וולטר וינצ'ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וולטר וינצ'ל, 1960

וולטר וינצ'לאנגלית: Walter Winchell; ‏7 באפריל 1897 - 20 בפברואר 1972) היה עיתונאי יהודי-אמריקאי ששילב דיווח עיתונאי ופובליציסטיקה מקורית, עוקצנית ונוקבת. החל את דרכו ככתב רכילות והיה בין ראשי וראשוני המדברים נגד הגזענות, האנטישמיות והנאציזם. לאחר מלחמת העולם השנייה פנה בתוקף נגד הקומוניזם ותמך במקרתיזם. נודע כבעל מקורות עיתונאיים יוצאי דופן ובעל השפעה גדולה מ-1929 ועד שנות החמישים[1].

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד וגדל בניו יורק. בנעוריו עבד כשחקן וודוויל. במקביל לעבודתו על הבמה שלח דיווחים וסיפורים "מאחורי הקלעים" לעיתונים שונים, בהם הטבלואיד New York Graphic. ב-1929 נשכר על ידי New York Daily Mirror והיה לכתב רכילות-הבמה של סינדיקט העיתונות של ויליאם רנדולף הרסט. שנה לאחר מכן החל גם לשדר תוכנית אישית ברדיו WABC הניו-יורקי בימי ראשון בערב (בדצמבר 1932 עבר לשדר ב-NBC Blue). וינצ'ל פיתח רשת קשרים ומקורות מסועפת בחוגי החברה הניו-יורקית, מסדרונות התיאטרון והשלטון כמו גם בחוגי הגנגסטרים והמאפיונרים, ולא חסך מאיש פרסום ידיעות מביכות בעט מושחז. כתוצאה מכך הפך לעיתונאי פופולרי שרשימותיו, שהופיעו בסינדיקציה בכ-2,000 עיתונים, נקראו על ידי מיליוני אמריקאים ושידורי הרדיו שלו הגיעו לאוזניהם של 50 מיליון מאזינים. כמו כן הפך לאדם בעל עוצמה, כיוון שרבים שהיה להם מה להסתיר חששו מפניו. קיימת טענה לפיה השתמש וינצ'ל בסחיטה על מנת להשיג מידע וללחוץ על בעלי השפעה וידוענים.[2] בין 1932 ל-1935 סיקר את פרשת חטיפת בנו התינוק של חלוץ התעופה צ'ארלס לינדברג, מציאת החוטף והרוצח ומשפטו של האחרון, תוך הסתייעות בהדלפות מראש ה-FBI ג'יי אדגר הובר. וינצ'ל המשיך לקבל מהובר מידע גם לאחר מכן[3].

מבחינה פוליטית, וינצ'ל היה תומך נלהב וחד-משמעי של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ותוכנית הניו דיל, תמיכה שזיכתה אותו בהזמנה לבית הלבן ולקשר עם הנשיא. ב-1933 החל וינצ'ל לתקוף באופן נחרץ בתוכניתו את אדולף היטלר, והיה העיתונאי הראשון באמריקה שהסב את תשומת הלב הציבורית לסכנה הנאצית. בפרט תקף התארגנויות נאציות, גזעניות ואנטישמיות אמריקאיות כגון האיגוד הגרמני אמריקאי (ה"בונד") והקו קלוקס קלאן והשתלח בהתבטאויותיהם האנטישמיות של צ'ארלס לינדברג והסנאטור ברטון ק. וילר (Burton K. Wheeler) ובבדלנות של ונדל וילקי (Wendell Willkie) וג'רלד ניי (Gerald Nye). וינצ'ל ביקש ליצור דעת קהל שתמריץ את רוזוולט לשנות את מדיניות הבדלנות הנייטרלית של ארצות הברית ולהיכנס למלחמה נגד מדינות הציר והפשיזם.

לאחר מלחמת העולם השנייה פנה וינצ'ל לתקוף כל גילוי או נטייה לקומוניזם בארצות הברית, הן בקרב איגודי עובדים והן בקרב שחקנים וידוענים שהתבטאו באופן "שמאלני מדי" לדעתו. הוא הפך לתומך נלהב של הסנאטור ג'וזף מקארתי ורדיפותיו אחר גילויי קומוניזם, וחשף בתוכניותיו קומוניסטים. כאשר פנתה דעת הקהל נגד מקארתי, דעך במהירות גם כוכבו של וינצ'ל והתעשייה אותה סיקר פנתה נגדו. לירידתו תרמה גם עליית הטלוויזיה, שבה לא השתלב, אם כי הגיש תוכנית קצרת-ימים בשם The Walter Winchell Show[4]. תוכניתו השבועית ברדיו בוטלה ב-1955, ועם הפסקת הופעת ה-New York Daily Mirror ב-1963, בו הופיע טורו שהתיישן, נשכח וינצ'ל כליל.

בשנותיו האחרונות התבודד במלון בלוס אנג'לס.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיבורו של וינצ'ל היה מהיר ודחוף. תוכנית הרדיו שלו נפתחה באיתות מורס עצבני, שהשרה תחושה של מתיחות ודריכות (שליווה גם את קריאת הידיעות עצמן), ובמילים:

Good evening, Mr. and Mrs. America from border to border and coast to coast and all the ships at sea. Let's go to press.

ערב טוב, מר וגברת אמריקה מגבול לגבול ומחוף לחוף וכל הספינות שבים. הבה נעבור לדפוס.

לאחר הפתיחה עבר וינצ'ל לקריאת ידיעות טלגרפיות בקצב של סטקטו מהיר, לאחר הקראת חלק מהידיעות עבר לפרשנות עוקצנית על תוכנן, תוך פניה אישית למאזיניו. דברי הפרשנות תובלו ברמיזות לידע בלעדי נוסף שיש בידיו ובלעג למתנגדים פוליטיים ובפרט לגזענים, אנטישמים ונאצים-אמריקאים[5].

וינצ'ל המציא ביטויים, בעיקר במטרה להעליב את שנואי-נפשו כגון razis (הלחם של "עכברוש" ו"נאצים"), ו-swastinkers (צלב קרס + שטינקר).

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינצ'ל נישא ב-1919 לשחקנית ריטה גרין (Rita Greene) ששיחקה לצידו. הזוג התגרש ב-1928. לאחר מכן חי ללא נישואין עם ג'ון מגי (June Magee). וינצ'ל וג'ון אימצו בת שנפטרה מדלקת ריאות בגיל 9. בתם המשותפת ולדה הייתה חולה במחלת נפש, ובנם וולטר הבן עבד כעיתונאי והתאבד ב-1968.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינצ'ל מוזכר בשירם של רוג'רס והארט "The Lady Is a Tramp" בשורה שאומרת ה"גברת העממית" ובאה לאפיין אותה: "I follow Winchell, and read every line" ("אני עוקבת אחרי וינצ'ל וקוראת כל מילה").

ברומן ההיסטוריה החלופית "הקנוניה נגד אמריקה" מציג פיליפ רות מציאות שבה נבחר צ'ארלס לינדברג הפרו-נאצי לנשיא ארצות הברית ב-1940, כנגדו מציב עצמו וינצ'ל כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. רות מציג ברומן את חרדת-הקודש האמיתית שבה האזינו יהודי ניו ג'רזי לשידורי הרדיו של וינצ'ל בימי ילדותו בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1998 הופק על ידי HBO סרט טלוויזיה ביוגרפי בשם "וינצ'ל" לפי הספר Walter Winchell: His Life and Times מאת הרמן קלרפלד. השחקן סטנלי טוצ'י שגילם את דמותו של וינצ'ל זכה בפרס אמי ובפרס גלובוס הזהב על תפקידו[6].

בשנת 2004 נבחר להיכל התהילה של הרדיו[7].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וולטר וינצ'ל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוח זיכרון לזכרו
  2. ^ וולטר וינצ'ל באתר Find a Grave (באנגלית).
  3. ^ פיליפ רות, הקנוניה נגד אמריקה, הנספח ההיסטורי עמ' 397
  4. ^ IMDB Logo 2016.svg "The Walter Winchell Show", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  5. ^ להקשבה: קטעי ארכיון
  6. ^ IMDB Logo 2016.svg וולטר וינצ'ל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  7. ^ דף באתר היכל התהילה של הרדיו