ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/מלקות (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית


שגיאות פרמטריות בתבנית:סוגיה

פרמטרים [ שם הסוגיה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/מלקות
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ב'ג'
משנה משנה, מסכת מכות, פרק ג', משנה י'פרק ג', משנה י"ג
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד א'דף כ"ב, עמוד ב'; מסכת סנהדרין, דף י', עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"זהלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רכ"ד; ספר החינוך, מצווה תקצ"ד

מלקות הן עונש שנקבע על פי ההלכה היהודית, כענישה במקרה של עבירה במזיד על מצוות לא תעשה ('לאו'). בעל העבירה מקבל שלושים ותשע מלקות על כל חוק שעבר. דיני המלקות נמצאים במסכת מכות פרק שלישי.

כל העובר על מצוות לא תעשה במזיד בעדים והתראה חייב במלקות, בתנאי שלאו זה אינו איסור שחייבים עליו מיתת בית דין, (ואפילו אם חייבים עליו כרת או מיתה בידי שמים), הוא אינו לאו הניתק לעשה (לאו שניתן "לתקן" אותו על ידי קיום מצוות עשה, כגון איסור גזילה, שניתן לתקנו על ידי קיום מצוות השבת הגזילה), ואיננו לאו שאין בו מעשה (לאו שעוברים עליו ללא עשיית מעשה, אלא בדיבור, במחשבה, או באי עשייה.) (למעט עדים, שבועה, תמורה וקללה), ואינו לאו שבכללות (הרבה איסורים שנאמרו יחד). סך כל העבירות שלוקים עליהן הוא 207 עבירות[1].

המקור לדין זה, הוא ממה שהסמיכה התורה לאו של חסימת שור בדישו (שהוא לאו שיש בו מעשה, ואינו ניתק לעשה), לדין מלקות האמור בתורה, ומזה לומדים בבניין אב לכל הלאוים שבתורה.

מספר המלקות[עריכת קוד מקור]

בתורה נכתב ”וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף”[2], ונחלקו תנאים בדבר[3]:

  • לדעת תנא קמא ("חכמים") למרות שבפסוק מופיע מניין המלקות כ-40, המניין בפועל הוא ”אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת”. לשיטה זו יש לקרוא את המילה האחרונה של הפסוק הראשון ("במספר") יחד עם המילה הראשונה של הפסוק שאחריו ("ארבעים"), וכך ביאורו: ”בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים: מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים”[4], הגמרא מרחיבה את ההסבר, שבכך שלא נאמר "ארבעים במספר", אלא "במספר ארבעים", הרי זה אומר שמספר המלקות הוא 39 שהוא ”מנין שהוא סוכם את הארבעים”, כלומר, שהוא מספר המשלים את ה-40 על ידי המספר שאחריו הוא מספר 40[5]. ונחלקו בזה מפרשי המקרא, הראשונים ואחרונים:
    • בתרגום המיוחס ליונתן מבואר כי אכן ראוי ללקות ארבעים ("ארבעים יכנו"), אלא שהתורה אוסרת להשלים את מספר ה-40 ("לא יוסיף") מחשש שמא יבוא המולקה לידי סכנה, ואסור שיבוא לידי ביזיון בעוד שצופים בו במצב זה ("פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך")[6]
    • יש סוברים שמיסודו של דין המלקות מניין המלקות הוא אכן 40, אלא שהמניין הופחת ל-39 מחשש שמא שמש בית הדין המלקה יטעה וילקה הלקאה יתירה על מספר המלקות הראויות להלקאה[7], ונחלקו ראשונים ואחרונים בביאור דעה זו:
      • יש שכתבו שיסוד הדין הוא מהתורה, והפחתת מניין המלקות ל-39 היא על ידי חז"ל, מחשש שמא המלקה יטעה וילקה הלקאה יתירה ויעבור על מצוות לא תעשה של "לא יוסיף" המופיעה בהמשך הפסוק[8]. לביאור זה דרשת חז"ל מהפסוק, לפיה נדרש שהמספר הוא 39, אינה אלא אסמכתא[9]. ומהם יש מי שכתב שמאחר שמדין תורה ניתן לפחות ממניין המלקות באופן שהן עלולות לסכן אותו, והדבר נמדד על ידי אומדן בית הדין, לכך ראו חכמים אפשרות לגרוע ממניין 40 מלקות[10].
      • יש שכתבו שגם יסוד הדין, וגם הפחתת מניין המלקות ל-39, הם מהתורה (מהלכה למשה מסיני, ראו להלן בדעת הסוברים כן), מחשש שמא המלקה יטעה וילקה הלקאה יתירה על מספר המלקות הראויות מיסוד הדין (ראו עוד להלן על ביאור המספר 40 המופיע בפסוק)[11].
    • יש סוברים שמספר המלקות מהתורה הוא 39, וכפי שדרשו חז"ל בפסוק:
      • מהם יש שכתבו שהוא הלכה למשה מסיני[12].
      • מהם יש שכתבו שבפסוק עצמו מבואר שמספר המלקות הוא 39, שדרשת חז"ל בפסוק היא ביאורו המוחלט והפשוט[13].
לשיטה זו, הטעם שבה מופיע בפסוק המספר 40 ולא 39:
  • יש שכתבו שהמספר 40 המופיע בפסוק הוא מספר עגול[14].
  • יש שכתבו שבספוק נכתב המספר 40 כדי להורות שכך ראוי מצד הדין, ואין המולקה לוקה 39 אלא מצד כך שאין ה' מעורר כל חמתו הראויה על החוטא[15].
  • יש שכתבו ש"יכנו" שבפסוק זה הוא לשון חיסור והפחתה, כלומר שיש לפחות מהנענש את ההלקאה ה-40[16].
  • יש שביארו ש"ארבעים יכנו לא יוסיף" משמעותו היא כמו "ארבעים להכותו לא יוסיף", כלומר שלא יוסיף המלקה להכות את הנענש בהלקאה ה-40, אלא יחדל מלהלקות אחר ההלקאה ה-39[17].
  • לדעת רבי יהודה המספר המופיע בפסוק הוא המספר כפשוטו: 40[4]. לסוברים שהפחתת מספר המלקות הוא הלכה למשה מסיני, רבי יהודה לא שמע מרבו את אותה הלכה[18].

המסורת לגבי שלושים ותשע קדמה לפחות ב-150 שנה לעריכת המשנה: כבר פאולוס העיד ש"חָמֵשׁ פְּעָמִים לָקִיתִי עַל־יְדֵי הַיְּהוּדִים אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת" (τεσσεράκοντα παρὰ μίαν).

סדר הענישה[עריכת קוד מקור]

ההלקאה נעשית על ידי שמש בית הדין ברצועה רחבה של עור עגל שמחוברות לה שתי רצועות קטנות של עור חמור, כשהמוכה עומד וגופו מוטה קדימה על עמוד ושתי ידיו כפותות על העמוד. לוקה שליש מהמלקות מלפניו על חזהו, ושני שלישים על גבו, שליש על כתפו הימנית ושליש על השמאלית. בשעת ההכאה היה גדול הדיינים קורא לפניו פסוקים מפרקי המוסר והתוכחה שבפרשת כי תבוא. כמו כן קוראים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו", שלוש פעמים - סך הכל 39 מילים. בשביל להימנע מהמתת הלוקה, בכל פעם שנפסק לאדם חיוב מלקות, מביאים רופא שאומד האם הלוקה יכול לספוג 39 מלקות מבלי שימות, ואם לא, כמה הוא יכול לספוג. לאחר מכן מעגלים את המספר שקבע הרופא כלפי מטה כך שיתחלק בשלוש, כדי שיוכל ללקות שליש שליש ושליש, וזהו מספר המלקות שיִלְקה בפועל.

מאפיינים הלכתיים[עריכת קוד מקור]

מכת מרדות[עריכת קוד מקור]

מכת מרדות היא ענישה של מלקות שמלקים את העובר על איסור מדברי סופרים. נקראות "מרדות" מלשון רידוי ונתינת עול. בניגוד למלקות שהן מדין תורה, מכת המרדות באה גם על ידי בתי דין שמחוץ לישראל שאינן סמוכים[19].

נחלקו הדעות כמה מלקות מלקים למי שחייב מכת מרדות. יש הסוברים שאין מספרן קצוב, אלא הדבר נתון לשיקול דעתם של הדיינים. יש אומרים שמלקין עד שחוזר בו החוטא.[דרוש מקור] ויש הסוברים שקיים שיעור מדויק - יש הסוברים 39, כדין מלקות של תורה, ויש הסוברים 13 (שליש ממלקות של תורה).

אופן ביצוע מכות מרדות, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש הסוברים כי מכות מרדות ניתנות במקל, ולא ברצועה כמו במלקות מהתורה[20], ויש הסוברים כי אף הן ניתנות ברצועה, כמו במלקות מהתורה[21], ויש הסוברים כי הן ניתנות בין ברצועה ובין במקל[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור]

  1. ^ פירוט העבירות נמצא במשנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ט הלכות א'-ד'.
  2. ^ ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ב'ג'.
  3. ^ משנה, מסכת מכות, פרק ג', משנה י'.
  4. ^ 1 2 משנה, מסכת מכות, פרק ג', משנה י'.
  5. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד ב'.
  6. ^ תרגום המיוחס ליונתן, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'. וראו להלן בדברי הרמב"ם.
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה א'.
  8. ^ ראו ספר החינוך, פרשת כי תצא, מצווה תקצ"ה (וראו שם שתמה על הרמב"ם מדברי הגמרא, וראו רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, פרשת כי תצא, מצווה תקצ"ד, ד"ה שנצטוו, שעל פי הסוברים שהדרשה שבגמרא היא רק אסמכתא (ראו להלן), לא קשה על הרמב"ם מדברי הגמרא); פירוש א' אצל רבי יוסף קארו, כסף משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה א', בדעת הרמב"ם שם; רבי אליהו בן רבי שמואל, שו"ת יד אליהו, סימן ד', ד"ה והנה; ביאור א' אצל רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג';
    שגיאות פרמטריות בתבנית:אוצר החכמה

    פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    רבי יונה קרפילוב, יונת אלם, סימן כ"ט, אות א', ד"ה והנה ביאור, פתח תקוה תש"י, עמ' נ"א–נ"ב, באתר אוצר החכמה; רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שו"ת היכל יצחק, אורח חיים, סימן ט', ד"ה ואמנם. וראו פירוש המשנה לרמב"ם, על משנה, מסכת מכות, פרק ג', משנה י"א, בתרגום הרב יוסף קאפח.
  9. ^ פירוש א' אצל רבי יוסף קארו, כסף משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה א', בדעת הרמב"ם שם; רבי אליהו בן רבי שמואל, שו"ת יד אליהו, סימן ד', ד"ה והנה; ביאור א' אצל רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'; רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שו"ת היכל יצחק, אורח חיים, סימן ט', ד"ה ואמנם.
  10. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:אוצר החכמה

    פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    רבי יונה קרפילוב, יונת אלם, סימן כ"ט, אות א', ד"ה והנה ביאור, פתח תקוה תש"י, עמ' נ"א–נ"ב, באתר אוצר החכמה, על פי דברי המשנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה א'. וראו גם: תרגום המיוחס ליונתן, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'; פירוש המשנה לרמב"ם, על משנה, מסכת מכות, פרק ג', משנה י"א, בתרגום הרב יוסף קאפח.
  11. ^ פירוש ב' (ועיקרי) אצל רבי יוסף קארו, כסף משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה א', בדעת הרמב"ם שם; ביאור ב' (ועיקרי) אצל רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'. ראו גם לעיל בדברי תרגום המיוחס ליונתן.
  12. ^ ריטב"א, חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד א', ד"ה והא דתנן; פירוש ב' (ועיקרי) אצל רבי יוסף קארו, כסף משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה א', בדעת הרמב"ם שם; ביאור ב' (ועיקרי) אצל רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'.
  13. ^ רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, פרשת כי תצא, מצווה תקצ"ד, ד"ה שנצטוו.
  14. ^ רא"ש, מסכת פסחים, פרק י', סימן מ'; ריטב"א, חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד א'.
  15. ^ מהר"ל מפראג, גור אריה, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג', ד"ה סוכם.
  16. ^ פירוש א' בביאור ב' אצל רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'.
  17. ^ פירוש ב' בביאור ב' אצל רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'.
  18. ^ ריטב"א, חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד א', ד"ה והא דתנן.
  19. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ז, הלכה ג'.
  20. ^ רבי יעקב בן אשר, ארבעה טורים, חושן משפט, סימן א', בשם רב האי גאון; רש"י, פירוש רש"י לתלמוד, על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד ב', ד"ה רצועה, וראו להלן בדעתו; רבי מנחם המאירי, בית הבחירה, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד ב', ד"ה לעולם; רבי יוסף חביבא, נימוקי יוסף, מסכת סנהדרין, דף ב', עמוד א'; רבי יעקב חגיז, שו"ת הלכות קטנות, חלק ב', סימן ש"ב.
  21. ^ דעה ב' בריטב"א, חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד ב', ד"ה והדבר.
  22. ^ דעה א' בריטב"א, חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד ב', ד"ה והדבר, ושם בדעת רש"י. ראו גם רבי ישכר תמר, עלי תמר, נזיר, פרק ד', הלכה ג', ד"ה מכת מרדות.

קטגוריה:משפט עברי: ענישה קטגוריה:פרשת כי תצא