אברהם וינשל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברהם וינשל
Dr. Avraham Weinshall 1940s.jpg
לידה 27 בדצמבר 1893
פטירה 11 בינואר 1968 (בגיל 74)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אברהם וֶיְנְשַל (27 בדצמבר 189311 בינואר 1968) היה משפטן ביישוב ובתקופת המדינה, יושב ראש לשכת הסתדרות עורכי הדין בישראל, חבר אספת הנבחרים ואזרח כבוד של חיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינשל נולד בקווקז, באזור שבשנות האלפיים הוא שטח אזרבייג'ן, לקרולינה וד"ר זאב וינשל, ממייסדי הליגה למלחמה בשחפת בחיפה ומנהל בית החולים תימנעה. למד משפטים בגרמניה ובשווייץ, וקיבל תואר דוקטור למשפטים ב-1916. במקביל לעבודתו המקצועית התמסר לפעילות ציונית, ובשנת 1920 נשא את זינה (לבית שלמה קבש ולאה מבית בבקוב)[1], עלה לארץ ישראל, השתקע בחיפה והיה מראשוני עורכי הדין העבריים בעיר[2]. במלחמת העצמאות שכל את בנו שאול (19271948)[3], חייל בחיל התותחנים[4].

עבודתו המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינשל עסק רבות במשפטי קרקעות שונים כמו גם ניהול משא ומתן על רכישתן באופן עצמאי (כאדמות חניתה שנקנו בידי אחיו אליעזר וינשל)[5]. וינשל היה יועץ משפטי של גופים כלכליים גדולים, בהם ממגורות דגון, שבהן שימש דירקטור וחברת הכשרת היישוב שעסק בשירותה ברכישת קרקעות בגליל[6]. ב-1931 מונה ליועץ המשפטי של עיריית חיפה, ושימש בתפקיד זה שנים רבות.

היה ממייסדי אגודת עורכי הדין העבריים בחיפה וראש לשכת הסתדרות עורכי הדין בישראל (אחד הגופים שקדם ללשכת עורכי הדין בישראל).

וינשל היה מועמד להרכב הראשון של בית המשפט העליון[7][8] אך סירב ויותר מאוחר שימש עורך דינו של ד"ר ישראל שייב במאבק על זכותו של האחרון לשמש מורה[9].

היה חבר ועדת דורי לקביעת מבנה ההתאחדות לספורט בישראל[10] כנציג מכבי[11].

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתתף בוועידת היסוד של הסתדרות הסטודנטים הציונים "החבר" והיה לאחד ממנהיגיה.

ב-1925 היה בין מקימי המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ביחד עם אחיו יעקב, בנימין זאב פון וייזל, ישראל בנימין רוזוב וארתור קסטלר. וינשל עמד בראש אגודת "זכותנו" שקמה ב-1926 במטרה להגן על זכויות היהודים, תושבי ארץ ישראל, מפני קיפוח מצד השלטון[12].

היה חבר ועד הקהילה בחיפה, חבר הוועד הפועל שלו, וחבר באספת הנבחרים השנייה והשלישית.

בסוף שנות השלושים עזב בשל חילוקי דעות את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), הצטרף להנהלת תנועת "בני-חורין" והגיש בשמהּ לממשלת בריטניה תזכיר המוקדש לפתרון בעיית ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה דרש להקים חזית לאומית אחידה, להקים מורשון יישובי ולהכניס שיטת בחירות אזוריות במקום בחירות יחסיות המפצלות את הצבור. הרעיון נתקל בהתנגדות מפלגות שונות שראו בהקמת חזית לאומית אחידה סוף לדרכן העצמאית.

באוגוסט 1947 נעצר בידי השלטונות הבריטיים על פעילות פוליטית, והוחזק 40 יום במעצר במחנה המעצר בלטרון[13].

עיסוקו בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1916 היה עורכו של העיתון הלאומי היהודי "ההתעוררות" (Das Erwachen), שבו השתתפו טובי הסופרים היהודים. וינשל היה חבר מערכת "המבשר ליהודי קווקז" (בשפה הרוסית), שאביו היה עורכו, ופרסם בו שורת מאמרים המוקדשים לבעיות ההתיישבות העברית בא"י.

ב-19 בפברואר 1926 ייסד את עיתון "הצפון", שהיה המקומון הראשון בארץ ישראל (על אף שווינשל ייעד אותו גם לידיעות כל ארציות) והעיתון הרוויזיוניסטי הראשון בארץ ישראל[14]. העיתון ייצג אמנם את דעות התנועה, אך האחים וינשל היו בעליו ולפחות בתחילה הם נזהרו מכתיבת דעות אלו[15]. הוא הופיע תחילה כשבועון, ואחר כך כדו-שבועון עד לסגירתו ב-14 באוגוסט 1927[16] אחרי 99 גיליונות. העיתון היה הראשון בעל מדור ספורט מקיף. כיאה לעיתון רוויזיוניסטי המדור תקף את הפועל[17].

בשנת 1926 הקים עם ארתור קסטלר סוכנות ידיעות בחיפה[18].

ב-1936 חזר וינשל לנהל שבועון; הפעם את הירדן עיתונה הרשמי של התנועה. העיתון נסגר על ידי השלטונות הבריטיים.

על שמו רחוב בחיפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עוד עליה ראו בדוד תדהר (עורך), "זינה וינשל", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 949
  2. ^ י. העליון, יוסף קיסרי ז"ל, מעריב, 31 בדצמבר 1963
  3. ^ כשם סבו מצד אביו.
  4. ^ לזוג בת נוספת - יהודית.
  5. ^ עודד ישראלי וצמרת אביבי, יעקב ברגר - נפגע למוות בלילה הראשון להקמת חניתה במצבות מדברות.
  6. ^ יוסי בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל, הוצאת מאגנס, 2004, עמ' 87
  7. ^ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948
  8. ^ אליקים רובינשטיין, שלבי ההקמה של בית-המשפט העליון בתש"ח, שנה ראשונה לעצמאות 1948–1949‏, עורך: מרדכי נאור, יד בן צבי, עמ' 89
  9. ^ ניר קידר, הממלכתיות הרפובליקנית של בג"ץ ושל בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל 14, (2004), עמ' 135
  10. ^ אהרן להב, יורחבו סמכויות ועדות ההתאחדות שיורכבו על בסיס דמוקרטי, דבר, 24 בנובמבר 1963
  11. ^ מרדי נאור, הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, מודן - הוצאה לאור והוצאת מערכות, 2012, עמ' 432
  12. ^ זאב ז'בוטינסקי, הרוויזיוניזם הציוני במאבקיו, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, עמ' 185
  13. ^ שמות העצורים, דבר, 6 באוגוסט 1947
  14. ^ פרוטוקול יום עיון בסוגיות בתולדות התנועה הרוויזיוניסטית בחיפה מטעם מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה .
  15. ^ אמיר גילת, צמיחתה של העיתונות המקומית הממסדית בחיפה, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה
  16. ^ חיים קאופמן, ‏ייסודה של 'התאגדות הספורט הפועל', קתדרה יוני 1996
  17. ^ חיים קאופמן, ראשיתם של דיווחי הספורט בעיתונות העברית המנדטורית, בתנועה: כתב-עת למדעי החינוך הגופני והספורט, גיליון 1, אייר תשנ"ז מאי 1997
  18. ^ סוכנות מדינית לאומית "סמל", הצפון, 18 ביוני 1926