מקרי, שכן ניוטון הכיר את עבודתו של קפלר וביקש לשלב את החוקים שגילה במסגרת תורה פיזיקלית מאוחדת של תנועה.

הטלסקופ של גלילאו

ככל הנראה, היה אחד מממציאי הטלסקופ הולנדי בשם הנס ליפרסהיי, מלטש עדשות במקצועו, שגילה באקראי את יכולתן של עדשות להגדיל כאשר צפה במגדל בעירו. ב-1608 בנה ליפרסהי את הטלסקופ הראשון שתועד בהיסטוריה. שמע ההמצאה הגיע לגלילאו שהצליח לבנות טלסקופ משלו בעל כושר הגדלה של פי 32. הוא אף הצליח לאחר מכן לשכללו, כשהוא משמש בסיס לטלסקופים ענקיים בעתיד.

גלילאו השתמש בהמצאתו באופן מיידי לצורכי תצפית בגרמי השמיים. בשנת 1610 הוא גילה את הירחים הגליליאניים - ארבעת ירחיו הגדולים של צדק, ובכך הוכיח באופן ברור שתנועה שאינה סביב כדור-הארץ היא בגדר האפשר. גילוי ההרים והגאיות על-פני הירח וגילוי כתמי השמש, ערערו לחלוטין את הדוֹגמה של השמים שאינם משתנים.

גילוי זה נתן חיזוק משמעותי לתורתו של קופרניקוס ואישש את מה שגלילאו שיער אפריורי, שלשמש יש כוכבי לכת, שכדור-הארץ הוא אחד מהם, ולכוכבי הלכת ירחים כמו ירחו של כדור-הארץ, והשמש משמשת להם מרכז במערכת שהיא הגוף הדומיננטי בו.

בספרו "מכתבים על כתמי השמש" (1613) הצהיר גלילאו כי המודל ההליוצנטרי הוא היחיד התואם את הנתונים. ב-1632 כתב גלילאו את "דיאלוג על שתי השיטות הגדולות של העולם" (השיטה התלמאית והשיטה הקופרניקאית). במסווה של דיאלוג אובייקטיבי בין שלושה דוברים, ששניים מהם מייצגים את שתי השיטות והשלישי הוא מאזין נייטרלי, שם גלילאו לחוכא ואיטלולא את השקפת הכנסייה על מיקומה של הארץ במרכז היקום.

הספר, נכתב באיטלקית ולכן היה נגיש לכל שכבות העם, וזאת בניגוד לספרי מדע רבים אחרים שהיו כתובים בלטינית. הספר הוכנס כמעט מיד לאינדקס הספרים האסורים (ממנו הוצא רק ב-1822). אולם, מאסרו ומשפטו של גלילאו לא יכולים היו לבלום את התפשטות הנתונים שהציג, ועד אמצע המאה ה-17 כבר הייתה ההשקפה הגאוצנטרית נחלת העבר.

ניוטון - מבסס התאוריה ההליוצנטרית

אסטרונום אנגלי בשם אדמונד האלי (1656–1742), שהיה ידוע בעיקר בזכות גילוי של כוכב השביט הנושא את שמו, התעניין בחוקי קפלר. הוא ניסה לראות האם ניתן להשתמש ברעיונות של גלילאו על דינמיקה בשביל להסביר את תנועת הכוכבים ואת חוקי קפלר. כאשר הוא נכשל הוא נסע לבקר את אייזק ניוטון, ב-1684 על מנת לשכנע אותו לחפש הסבר תאורטי לחוקים הללו. לתדהמתו, גילה האלי שניוטון כבר פתר את הבעיה אך לא פרסם את תוצאותיו. האלי מיהר לשכנע את ניוטון לפרסם את עבודותיו ואף מימן את פרסום הספר.

בשנת 1687, כמעט מאה וחמישים שנה לאחר פרסום הספר של קופרניקוס, פרסם ניוטון את ספרו הנודע, ה"פרינקיפיה", או בשמו המלא "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע", שבו השלים את המהפכה הקופרניקנית. בספר זה הציג ניוטון את תורתו הפיזיקלית על חוקי התנועה (הידועים בשמות החוק הראשון של ניוטון, החוק השני של ניוטון והחוק השלישי של ניוטון) ועל חוק המשיכה האוניברסלי.

אייזק ניוטון ביסס את התאוריה הקופרניקנית ואת חוקי קפלר מבחינה מדעית. אמנם גלילאו גליליי קידם את השיטה ההליוצנטרית בזכות תצפיותיו האסטרונומיות, אך עדיין לא ידעו הקופרניקנים לתת נימוקים נגד הטיעונים של תומכי השיטה הגאוצנטרית. לדוגמה, איך ניתן היה להסביר שאבן הנזרקת באוויר כלפי מעלה נופלת באותו מקום, מבלי להתחשב בסיבובו של כדור הארץ. בעוד קופרניקוס, קפלר וגלילאו הסבירו כיצד בנויה מערכת השמש, לא היו בידם הסבר לשאלה מדוע הכוכבים נעים סביב השמש כפי שהם נעים, כלומר מהם חוקי הטבע הקובעים את תנועתם. האיש שהצליח להעמיד פיזיקה חדשה שתתאים לקוסמולוגיה ההליוצנטרית, והן לשורה רחבה של תופעות אחרות, הוא ניוטון. בכך ניוטון גם הדגים טענה נוספת של המדענים תומכי קופרניקוס - לפיה אותם חוקי טבע, קבועים, ובלתי משתנים, חלים ביחס לכל העצמים - הן ביחס לכדור הארץ, הירח או השמש (שנחשבו בעבר גופים שמימיים בעלי חוקים משלהם), והן ביחס לגופים "ארציים" שאנו נתקלים בהם בחיי יומיום כגון כדורי תותח, משקולות או כל עצם אחר.

מכאן ואילך שלטה בעולם המדע ההשקפה הניוטונית, עד כדי כך שהיו אומרים שכשהאל ברא את העולם הוא קודם כל נמלך בניוטון. הדבר פתח פתח לוויכוחים חדשים ותגליות נוספות רבות כמו ויכוח "כוח החיים" שסלל את הדרך להבנת המושגים אנרגיה וחוק שימור האנרגיה במהלך המאה ה-19. בתחילת המאה ה־20 התחוללה מהפכה מדעית-פילוסופית חדשה, כשאלברט איינשטיין הציג את תורת היחסות שלו.

השלכות תרבותיות של פיתוח המודל ההליוצנטרי

הפולמוס הדתי

ערעור מרכזיותה של האדמה היה מבחינת הכנסייה ערעור על ההגמוניה שלה ופיחות במעמדה, לכן אולץ גלילאו לחזור בו מ"כפירתו" כלומר חזרה מתפיסת קופרניקוס בה דגל ובעצם תגליותיו נתן לה חיזוק ואישוש.

המשפט המפורסם "ואף על פי כן נוע תנוע" (במקור "EPPUR SI MUOVE") נקשר בשמו של גלילאו כתגובה לפסק דינו בעת שנשפט מול הכנסייה, אולם לא סביר להניח שמשפט זה אכן נאמר בפני הכנסייה שבכוחם היה לדונו לחיים או למוות.

בהזדמנות זו יש גם לזכור שקופרניקוס לא העז להעלות את רעיונותיו החדשניים בימי חייו. קופרניקוס שהיה איש הממסד הדתי, כומר במקורו, לא העז לפרסם את ספרו "על הקפות כיפות השמיים" בו הוא מפרט את תורתו בימי חייו אלא ממש סמוך למותו בשוכבו על ערש דווי, וגלילאו לא היה מוכן "למות על תורתו" או "על קידוש" אמונתו, וחזר בו, לפחות למראית עין, מהשקפותיו. אם כי מסופר שלאחר מכן התבטא "ואף על פי כן נוע תנוע", כאומר, האמת למעשה כי הארץ היא הסובבת את השמש, ולא קבועה במקומה והשמש סובבת אותה (בניגוד למותו ההרואי של ג'ורדנו ברונו, גלילאו מת בשיבה טובה במיטתו בשנת 1642).

בנוסף להיבט זה, המהפכה הקופראינאית הייתה המקרה הראשון בו המדע החליף את הגורמים המניעים את העולם בחוקי טבע במקום ברצונם של אלים (אלי שמש או אלוהים). חוקי הטבע אחידים, שרירותיים, ובלתי משתנים. אין שום גורם שניתן לפנות אליו כדי לשנותם, ואין טקסים, תפילות, חטאים או מצוות שיכולים לשנותם ולא במקצת. בהמשך "נישל" המדע אלים וכוחות על-טבעיים משורה של תפקידים שניתנו להם בעבר - יצירת כדור הארץ, יצירת הכוכבים ומערכת השמש, השליטה ברעידות אדמה, שליטה על מזג האוויר, היצירה של ראשית החיים, התפתחות בעלי החיים והצמחים, הופעה של מחלות מידבקות, ריפוי מחלות, מחלות נפש, הולדת תינוקות, מוצא והתפתחות האדם, הסבר טבעי למוות ועוד.

מדע ופילוסופיה

ההפרדה בין חומר לרוח

הפולמוס הדתי עם הכנסייה נבע מערעור שהציב המודל ההליוצנטרי על התפיסה האריסטוטלית ששלטה בעולם המדעי וקודמה על ידי הכנסייה. בעת העתיקה ובימי הבינים ההפרדה בין מדע ופילוסופיה הייתה מועטה ביותר. גם גישתו של אריסטו הייתה, במובן הזה, הוליסטית.

ניתן לציין כמה נקודות בהן ערער המודל המדעי החדש על תפיסתו הפילוסופית של אריסטו.

ראשית, היחסים בין הארץ לגרמי השמיים היוו ייצוג של היחסים בין חומר לרוח. העובדה שכדור הארץ לא זז, על פי הגישה הישנה, ייצגה את החומר, שאין לו רצון. הוא נמשך למטה, אל המצב הסטטי. הוא רק מתבלה כל הזמן. האדם מורכב מחומר ורוח. החומר שבו מושך אותו למטה, אל כדור הארץ, אל חוסר היכולת לשנות. הרוח שבו מושכת אותו כלפי מעלה, אל התנועה הרצונית, המכוונת. גרמי השמיים הם אידיאל רוחני. הם נעים, ותנועתם המעגלית מעידה על כך שתנועתם היא מטרה בפני עצמה. באופן מסוים, גרמי השמים נמשלו לאל, שקיומו אינו לצורך מטרה מסוימת אלא לצורך עצמו. ערעור על הגישה של "למעלה" ו"למטה" מוחלטים משותפים לכוכבים ולכדור הארץ, יחסיים למרכז כדור הארץ, הוא ערעור על האמונה בקיום חומר בזוי מול רוח נעלה.

מקומו של האדם ביקום ובהיסטוריה

המודל ההליוצנטרי היה אחת משורת של שינוי תפיסות ביחס למקומו של האדם ביקום והיחס שלו לטבע. בסיפורי הבריאה התנכ"ים, האדם הוא נזר הבריאה, שני רק לאלוהים ולמלאכים, וניצב בראש ממלכת החי. התפיסה של המודל הגאוצנטרי שמה את כדור הארץ ואת האדם במרכז היקום. המודל ההליוצנטרי צנוע בהרבה - כדור הארץ אינו מרכז מערכת שמש. בהמשך התגלה כי השמש עצמה היא כוכב אחד, לא גדול במיוחד, מבין מיליארדי כוכבים המקיפים את הגלקסיה, והיא גם לא קרובה למרכז גלקסיה זו. בהמשך התגלה גם כי קיימות מיליארדי גלקסיות נוספות. בנוסף התגלה כי השמש עצמה לא קיימת מראשית ימי היקום, כדי להכיל יסודות כבדים כמו ברזל או יותר, יש הכרך בסינתוז שלהם במערכות כוכבית אחרות בתהליך נוקליאוסינתזה. מישור אחר בו "הושפל" האדם הוא המישור של התפתחות החיים - שבו התגלה כי חלק מהתפתחות החי מערב אירועים מקריים ולא מכוונים. האדם הוא חיה חדשה יחסית, ובעלי חיים אחרים, כמו דינזוארים, שלטו בכוכב במשך עשרות מיליוני שנים - זמן ארוך בהרבה מקיום המין אדם ועוד יותר ארוך מהציווליזציה האנושית. עוד התגלה כי גם ציווליזציה זו, שמהווה את כל ההיסטוריה הידוע, היא בעצם רק תקופה קצרה יחסית ביחס לעשרות אלפי שנים של תרבות אנושית.

טלאולוגיה

הגישה המדעית החדשה הכניסה מוטיבים של מקריות וחוסר תכלית. בעוד שניתן לנמק, אידאולוגית, את מרכזיותו של כדור הארץ, את מרכזיותה של השמש קשה יותר לנמק. (קופרניקוס בעצמו הציג את שיטתו כשיטה מדעית בלבד, שאין לה קשר לפילוסופיה. זה היה תקדים בהפרדתו של המדע מן הדת.) בתפיסתו של אריסטו, כפי שאומצה על ידי הכנסייה, העולם בנוי בצורה טלאולוגית, כלומר- לכל תכלית, והדברים הנעלים ביותר הם תכלית עצמם. כשם שהייתה תכלית לזרע של פרח כך גם הייתה תכלית לאדם. ברגע שהמרכז הוא השמש וכדור הארץ מקיף אותה "סתם", גם תכליתם של דברים אחרים, כמו בני אדם, מוטלת בספק, כמו גם קיומו של האל כתכלית לעצמו. מכאן ברורה התנגדותה של הכנסייה למודל ההליוצנטרי.

הערעור על תפיסת החושים

המודל ההליוצנטרי הביא להכרה שהחושים אינם מייצגים נאמנה את המציאות. גם אם נראה שגרמי השמים סובבים סביב הארץ - אין זה מחייב שכך היא אכן המציאות. בעקבות זאת השתנו הגדרות האונטולוגיה, כלומר התפיסה של "מהות הדבר הקיים". התכונות נתפסו כנפרדות מן העצמים, בניגוד לתפיסה מוקדמת יותר שגרסה מהות פנימית לתכונות, עד שנחשבו לחלק מן העצמים.

שינוי התפיסה האונטולוגית חייב שינוי במתודה המדעית ובפילוסופיה של המדע. התפיסה האינסטינקטיבית של המתודה המדעית של אריסטו, שהתבססה על תצפיות ישירות בטבע ובארגונו, הוחלפה בפיתוח התאורטי-מתמטי של המדע ובשימוש באביזרי תצפית משוכללים יותר שביטלו את ביטחונם של הפילוסופים במראית העין. ניתן לראות השפעות של תפיסה זו בכתבי רנה דקארט, בספרו "על המתודה" הוא עורך ניסוי מחשבתי שבתחילתו הוא מניח שכל תחושותיו ותפיסותיו אינן מדויקות, ובסופו הוא מגיע למסקנה כי הדרך היחידה לבסס את קיומו של העולם כפי שהוא מכיר אותו היא על דרך הניסוי המחשבתי ולא על סמך התצפית.

ניתן לראות את ההתפתחות בתפיסת החושים גם באמנות של אותה תקופה, ציירים ואדריכלים הרחיבו את השימוש באשליות אופטיות בציורים, ובראשן - פרספקטיבה.

ערעור על כוחו של השכל הישר

מושגים רבים, שנראים כיום מובנים מאליהם לרוב האנשים כמו - כוכב, פלנטה, סיבוב כדור הארץ על צירו, שנה (כמשך זמן שלוקח להקיף את השמש), כבידה, חוקי טבע אוניברסלים, היו חסרי משמעות, בלתי מובנים או אבסורדיים לפני המהפכה הקופראינית. לדוגמה הרעיון לפיו בני האדם וכל היצורים האחרים שחיים על "אדמה מוצקה" חיים למעשה על קליפה דקיקה המסתובבת במהירות מאות קמ"ש, אך. המרחק העצום אל השמש והעצום עוד יותר אל מערכות כוכבים אחרות היה בלתי נתפס אז והוא קשה להבנה גם לרוב האנשים כיום. הקשר בין אקלים ומזג אוויר לבין היבטים גאופיזיים של מערכת כדור הארץ (סיבוב כדור הארץ סביב השמש, נטיית ציר כדור הארץ ביחס למישור הסיבוב, סיבוב כדור הארץ סביב עצמו) הוא גם דבר שנובע מתוך תכונות המודל ההליוצנטרי.

המהפכה הקופראנית הייתה אחד המקרים הראשונים, בהם הגיון ותצפיות צרופים וזהירים הובילו למסקנות ותאוריות שנראו לאנשים חכמים רבים כנוגדת את השכל הישר. בעקבות תאוריה זו הגיעו תאוריות "מוזרות" נוספות כמו חוקי ניוטון (עצמים אינם נוטים לעצור מעצמם אלא בנוכחות חיכוך), תאוריות גאולוגיות על כדור הארץ, אבולוציה, אקולוגיה (בה יצורים שונים משפיעים זה על זה בצורות עקיפות ומורכבות), תורת היחסות, מבנה היקןם (בעל ממדים עצומים במרחב ובזמן), המבנה המוזר של אטומים וחלקיקים, מכניקת הקוונטים ועוד. מדענים מציינים כי המדע, אף כי הוא מבוסס על הגיון, הוא גם סבוך ומורכב, ולכן נראה להדיוטות בלתי מובן, ו"בלתי טבעי". חלק מזה נובע מכך שהאדם בנוי בצורה מסוימת, כדי לתפוס את העולם בחושיו שלו, והוא מתקשה לקלוט לדוגמה מבנים גדולים מאד (כמו כוכבים או מערכות שמש) או מבנים קטנים מאד (כמו תאים, חיידקים או אטומים), וחושי האדם ובינתו מוגבלים ומכוונים כדי לשרוד ב"עולם האמצע".

לקריאה נוספת

• Thomas S. Kuhn, The Copernican Revolution: Planetary Astronomy in the Development of Western Thought, New York: MJF Books, 1957

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המודל ההליוצנטרי בוויקישיתוף

• אבני דרך, עשר התגליות הגדולות בפיזיקה ובאסטרונומיה, באתר ifeel
• המערכת ההליוצנטרית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• המודל ההליוצנטרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)