זאב וינשל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זאב וינשל
אין תמונה חופשית
לידה 26 בדצמבר 1863
הורדנה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בדצמבר 1943 (בגיל 79)
חיפה, המנדט הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בן-ציון זאב (ולדימיר) וֶיְנְשַל (26 בדצמבר 186313 בדצמבר 1943) היה רופא ופעיל ציבור בחיפה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינשל נולד בגרודנו שבתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, ברוסיה הלבנה (כיום בלארוס) לסיציליה (לבית אברהם קצנלבויגן) ושאול וינשל, בוגר בית המדרש לרבנים בווילנה, מורה, מזכיר מערכת העיתון "וסחוד" ורב מטעם הממשלה בטיפליס. וינשל התחנך במינסק והיה חבר באגודת חובבי ציון בעיר. הוא החל בלימודי מדעי הטבע באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ועבר ללמוד באקדמיה צבאית רפואית, דבר שהיה נדיר למדי ליהודים בתקופה ההיא. בשנת 1888 קיבל תואר דוקטור לרפואה וב-1890 התקבל לעבודה כרופא בבית החולים לפועלים בסנקט פטרבורג. ב-1891 נשא את קרולינה לבית לנדאו, דודתו של לב לנדאו חתן פרס נובל לפיזיקה[1].

בשל בעיות בריאות שוחרר משירות צבאי ונשלח לקווקז לשמש כרופא ממשלתי. במסגרת עבודתו התמחה בבקטריולוגיה של טיפוס הבהרות, במחלות ובמגפות אחרות. בעקבות התפרצות מגפת הכולרה עבד מ-1902 בבאקו כבקטריולוג ורופא, ואחר כך ניהל יחד עם אשתו בית הסגר הימי בזיק(Zığ, Baku) ואת בית-החולים למחלות מידבקות שלידו. במקביל שימש מזכיר הסתדרות הרופאים בעיר. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין רפואה.

עבודתו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינשל כתב בעיתונים מקצועיים ובעיתונים כלליים (בכללם "פראבדה") וציוניים ברוסית. בין השנים 19171920 ערך את עיתונם של ציוני קווקז "Еврейский кавказский вестник" ("המבשר ליהודי קווקז").

פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבאקו היה פעיל בוועד הציוני ושימש גם כיושב-ראשו. ככזה היה הנציג בקונגרסים ציוניים שונים (בשמיני, בעשירי ובאחד-עשר).

ב-1909 ביקר עם בניו בארץ ישראל. ב-1917 נבחר לסגן יו"ר הוועידה הציונית הקוקאזית וכחבר מועצת עיריית באקו. ביולי 1922 עלה ארצה, עבד כרופא ברחובות מיולי 1923 עד סיום חוזהו ביולי 1924[2], כרופא סניטרי עירוני בתל אביב עד אפריל 1926, ולבסוף התיישב בחיפה ופתח קליניקה ברחוב הרצל[3].

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בואו לארץ היה חבר הוועד המרכזי של הסתדרות הרופאים, ובתחילת 1928 מונה ליו"ר סניפהּ בחיפה, תפקיד אותו אייש עד לשנת 1935 עת הוחלף על ידי ד"ר יצחק איצקוביטש[4]. וינשל היה חבר באגודת לינת הצדק, שפעלה לטובת חולים עניים והקימה את "בית דינה" על שטח שנמסר לה בחכירה (במחיר נמוך מאוד) על ידי חברתו של אבא זיו.

גולת הכותרת של פעילותו הציבורית הייתה הקמתו של "תימנעה" (ברחוב חורב 7 באחוזה) בקיץ 1930. היה זה מוסד שהוקם במסגרת הסניף החיפאי של "הליגה למלחמה בשחפת"[5] לילדים שחלו בשחפת או שמישהו ממשפחתם חלה בה. הליגה נוסדה מיסודו של ועד הבריאות שליד ההנהלה הציונית ובראשה עמד ד"ר אביגדור מנדלברג. שמו של המוסד הוא תרגום של המילה Preventorium – מוסדות שהיו נפוצים בתחילת המאה ה-20 (אחד הראשונים שבהם הוקם על ידי נתן שטראוס בניו ג'רזי). בפתיחת בית החולים היו בו כעשר מיטות אך עם השנים גדל מספרן והגיע ל-50 ב-1952[6].

פעילות משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של זאב וקרולינה וינשל בבית הקברות היהודי חוף הכרמל בחיפה

בניו המשיכו את דרכו הציבורית ועבודתו העיתונאית. אברהם היה עורך דין בחיפה ובמקביל הוציא לאור וערך את "הצפון", מקומון שדגל בהשקפות התנועה הרוויזיוניסטית. מאוחר יותר נבחר להיות סגן ראש עיריית חיפה.
בנו יעקב היה רופא בתל אביב, הוציא לאור עיתון בנושאי רפואה ובביתו החלה לפעול קופת חולים לאומית.
אליעזר בנו היה ממהנדסי חברת החשמל והקים ב-1928 את לשכת ה"כ"ח" (ה"28") בארץ, שמטרתה הייתה הכרה ממלכתית בחיים הצבוריים של הציבור הרוויזיוניסטי.
בתו רות, ממייסדות הקורפורציה הציונית "שולמית", התחתנה עם עורך דין חיים גלובצקי שהתגייס לצבא הטורקי ויותר מאוחר עבד עם אחיה, אברהם. שניהם היו פעילים בתנועת החרות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גלילה רון־פדר-עמית, האגדה לבית וינשל: סיפורה של משפחה ציונית לוחמת, תל אביב: אדם, 1994.
  • נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799–1948, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, הפקולטה לרפואה על שם ברוך רפפורט – הטכניון, חיפה, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן־דודי פרופ' לב לנדאו, דבר, 9 בנובמבר 1962.
  2. ^ ראו מחקר מתוך פרוטקולים באתר לתולדות רחובות.
  3. ^ כל ארץ-ישראל תרצ"ב – 1932 מהדורה שנייה, הוצאת "מסחר ותעשייה" חברה להוצאות ולתערוכות בע"מ תל אביב, תרצ"ב.
  4. ^ ניסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ-ישראל 1948-1799, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט, תל אביב, 1998, עמ' 380.
  5. ^ עוד על פעילות הליגה בחיפה בשוקדים על ביעור מחלה ממאירה, משמר, 10 באוקטובר 1944.
  6. ^ רול, י. יסעור, י. (עורכים) חיפה, תשי"ד: ספר העירייה, המחלקה לפיתוח של עיריית חיפה; תשי"ד-1954, עמ' 232.