ז'ול פרחים
 | |
| צילום מצעירותו | |
| לידה |
24 במאי 1914 בוקרשט, ממלכת רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
2 במרץ 2008 (בגיל 93) פריז, צרפת |
| שם לידה | Iuliș Blumenfeld |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| תקופת הפעילות | מ-1931 |
| תחום יצירה |
ציור, פיסול |
| בן או בת זוג |
אגניה בוגוסלבה |
  | |
ז'ול פרחים (Jules Perahim; 24 במאי 1914 – 2 במרץ 2008) היה צייר ופסל יהודי-רומני, שהצטיין בעיקר כיוצר סוריאליסטי. אימץ מצעירותו השקפה אנטי-ממסדית אבל בשנות 1950–1960 נאלץ ליצור בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי ובשלב מסוים אף להפסיק לצייר ציורים ולהקדיש את עצמו לאיורי ספרים ולעיצוב במה. החל משנת 1969 השתקע בצרפת, בה חזר ליצור בחופשיות.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות וצעירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'ול פרחים נולד בשנת 1914 בבוקרשט בשם Iuliş Blumenfeld, כבן הרביעי מבין חמשת הילדים של הרוקח היהודי יעקב בלומנפלד (Iacob Blumenfeld). מוצאם של חלק מבני מהמשפחה היה באימפריה האוסטרית.[1] הוא כונה בצעירותו "פּוּיוּ" (Puiu). אולם הוא תרגם את שם משפחתו (Blumenfeld זה "שדה פרחים") לעברית ושמו הפרטי קיבל צורה צרפתית. מגיל צייר הצטיין באמנות הפלסטית. היה תלמידם של ניקולאיה ורמונט (1932-1866) וקוסטין פטרסקו (1954-1872), שהיו פרופסורים בבית הספר לאמנויות יפות בבוקרשט. הוא התרחק מאוד מסגנונם ובשלב מסוים השתלם בציור באוטודידקט בהתאם לטעמיו האמנותיים החדשניים. והחל משנות ה-1930 הפך לאחת הדמויות הבולטות האמנות האוונגרדית הרומנית.
אמן אוונגרד ושמאלי אנטיממסדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר בגיל 17 התפרסמה יצירה שלו בכתב העת Unu, שנערך על ידי סשה פאנה. פרחים המשיך לפרסם בכתבי עת אוונגרדיים, ובמיוחד ב- Unu (1932-1930) לצידם של ויקטור בראונר וז'אק ארולד. יחד עם שטפאן רול (גאורגה דינו), בנימין פונדויאנו, טריסטן צארה, ג'או בוגזה, יון ויניה, אילריה וורונקה, קלוד סרנה, בראונר ופאנה הצטרף "פּוּיוּ" הצעיר לחוג האוונגרדי "המאה" (Secolul) שהתכנס בשנים 1930–1931 "בבר החלב של ינאקה" (Lăptăria lui Enache) פאב שפעל ברחוב ברציה 37, שבבעלות ינאקה דינו, אביו של רול.[1][2] בשנת 1930 יחד עם כמה משוררים צעירים (ביניהם גרסים לוקה, פאול פאון ואאורל ברנגה) פרסם את כתב העת הנונקונפורמיסטי Alge (אלג'ה = אצות) שהופיע בפורמטים שונים בין השנים 1930–1933. פעילות האמן הקטין בכתב עת זה וההקמה באוקטובר 1931 של כתב-עת נוסף בשם הפרובוקטיבי Pulă. Revistă de pulă modernă. Organ universal ("זין. מגזין לזין מודרני. כלי תקשורת אוניברסלי") וש-13 עותקים ממנו עם סיפור מאויר על "הבתולה שהשתגעה" נשלחו בכוונה לאישים פוליטיים נכבדים, עלה לו בכמה ימי מאסר בכלא וקרשט, באשמת "פגיעה במוסר". אחד האישים שקיבל עותק ומסר תלונה במשטרה היה ההיסטוריון והפוליטיקאי ניקולאיה יורגה.[1] ב-7 בפברואר 1932 יחד עם שסטו פאלס, לוקה, ברנגה, פרדי גולדשטיין ומיילו מיזיש, עורר פרחים שערורייה נוספת על ידי פרסום המגזין Muci (מוץ'- ברומנית = "ליחת חוטם"). במגזין החדש נכתבה בצחוק הודעה כי תערוכה של פרחים תיפתח בחדר ההמתנה של מאדאם פרוסה ב"צלב האבן" (Crucea de piatră, בית בושת מפורסם בבוקרשט). חמישה מהאחראים לבדיחה הוכנסו שוב למעצר למשך עשרה יום.[1]
ב-1932 בעזרת מרסל ינקו, אכן הציג פרחים בבוקרשט תערוכה אישית ראשונה שבה בלטו תמונות בסגנון סוריאליסטי, כמו "חלום של נערה", "ברוש חוצה את הים","מאזן מושלם" וכו'). ב-1936 הציג שוב בבוקרשט תערוכת ציורים ורישומים שהצטיינה בדימויים הקמים באופן בוטה, מתוך חזון פנטסטי, נגד סוכני הדיכוי של המחשבה ("פרופילים של מוסר", "משחק של חם" וכו') או נגד הממסד המקובע ("מועצת מנהלים" ,"לומפנפרולטריון ואריסטוקרטיה", "כוח אדם").ב-1936 הציג בבראשוב. אחרי שסיים את השירות הצבאי ב-1938 נסע פרחים לפראג. בבירת צ'כוסלובקיה הוא הציג בלובי של התיאטרון החדשני D38 של א.פ. בוריאן, הפופולרי בחוגי האוונגרד הצ'כי. הוא התוודע שם לאמן הדאדאיסטי הגרמני ג'ון הרטפילד שנודע בפוטומונטז'ים האנטי-נאציים שלו, כמו כן לנציגים נוספים של האוונגרד והשמאל הצ'כי כמו אמיל פרינטישק, מיקולש באקוש, לדיסלב גודרנה.[1] כשענני הכיבוש הגרמני התקרבו לגרמניה, משלא קיבל אשרת כניסה לצרפת,[1] שבה פעלו חבריו בראונר ולוקה, נאלץ פרחים לחזור לרומניה. אלו היו זמני התחזקות הימין האנטישמי הקיצוני מיסודם של אוקטביאן גוגה ואלכסנדרו קונסטנטין קוזה ושל תנועת הלגיונרים. הוא נרדף בגלל דעותיו השמאליות, ציוריו האנטי-קפיטליסטים והאנטי-פשיסטיים שאותם פרסם בעיתונות הדמוקרטית [Cuvântul liber (קובנטול ליבר =המילה החופשית),Pinguin (פינגואין) ו- Reporter (רפורטר)] ובגלל מוצאו היהודי.
בגלות ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנסיבות אלה נמלט פרחים לבסרביה שהייתה אז בשליטת ברית המועצות. הוא עבד שם בעיצוב במה באופרה של קישינב.[1] אחרי תחילת מבצע ברברוסה ופלישת הכוחות הגרמנים והרומנים לברית המועצות, פונה מזרחה עם האוכלוסייה האזרחית. עבד לפרנסתו בעבודות מזדמנות כפועל וכחקלאי בקולחוז. חצה בהמשך ברגל את אזור הקווקז עד לארמניה, בה עבד בקנאקר בעיצוב תפאורות להצגות תיאטרון שנועדו לפצועי מלחמה. במרץ 1944 גויס כמאייר וכגרפיקאי בכתב עת Graiul Nou ("השפה החדשה") של הגולים הקומוניסטים במוסקבה.
בשובו לרומניה בסוף המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי השלטון הרודני הקומוניסטי, הסתגל פרחים לרוח הסטליניסטית שנכפתה על תרבות רומניה והתחיל ליצור תמונות האופייניות ל"אמנות המנוהלת" הראליסט-סוציאליסטית. ב־1945 הציג בבוקרשט תמונות בגואש. באותה תקופה צייר דיוקנאות כמו זה של השחקנית אוארה בוזסקו.[3] ויתר על הציור האישי ואימץ את הנושאים החביבים על השלטון. התגייס למיזמים שכללו קישוטי קיר - למשל הפסיפס הענק הנקרא "מעשי בראשית" (Geneze) - בחזית בית התרבות בעיירת הנופש מנגליה (1962-1958)-, יצר מחזורי תחריטים כמו "פתגמים ואמרות-שפר" (1957), צייר איורים לספרים מן הספרות הרומנית ועולמית. רק באמצעות תפאורות למחזה "המרחץ" מאת ולדימיר מאיאקובסקי (1957) וליצירתו של פייר בולז "הפטיש ללא אדון" (1958)) ובעיצוב צורות ותאורות מקרמיקה (תערוכה בבוקרשט, 1965) הצליח בשנות ההפשרה התרבותית המוגבלת מאוד, לחזור לחיפושים אקספרסיביים, שהתרחקו מן הריאליזם הסוציאליסטי.
אמנותו זכתה בהכרת השלטון (פרס המדינה, תואר "אמן מצטיין של הרפובליקה") וגם בהכרה בחו"ל. בשנים 1948–1956 לימד פרחים כפרופסור לאמנות גרפית ועיצוב במה במכון לאמנויות יפות בבוקרשט. עבד אחר כך בשנים 1956–1964 כעורך כתב העת לאמנות "Arta Plastică" (האמנות הפלסטית). אחרי 1964 הוא שב לצייר ולפנות לתרגילים עצמיים ל"אילוץ הדמיון" (כדברי מקס ארנסט) כמו "דקלקומניה", הוא כתב, בין השאר, גם בכתב העת Veac Nou ("ויאק נואו" - מאה חדשה) של האיגוד להידוק היחסים בין רומניה לברית המועצות.
בצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות השישים של המאה העשרים שב לצייר. ב-1969 הציג תערוכה בירושלים והתיישב סופית בצרפת, יחד עם אשתו הרומניה, מרינה ואנץ'-פרחים (בצרפת- מרינה ואנסי-פרחים) שהייתה לפרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת פריז 1. בצרפת הוצגו יצירותיו ב-40 תערוכות אישיות בגלריית א.פ. פטי ומ. קאלאצ'י בפריז, גלריית 1000–2000 בפריז, גלריית ז'אק ורייר בליון וגם בחו"ל. ציוריו השתתפו בתערוכות קיבוציות כמו Museum of fun (מוזיאון הכיף) שאורגן בשנת 1984 על ידי העיתון אסאהי שימבון בטוקיו, Art et Alchimie (אמנות ואלכימיה) בביאנלה של ונציה ב-1986, Le surrealisme et l'Amour (הסוריאוליזם והאהבה) במוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פריז ב-1998, Marcel Duchamp e altri iconoclasti anche (מרסל דישאן ועוד איקונוקלסטים) במוזיאון לאמנות מודרנית ברומא (1998), Hypnos.Contribution a une histoire visuelle de l'inconscient במוזיאון לאמנות מודרנית ברומא (1998), במוזיאון לאמנות מודרנית של ליל מטרופול ב-2009 וכו' וכן בירידים בינלאומיים בבזל, מילנו, בולוניה, גנט, ביריד הבינלאומי לאמנות עכשווית בפריז וכו'. אחרי שנות ה-1990 הוצג מחדש גם ברומניה, מולדתו, בתערוכות המוקדשות לאוונגרד. ארבעים שנות פעילותו בצרפת, ציוריו ורישומיו של ז'ול פרחים שיקפו עולם של קסם, הומור, השראה ממיתוסים קלאסיים ואנימיסטים, מקלפי הטרוט, האלפבית העברי ומאלכימיה. מסעותיו לדרום אפריקה השאירו חותם עמוק ביצירתו[4] עולמו של פרחים נשאר פתוח למיזוג פנטזיות מסוגים שונים:עולם חי המחבר את בעל החיים והצומח, את המכני והחי, נופים של אשליות רבי ממדים הנחצים על ידי צורות מפתיעות ומכשפות.(כדברי ידידו המשורר אדואר ז'אגר).
יצירתו נמצאת באוספים ציבוריים רבים:הקרן הלאומית לאמנות עכשווית בפריז, המוזיאון לאמנות עכשווית ברומא, מוזיאון ישראל בירושלים, המוזיאון הלאומי לאמנות בבוקרשט, וכן באוספים פרטיים כמעט בכל רחבי תבל. בצרפתי היה פרחים חבר בחברת היוצרים באמנויות הגרפיות והפלסטיות.
ז'ול פרחים נפטר בשנת 2008 בגיל 94 והובא לקבורה בבית הקברות פר לשז. לאלמנתו, מרינה ואנסי-פרחים, היסטוריונית של האמנות, פרופסור אמריטה באוניברסיטת סורבון, הזכויות הבלעדיות למורשת האומן.
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'ול פרחים היה נשוי פעמיים - עם השחקנית אגניה בוגוסלבה ומאוחר יותר עם ההיסטוריונית של האמנות מרינה ואנץ', הידועה כמרינה ואנסי-פרחים. מנישואיו הראשונים נולדו לו שני ילדים: מאתיי פרחים ורוזליה פרחים.
פרסים ואותות הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרס המדינה של רומניה
- תואר האמן המצטיין של הרפובליקה
- מדליית זהב ביריד לייפציג
- מדליית כסף בטריאנלת מילאנו
- פרס בפסטיבל הבינלאומי בתיאטרון אפידוורוס ביוון
- חבר לשם כבוד באקדמיה לציור של פירנצה
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2014 -תערוכה לכבוד מלאת מאה שנה להולדתו אורגנה במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית בשטרסבורג בצרפת.
- 2014 כתב העת Caietele Avangardei ברומניה הוציא גיליון מיוחד למלאת מאה שנה להולדתו
מבחר יצירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חלום של נערה"
- ברוש חוצה את הים
- מאזן מושלם
- משחק של חם,
- פרופילים של מוסר
- 1931 -Compoziție suprarealistă קומפוזיציה סוריאליסטית (כיום - במוזיאון הלאומי לאמנות בבוקרשט)
- הדמויות אינן נראות כבר מבשר ודם, אלא מחומר אפור, אופייני לציורי הסוריאליסטים, מעין תערובת של אנושי ומינרל[1]
- 1932 - Peisaj organic (נוף אורגני)
-תמונה אונירית, עם דמויות כמו רוחות רפאים, הקשורות לשורשים מוזרים באדמה (במוזיאון ישראל בירושלים.[1]
- 1948 - Aura Buzescu, portret
- 1972 - Le Congrès, ציורים מלווה בשירי אלן ז'ופרואה
- 1974 - Alphabet - אלפבית - ליתוגרפיות מאת פרחים; דברי מבוא מאת מרינה ואנסי
- 1982 - Mythographies - טקסטים וליתוגרפיות מאת פרחים
- 1983 - Chroniques de l'armoire (כרוניקות ארון)
- 1985 - André Breton est-il toujours vivant? (אנדרה ברטון עדיין חי?), L'Hippocampe (היפוקמפוס) - ציורים מאת פרחים, טקסט מאת ז'יל פלאזי
- 2000 - Un miroir se promène dans la rue (ראי מטייל ברחוב)
- 2000 - Sérigraphies et textes de Perahim. (סריגרפיות וטקסטים מאתז'ול פרחים)
איורים לספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהוצאה לאור לנוער בבוקרשט - Editura Tineretului
- 1953 - נינה קסיאן - Nică fără frică (ניקה חסר הפחד) ספר לילדים
- 1960 - ג'לו נאום - Poem despre tinereţea noastră (שיר על נעורינו)
- 1960 - טודור ארגזי - Stihuri pestrițe (שירים ססגוניים)
- 1961 - ג'לו נאום -Soarele calm (השמש הרגועה)
- 1961 מיכאי אמינסקו - שירים
- ג'לו נאום - ספר עם אפולודור Cartea cu Apolodor
- אנטול פראנס - נשף מסכות (Balul costumat)
בהוצאות אחרות:
- ניקולאי גוגול - מבקר המדינה (Revizorul)
- 1968 -אלכסנדרו מצ'דונסקי - Poema rondelurilor (שירת הרונדלים)
- 1985 - רנה קרוול - בהוצאה "Europe", פריז
ב-1963 ערך את הספר "גרפיקה לוחמת רומנית" (Grafica militantǎ romîneascǎ) בהוצאת "Meridiane"
מחזות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1958-1956 יחד עם ג'לו נאום - Florence, c'est moi (פירנצה זו אני) - פורסם ב-2004 בכתב העת Athanor
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Roland Prügel: Im Zeichen der Stadt Avantgarde in Rumänien, 1920-1938 Böhlau Verlag, Köln, Wien, Weimar, 2008, S. 140–145
- Erwin Kessler et al. Colori delle Avanguardie. Arte in Romania 1910-1950 Gangemi editori spa Roma 2011,
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Younger generation - Jules Perahim (באנגלית)
- מתוך תערוכת "מדאדא לסוריאליזם" - ציורי פרחים ופאון
- יצירות של פרחים באתר wikiart (באנגלית)
- יצירות של פרחים
- לזכרו של ז'ול פרחים (ברומנית)
- Centenar Jules Perahim, la Strasbourg (ברומנית)
- הגרפיקה הפוליטית של ז'ול פרחים- בלוג של Alec Dunn
- Valentina Iancu 2014 Jules Perahim- Surrealism and Politics Samizdat online(הקישור אינו פעיל)
- על בית החלב של ינאקה באתר מטרופוטם 2009 (ברומנית) -Acum și atunci: Lăptăria lui Enache - La zi pe Metropotam
- אתר עיריית שטרסבורג 2014.Estelle Pietrzyk Perahim. La Parade Sauvage
- הסוריאליסט האחרון - מאמר רוויו Stefana Sabin 2014 באתר התרבות הגרמני "פאוסט"
ז'ול פרחים, דף שער בספרייה הלאומית
