אלכסנדרו מצ'דונסקי

אלכסנדרו מצ'דונסקי
Alexandru Macedonski

לידה	14 במרץ 1854 קראיובה, נסיכות ולאכיה
פטירה	24 בנובמבר 1920 (בגיל 66) בוקרשט, ממלכת רומניה
מקום קבורה	בית הקברות בלו
מדינה	נסיכות ולאכיה, הנסיכויות הרומניות המאוחדות, ממלכת רומניה
שם עט	Duna, Luciliu, Sallustiu
שפות היצירה	רומנית, צרפתית
השכלה	המכללה הלאומית ע"ש קרול הראשון בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
תקופת פעילות	מ-1866
עיסוק	משורר, סופר, פובליציסט, בלשן
מפלגה	המפלגה הלאומית ליברלית
ילדים	Alexis Macedonski
חתימה

אלכסנדרו מצ'דונסקי (ברומנית: Alexandru Macedonski;‏ 14 במרץ 1854, בוקרשט - 24 בנובמבר 1920, בוקרשט) היה משורר, סופר ופובליציסט רומני. נודע כ"משורר הרונדלים" והושפע על ידי אסכולת הפארנאס, ומאוחר יותר על ידי הסימבוליזם הצרפתי.

סביב כתב העת שהקים, "ליטראטורול", כינס מצ'דונסקי חוג ספרותי שביקש לקדם את המודרניזציה של השירה הרומנית, תוך כדי פולמוס עם החוג "ז'ונימיה" ששיחק בזמנו תפקיד דומיננטי בחיי התרבות של רומניה. נודע גם בעימותיו עם הסופרים הרומנים וסילה אלכסנדרי, מיכאי אמינסקו ויון לוקה קאראג'אלה.

מצ'דונסקי עודד כישרונות צעירים, ביניהם ג'ורג'ה בקוביה, טודור ויאנו, שפרסמו במגזין שלו "ליטראטורול", וגם טודור ארגזי וגאלא גאלאקטיון שפרסמו לראשונה בכתב עת אחר שבעריכתו, "ליגה אורתודוקסה".

בשנת 2006, 86 שנה אחרי מותו, קיבל מצ'דונסקי את התואר "חבר פוסט מורטם של האקדמיה הרומנית".

רקע משפחתי

משפחת אביו הגיעה לנסיכות ולאכיה בתחילת המאה ה-19, והייתה ככל הנראה ממוצא בולגרי או מקדוני כפי שמעיד שמה, או אולי ארומני. לטענת אבות המשורר, המשפחה היא נצר למורדים מקדונים בעות'מאנים. גם בוולאכיה, סבו של הסופר, דימיטריה, ואחי הסב, פאבל, לקחו חלק במרד שהנהיג בשנת 1821 טודור ולדימירסקו, בן ברית של היוונים מפיליקי אטריה, נגד הטורקים ונגד שלטון הפנריוטים. דימיטריה הפך לדמות שנויה במחלוקת אחרי שבשלב הסופי של המרד צידד במנהיגי האטריה, אלכסנדר איפסילנטי ואחרים, בהאשמותיהם נגד טודור ונתן יד ברציחת המהפכן הרומני.

שניהם, דימיטריה ופאבל מצ'דונסקי עשו אחר כך קריירה בצבא הוולאכי בתקופה שבה הנסיכות הייתה במשטר כיבוש רוסי. התקנון האורגני של המינהל ברוסי בוולאכיה, הכיר במשפחת מצ'דונסקי כשייכת לאצולה המקומית.

דימיטריהמצ'דונסקי נשא לאשה את בתו של קצין רוסי או פולני^{[דרושה הבהרה]}. בנם, אלכסנדרו מצ'דונסקי (האב) קיבל חינוך צבאי ברוסיה ועלה בהיררכיה של הצבא הרומני עד לדרגת גנרל והיה לשר המלחמה בימי שלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה. גם דודו של הגנרל, פאבל וגם אחיו מיכאיל היו משוררים, אולם חובבים.

אמו של אלכסנדרו מצ'דונסקי הבן, מריה, בת לבית פיסנצה (Fisenţa) (גם ויצ'נץ או ויצ'נצה) הייתה צאצאית של בויארים מחבל אולטניה. אבות אביה היו, ככל הנראה, מהגרים מממוצא רוסי שהתבוללו בתוך האצולה הרומנית. קיימת השערה חלופית, לפיה אבותיה היו ממוצא איטלקי-רוסי. מריה אומצה על ידי הבויאר דומיטראקה פרייאנו וכך ירשו הורי המשורר את האחוזות אדנקאטה ופומטשט בכפר גויישט שבעמק האמראדיה במחוז דולז'.

אולם גם המשורר וגם אביו הגנרל, לא היו שבעי רצון מאילן היוחסין כפי ששורטט על ידי חוקרים. אף על פי שהשתייכו לכנסייה הנוצרית האורתודוקסית, הם טענו שאבותיהם הקדומים של המשפחה היו בני ביברשטיין-רוגאלה, אצילים ליטאים מן הממלכה הפולנית-ליטאית לשעבר. מצד שני אלכסנדרו מצ'דונסקי הבן התגאה גם בשורשיו הבלקניים, כפי שניתן לראות בשני שירים (Vânt de stepe -רוח ערבות, ו-"Stepa" - הערבה), שאותם כתב בשנות ה-1880,שבהם הסלבים הדרומיים מוצגים כמופת של לוחמי חופש. כפי שציין ההיסטוריון של הספרות הרומנית, ג'ורג'ה קלינסקו, על אף התערות המשפחה בתרבות המקומית, המוצא המיוחד שלה עזר להעשיר את התרבות הרומנית על ידי הדגש על "המסורת ה"טראקית" ועל ידי הרוח ההרפתקנית".

שנותיו המוקדמות

אלכסנדרו מצ'דונסקי הבן נולד בבוקרשט כילד השלישי מבין 4 ילדיהם של הגנרל מצ'דונסקי ואשתו מריה. האחות הבכורה, אקתרינה, הייתה נשואה לבן משפחת גיקה, אחר כך לצרפתי בשם לבף, ופרסמה שירים בצרפתית בעיתון אחיה, "ליטראטורול". האח הגדול, דימיטריה מצ'דונסקי היה וטרן של מלחמת העצמאות של רומניה (1878-1877), בעוד האח הקטן, ולדימיר, עורך דין בבוקרשט, פרסם גם הוא כמה רשימות ונובלות ב"ליטראטורול".

עד גיל 6 היה אלכסנדרו ילד חולני, שסבל מהתפרצויות עצבים ומצבי ניתוק רגעיים. בשנת 1862 נשלח ללמוד באחוזת המשפחה בעמק אמראדיה, בחבל אולטניה.געגועיו לימי הילדות ולנופיה מאפיינים את אחד ממחזורי שיריו.

בהמשך למד במכללה הלאומית ע"ש קרול הראשון בעיר קראיובה, אותה סיים בשנת 1867.

בגיל 12 כתב את השיר "Plânsul amantei" (קינת האהובה) אותו כלל במחזור השירים "פרימה ורבה".

ב-24 בספטמבר 1869 המשפחה הוכתה על ידי מות האב, שלדעת אשתו ומאוחר יותר, גם לדעת המשורר, הורעל על ידי יריביו הפוליטיים. לזכרו כתב בווינה בשנת 1870 שיר שנכלל גם בקובץ "פרימה ורבה".

מסעות באירופה והתחלת הקריירה הספרותית והפוליטית

בתום לימודיו התיכוניים, בשנת 1870, בגיל 16 טייל ברחבי אוסטרו-הונגריה, איטליה ושווייץ. הנסיעה נועדה במקור לעזור לו להתכונן לקראת כניסתו לאוניברסיטה בבוקרשט, אולם לבסוף העביר אותה בבילויים ובהתנסויות רומנטיות.

באותה תקופה פרסם מצ'דונסקי לראשונה שיר (Dorința poetului משאלת המשורר) בעיתון "Telegraful român בסיביו. אז התחיל לשכלל את סגנונו השירי, לא מעט בהשפעת השירה הרומנטית ונציגיה דאז בארצו - דימיטריה בולינטיניאנו ויון הליאדה רדולסקו. באיטליה ביקר, בין היתר, בפיזה, פירנצה וונציה ולדבריו נכח בכמה קורסים באוניברסיטת פיזה, אם כי אין לכך עדויות. כפי שסיפר ביומנו, התמודד באיטליה עם בעיות כספיות ובריאותיות.

הדף הראשון של קובץ שיריוPrima verba, 1872

בשובו לבוקרשט התקבל באוניברסיטת בוקרשט בפקולטה לספרות, אך לא ביקר בשיעורים באופן סדיר.

בשנת 1872 פרסם את קובץ השירים הראשון, "Prima verba" וביקר שוב באיטליה.

אחרי שב-23 במאי 1873 פרסם ב"טלגראפול רומן" שיר נגד המלך קרול הראשון ("מלאו היום שמונה שנים של סבל" Sunt opt ani de suferință care astăzi s-a-mplinit),), אמו הדואגת, שחששה מפני העמדתו לדין על חילול כבוד המלך, שלחה אותו בדחיפות לחו"ל. הוא הפליג על הדנובה לווינה ואחר כך לגלייכנברג ולאיטליה, בה שהה בעיקר בנאפולי.

בעת המסע התיידד עם המלחין הצרפתי ז'ול קומברייה, איתו התכתב לפרקים במהלך חייו.

בשובו למולדת, התגייס מצ'דונסקי לפוליטיקה ולעבודה העיתונאית כחבר במפלגה הליברלית . בשנים 1873–1875 הוציא לאור את העיתון "אולטול" ,בו פרסם מאמרים ברוח המפלגה, תרגומים מכתבי ברנז'ה, למרטין, אקטור דה שרלייה, סיפורים קצרים ורשמי מסע.

בגיל 22 כתב גם את מחזהו הראשון "התאומים". ב-23 ביוני 1874 ספג לעג פומבי מהסופר יון לוקה קאראג'אלה בכתב העת הסאטירי Ghimpele (הקוץ),באמצעות דמות בדיונית בשם "א.א. מסקי" בעלת יומרות "אציליות", ו"ליטאיות", ופוליטיות. היה זה האירוע הראשון בשורה הארוכה של עימותים בין השניים.

כתגובה להגמוניה של החוג הספרותי "ז'ונימיה", הקים בעצמו בשנת 1880 אסכולה לשירה, ששאבה השראה מן הרוחות החדשות שנשבו בספרות האירופית. בהשפעת אלפרד דה מיסה כתב את מחזור השירים "Nopţi" (לילות). בשנת 1890 אימץ את הרונדל כצורת שירה מועדפת. כתב רומן בשפה הצרפתית (Le calvaire de feu ייסורי האש).

מצ'דונסקי היה הראשון שהכניס לשירה הרומנית "חרוזים לבנים" ומקצבים וחופשיים.

המשפט ותפקידיו המינהליים

צילום של אלכסנדרו מצ'דונסקי משנת 1878

במרץ 1875 המשורר נעצר בחשד להוצאת דיבה ולהסתה למרד.

במשך שנה קודם לכן השתתף עם העיתון "אולטול" במסע נגד המפלגה השמרנית ומנהיגה, לסקר קטרג'יו. בין המסרים שהיה חתום עליהם היו מצויות קריאות לאדם מן השורה "לקום עם נשק ביד ולכות בממשלה ובסוכניה". קרא קריאות דומות גם נגד השליט, השליט קרול . הוא נעצר למשך שלושה חדשים בכלא בבוקרשט. נתמך על ידי העיתונות ה"ליברלית" ובעזרת אחד הסנגורים המפורסמים מקרב החוגים הפרו-ליברלים, ניקולאיה פלווה, ב-7 ביוני 1875 הובא מצ'דונסקי בפני חבר מושבעים וזוכה מכל אשמה. לרגל שחרורו מן המאסר התארגנה חגיגה עממית ספונטנית.

הקריירה של מצ'דונסקי כאיש מינהל פרצה אחרי שהורכבה ממשלה חדשה דווקא על ידי השמרן יון עמנואל פלורסקו.

למורת רוחו, שמו לא נכלל ברשימת המועמדים לפרלמנט של המפלגה שלו בשנת 1875. הוא צורף למערכת העיתון "סטינדארדול" ("הדגל"), שנודע באג'נדה רדיקלית יותר ורפובליקנית. הממשלה החדשה מינתה אותו לפרפקט של מחוז בולגרד (צ'טאטיה אלבה שבבוג'אק, אולם כהונתו הסתיימה בתקופה שלפני המלחמה העות'מאנית-רוסית בשנים 1877–1878. כשבשנת 1876 ביקשו מתנדבים רוסים לחצות בבוג'אק את הגבול רומניה בדרך לסרביה, מצ'דונסקי לא שמע להוראת ראש הממשלה יון ברטיאנו ודחה את הבקשה ונצמד להמלצה הרשמית של שר הפנים ג'ורג'ה ורנסקו. עקב כך סולק מצ'דונסקי מתפקידו.

נחוש ברצונו להשפיע מעל דפי העיתונות התנדנד בביקורתו - לסירוגין - נגד המפלגה הליברלית ונגד זו השמרנית. בתקופה מלחמת העצמאות של רומניה, הקים מצ'דונסקי שורה של כתבי עת כושלים בעלי תוכן פטריוטי כמו "וסטיה" ("Vestea" הידיעה), "דונריה " ("Dunărea" - "דנובה"), "פולג'רול" ("Fulgerul" הבזק), ואחרי שנת 1880 "טררה". הוא נשאר כל חייו עקבי בעוינותו לאימפריה העות'מאנית, אפילו כעבור שלושים שנה כשהצהיר: "איננו רוצים את טורקיה באירופה!"

ב-14 ביוני 1877 מינה אותו קונסטנטין א. רוסטי בתפקיד מבקר פיננסי של המחוז פוטנה, אך נעלב מכך וסירב למינוי ב"תפקיד המצחיק" כפי שאמר. פנה לעומת זאת למיכאיל קוגלניצ'אנו מתוך תקווה שימונה נספח צירות בחו"ל, אבל ב-13 בנובמבר קיבל תפקיד מנהלי אחר - של פרפקט נפת סיליסטרה נואוה, עם המושב בצ'רנוודה. נשאר בתפקיד זה עד לפירוק המחוז סיליסטרה ב-9 באפריל 1879. באותה תקופה ערך כמה מסעות ארכאולוגיים, וכתב חרוזים לבנים על אתר חינוב שהטביע בו רושם רב.

ב-12 באפריל 1879 נכנס מצ'דונסקי למשרה החדשה כמנהל נפת סולינה. בהזדמנות זו נסע לאי הנחשים (אינסולה שרפילור), אי קטן שריבונותו שנויה במחלוקת לאורך השנים בין רומניה ובין שכנתה ממזרח. המסע לשם עורר בו ריגושים חושיים ואסתטיים ניכרים, אותם העביר ליצירתו "לבקי ותאלאסה".

כיהן לאחר מכן לזמן קצר כמפקח פיננסי כללי ובשנת 1880 כמפקח על המונומנטים ההיסטוריים.

בסך הכל, לפי החישובים של ג'ורג'ה קלינסקו, עבד רק 18 חדשים כעובד מדינה, וזאת מפני שכבן לגנרל ולשר לשעבר, שאף למלא רק תפקידים גדולים. הוא חשב שזו חרפה לאיש ספרות דגול להתבזות בתפקידים פקידותיים.

באותן השנים כתב גרסה רומנית לפואמה "פריזינה" מאת לורד ביירון, וכתב את השירים "איטלו" ו"הסוס של הערבי". רשמיו מאי הנחשים דחפו אותו לכתוב את הרומן הפנטסטי "תאלאסה, דרך ייסורים של אש" ואת השיר "לבקי".

"ליטראטורול" - השנים הראשונות

בשנות ה-1880 חלה תפנית בקריירה של הסופר. הלך והתגבש בחברה דימויו כנונקונפורמיסט ועוף מוזר. נסיבות אלה הובילו אותו להזדהות עם תדמית "המשורר המקולל" עליה כתב פול ורלן. מצ'דונסקי החל לראות את עצמו דובר של "שירה חברתית" המשלבת בתוכה ליריקה עם מגויסות פוליטית. בינתיים התקפותיו נגד הליברלים ונגד המלוכה פגעו אנושות בכל סיכוי לקידום במישור הפוליטי.

ב-20 בינואר 1880 הוציא מצ'דונסקי לאור את הגיליון ראשון של כתב העת "ליטראטורול", שנקרא "הליאדיסטי", מפני שהוא ראה עצמו כממשיך של יון הליאדה רדולסקו). העיתון החדש שהפך למשפיע וארך ימים, ביקש להיות שופר לחוג הספרותי האקלקטי שמסביבו של מצ'דונסקי ומאוחר יותר, של הסימבוליזם הרומני. בגרסתו הראשונה התנגד לקו של החוג "ז'ונימיה" ושל כתב העת ""קונבורביר ליטרארה" שלדעתו, השתלטו ללא הצדקה על השיח הספרותי של התקופה. הוא האשים את חברי ז'ונימיה שבהנהגת טיטו מאיורסקו כי השליט את "הדעה הקדומה הפוליטית בספרות". "ליטראטורול" זכה לברכתו של המשורר הרומנטי הנערץ וסילה אלכסנדרי, וגם לשיתוף הפעולה של כותב הזכרונות גאורגה סיון ושל המשכיל ווסילה אורֶקיה שנבחר ליושב ראש החוג שמסביב לעיתון. אורקיה, כשר החינוך, העניק למצ'דונסקי בשנת 1881 את העיטור הממלכתי להצטיינות "בנה מרנטי", דרגה ראשונה.

עם הסופרים הצעירים שהתחילו את דרכם הספרותית על דפי "ליטראטורול" באותן השנים נמנה דויליו זמפירסקו, פרוזאיקון ואז גם משורר בסגנון אסכולת הפארנאס.

לצידו של מצ'דונסקי, ניהלו את "ליטראטורול" בוניפאצ'ו פלורסקו והמשורר ת.מ. סטויינסקו. עם זאת לא שלל מצ'דונסקי פה ושם גם נקודות משותפות עם גישת החוג של "ז'ונימיה". ב-1881 בוניפצ'ו פלורסקו עזב את המערכת עקב ריב עם מצ'דונסקי שתקף אותו מדפי העיתון בגין שלוש המשרות של פרופסור שכיהן בהן.

בנובמבר 1880 הוצגו בבכורה בתיאטרון הלאומי שני מחזותיו -"Iadeş" ("יאדש") ו"Unchiaşul Sărăcie" ("דוד דלות") שלא זכו להצלחה יתרה. בשניהם שיחקה הדיווה אריסטיצה רומנסקו שנאלצה לדחות את חיזורי המחזאי ולגרום לו לעוגמת נפש.

בשנה הבאה, 1881 פרסם מצ'דונסקי את הקובץ "שירים". לא נמנע, למרות הכל, להשתתף גם במפגשים של החוג היריב "ז'ונימיה", שבו דקלם את שירו Noapte de noiembrie ("ליל נובמבר") מן המחזור "Nopţi" (לילות). טיטו מאיורסקו, ראש החוג, מחא לו כפיים, אך רשם ביומנו שלא התרשם מן השיר. מי שאהב אותו היה בוגדן פטריצ'ייקו חשדאו, גם הוא ממתנגדי "ז'ונימיה" שנכח באותה ישיבה.

פולמוסיו עם אלכסנדרי, אמינסקו ואחרים

אף-על-פי שהעריץ את וסילה אלכסנדרי, בחירתו בשנת 1881 של המשורר המולדבי המהולל לחתן הפרס הגדול של האקדמיה הרומנית הייתה בעיני מצ'דונסקי לבלתי נסלחת. שלושה גליונות של "ליטראטורול" בשנת 1882 הקדיש מצ'דונסקי לצורך להרוס את מיתוס חוסר הרבב של אלכסנדרי ויצירתו. הוא האשים אותו בקטעי שיר בלתי-אואופונים, חריזות שגויות, טעויות מבניות ובמשמעות של המילים ואף בפלגיאט משירי עם. אלכסנדרי עצמו היה חבר באקדמיה הרומנית ומצ'דונסקי סבר שאין זה ראוי שחברי האקדמיה יחלקו את פרסים בינם לבין עצמם. ”אלכסנדרי, אדם עשיר, חבר האקדמיה, עם תחנת רכבת באחוזתו, קיבל 10,000 ליי מהאקדמיה. 'בושה! שלוש פעמים בושה, מר אלכסנדרי, ורבותי חברי האקדמיה!'”^{[דרושה הבהרה]}

אלכסנדרי הגיב בדרמה שלו Fântâna Blanduziei ("הבאר של בלנדוזיה") שבו דמותו של הורטיוס מייצגת את עצמו, בעוד שדמות המשורר המקנא זואיל מייצגת את מ'צדונסקי.

מצ'דונסקי לא נשאר חייב ועקץ אותו במכתם. חברי "ז'ונימיה" השיבו למצ'דונסקי מאוחר יותר, בשנת 1883 על ידי בקורת קטלנית של פטרו ת. מיסיר על הקובץ שיריו.

בהמשך מצ'דונסקי נרגע וחזר להערצתו את אלכסנדרי כשהוא רואה בעצמו את ממשיכו.

ב-1 בינואר 1883 "ליטראטורול" הפך ל"חברת כתב העת לירטאטורול" המונה מעל 1,500 חברים וסניפים בכמה ערים. וסילה אורקיה הסכים לקבל את תפקיד יושב הראש לשם כבוד של החברה, אך הדגיש שלא היה שלם את הפולמוס נגד אלכסנדרי.

ב-24 בפברואר 1883 מצ'דונסקי התחתן בקראיובה עם אנה ראלט-סלטיניאנו, בת למשפחת בויארים מיוחסת, שהביאה לו נדוניה מכובדת. לזוג נולדו שישה ילדים: חמישה בנים - ג'ורג'ה (יליד 1884) שנפטר בגיל שנתיים בלבד, אלכסיס, שהיה לצייר, ניקיטה, "ממציא הצדפה המלאכותית", פאבל, עיתונאי וסופר לעתיד, קונסטנטין-היאצ'ינט, שחקן תיאטרון, ובת אחת - אנה. גם נכדו סוארה, הבן של אלכסיס, היה לצייר. למרות סגנון חייו ההטרוסקסואלי, נשאר מצ'דונסקי מעריץ מוצהר של היופי הגברי ונפוצו שמועות על היותו הומוסקסואל בארון.

ב-1882, אותה שנה שבה הסתכסך מצ'דונסקי עם החוג ז'ונימיה, פרסם המשורר מיכאי אמינסקו בעיתון "טימפול" התקפה מרומזת עליו, כשכתב על משורר "שבקושי סיים את התיכון, הגיע לבוקרשט כדי למכור חפצי קישוט ואיפור ונכנס לענייני ספרות". אמינסקו מתח בקורת על התקפותיו של מצ'דונסקי נגד אלכסנדרי ובמאמרים הקרוי "חומרים אתנולוגיים" זרק רמזים לאומניים, בדברו על "הדחפים הממזריים של אותם הזרים שהפכו לרומנים בן לילה" ועל אותו פרצוף של סֵפּר שהעז לתקוף את אלכסנדרי. טודור ויאנו סבר כי לפני כן לא כתב מצ'דונסקי אף מאמר נגד אמינסקו. הבטאון של ז'ונימיה, באמצעות פטרו מיסיר, פרסם רוויו שלילי על קובץ השירים Poezii של מצ'דונסקי ולדעת ההיסטוריון הספרותי מירצ'ה אנגלסקו בקורת זו הייתה זדונית.

בשנת 1883כתב מצ'דונסקי מכתם חדש שרמז אל אשפוזו של אמינסקו בבית חולים פסיכיאטרי, מעשה שפגע קשות בקריירה העצמית שלו ובתדמיתו, בעקבות אפיתום זה, מצ'דונסקי נענש בחומרה על ידי החברה. דעת הקהל, בתמימות דעים נדירה, איחדה ידיים כדי להכריז עליו מת מוסרית כמי שהייתה לו האכזריות להטיח סרקזמים אלה במשורר הגדול כאשר כאשר הוכה על ידי מחלה. ההשלכות היו דרסטיות ביותר, מצ'דונסקי רצה להסביר את עצמו, אך העיתונים סירבו לפרסם את דבריו, מנויי ה"ליטראטורול" הפסיק את המינוי, חברת העיתון התפרקה. הסופר הפך למושא לגינוי ציבורי, והמעמד האריסטוקרטי, שהושפע רבות ממאיורסקו, הפסיקה לסייע לו. רק העיתון "רומנול" נתן לו ב-9 באוגוסט 1883:את ההזדמנות לפרסם כמה מילות הסבר למעשו.

"שירת העתיד"

בסתיו 1884 עזב את רומניה, והתיישב בפריז . החל לכתוב בצרפתית, בחיפוש אחר תהילת עולם. בתחילת 1885 חזר למולדת, ושיריו הראשונים בצרפתית פורסמו בסוף אותה שנה במגזין La Walonie בליאז', בעריכת אלבר מוקל. מגזין זה נחשב לאחד מהראשונים שקידם את הכתיבה הסימבוליסטית הצרפתית. ומצ'דונסקי, באמצעות שיתוף הפעולה שלו איתו היה חלק מהצוותים הסימבוליסטיים הראשונים

ב-27 בינואר 1885 הודיע ה"ליטראטורול" על פרישת המשורר, וב-17 במרץ הפסיק המגזין להופיע. אולם ב-7 באפריל הופיע מחדש, בעריכת ת. מ. סטויינסקו, תחת השם החדש Revista literară (כתב העת הספרותי), בעוד שם המשנה Literatorul נשמר עד 26 במאי.

בשנת 1886, בגיל שנתיים בלבד, נפטר בנו הבכור ג'ורג'ה . בנובמבר-דצמבר הופיעו שני גיליונות של ליראטורול. . מצ'דונסקי שיתף פעולה עם הוצאות לאור זרות La Wallonie, Revue de monde latin ו-Revue française . באותה שנה כתב את הסיפורים הקצרים נטורליסטים: (בנתיב של הדואר) Pe drum de poştă ,ו- O zi de august (יום באוגוסט), Din carnetul unui dezertor (מפנקסו של עריק), Între coteţe, (בין לולים) וNicu Dereanu (ניקו דריאנו) שנקבצו ב-1902 בקובץ Cartea de aur (ספר הזהב) ב-1887 נקלע לקשיים כלכליים גדולים, תוך כדי חשיפה לניכור חברתי. הוא כתב את השיר Noaptea de mai (לילה של חודש מאי), באפריל-מאי הופיע גיליון חדש של Literatorul. באוקטובר כתב את ב-L'Express-Orient את המאמר |הגרמניזציה של רומניה" La germanisation de la Roumanie ב- עיתון השגרירות הצארית בבוקרשט, ובנובמבר הוא פרסם את הגיליון היחיד של Revista independentă.[72] הוא פרסם את הסיפור הקצר Drama banală.[74]

ב-6 במרץ 1888 הוא פרסם את העיתון הדו-שבועי Stindardul Țarei (דגל הארץ), עיתון שמרני שפורסם בתמיכתו של נ. בלרמברג. ש פרש מן המפלגה הליברלית. אחרי עשרה גיליונות, העיתון נעלם ואז הוא פרסם בקיץ 1889 את Straja Țarei (משמר הארץ) יחד עם שטפן ולדסקו, תחת הכותרת: בטאון ליברל-שמרני. באפריל-מאי 1888 עם בוניפצ'ו פלורסקו, פרסם מצ'דונסקי עד חודש אוגוסט כתב עת בשם Romania literară (רומניה הספרותית). באביב 1889, הוא מונה כחבר בוועדה שנועדה לארגן מחדש את הרשומות הממלכה ואת בית הדפוס הממלכתי כשלצידו כיהנו א. קנטקוזין, ג. מנולאקי-קוסטאקי יפוראנו, וינטילה רוסטי וקונסטנטין ארביצ'אנו. ב-23 בדצמבר 1889 החל לשתף פעולה עם כתב העת "רומנול", עם הטור Viaţa bucureşteană (החיים בבוקרשט).

"ליטראטורול" הופיע שוב מיוני עד אוקטובר 1890, ומצ'דונסקי פרסם בו את מחזור "הרעיונות הברוטליים", שהמשיך ב-Revista literară לאורך שנת 1891, שם גם פרסם את שיריו הסימבוליסטיים ה"אינסטרומנטליסטים" הראשונים.

ב-14 במאי 1892 התקיימו הבבוקרשט הפגנות רחוב של סטודנטים, והמשורר הקדיש להם שירים שפורסמו ב-Românul. בין ה-15 ביוני ל-15 בדצמבר הופיעו שבעה גיליונות נוספים של "ליטראטורול", וסדרה חדשה זו של המגזין נמשכה עד פברואר 1895, כשצ'ינצ'ינט פאבלסקו שנהנה משבחי מצ'דונסקי כיהן בו כעורך ראשי ומאוחר יותר סגן המנהל.

מצ'דונסקי התפלמס גם בקצה השני של הזירה הפוליטית והספרותית, דהינו עם האינטלקטואלים הסוציאליסטים מסביב העיתון "קונטמפורנול" שבהנהגת קונסטנטין מילה ויואן נדז'דה.

באותה תקופה פרסם הוא מחזה על השליט קוזה - ("קוזה וודה") ותרגם משיריהם של מוריס רולינה אותו הפך לרפרנס תרבותי ראשי בקרב הסימבוליסטים הרומנים, וכן מהמשורר היווני אכילפס פאראסכוס. כמו כן כתב רשימה סאטירית בשם "הבית מס.10" (Casa cu nr.10).

יחסו ליהודים

מצ'דונסקי לקח לא פעם עמדה אוהדת, נונקונפורמיסטית, כלפי המיעוט היהודי בארצו, שנתקל ברומניה בשלהי המאה ה-19 ובהתחלת המאה ה-20 ברדיפות ובעוינות משמעותיות, בראש ובראשונה בשלילת זכויותיהם כאזרחים.

כך למשל, בשנת 1909 בנוגע ליהודים בעלי המלאכה ואנשי עמל, כתב את ההערות הבאות:

"בכל מקום ובכל הזמנים, מצטיינים היהודים כבעלי מלאכה...מיומנותם, טעמם הטוב, הקפידה שבעמלם, מבטיחים להם מקום כבוד כמעט בכל המקצועות... הם זגגים, ..צבעים, נגרים, קדרי צמרת, בוני מכונות, טייחים, מייצרי מראות, בקיצור, עוסקים בכל ועובדים קשה וביושר בכל הכיוונים. אם כך, מה עם המיתוס שהיהודי איננו אלא רק מלווה בריבית, חלפן, בנקאי, רוכל וכו'? כמו מיתוסים רבים אחרים, גם זה צריך להיעלם, כשאנחנו פוגשים את היהודים נאבקים ומצטיינים בכל ענפי הפעילות האנושית"

פרסים ואותות כבוד

• 1880 - העיטור להצטיינות "בנה מרנטי" (Bene merenti) דרגה א.

יצירות

שירה

• Prima verba (1872) (כותרת בלטינית - "מילים ראשונות")
• Poesii (1882) (שירים)
• Excelsior (1895)
• Flori sacre (1912) (פרחים קדושים)
• Poema rondelurilor (1927) (פואמת הרונדלים)

פרוזה

• Dramă banală (1896) (דרמה בנלית)
• Cartea de aur (1902) (ספר הזהב)
• Le calvaire de feu (1906)
• Thalassa (1915) (תלאסה)
• Nuvele (1923) (נובלות)

מחזות

• 1916 - *Moartea lui Dante Alighieri (מותו של דנטה אילגיירי)

לקריאה נוספת

• Adrian Marino Viaţa lui Alexandru Macedonski
• Adrian Marino Opera lui Alexandru Macedonski

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדרו מצ'דונסקי בוויקישיתוף

• Aurel Sasu Dicționar biografic al literaturii române (אאורל סאסו - לקסיקון ביוגרפי של הספרות הרומנית

כרך ב. עמ' 10-7

• "מצ'דונסקי, הגאון הנשכח" בעיתון "אדוורול" 2011

Macedonski, geniul uitat, "Adevărul" 8 במאי 2011

• אלכסנדרו מצ'דונסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• אלכסנדרו מצ'דונסקי, ברשת החברתית Goodreads