זאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תסמונת הזַאראמהרית- ዛር) שייכת למשפחת הפרעות האיחוז ונפוצה בעיקר באוכלוסיות באזור צפון אתיופיה, סודאן ומצרים. תסמונת זו הנה האמונה כי ישות על טבעית, רוח רעה המכונה הזאר, רודפת אחר הנאחז ולמעשה מנסה להשתלט על גופו על ידי דחיקת זהותו. על פי האמונה רוח הזאר הנה גורם מרכזי להופעת מחלות, אסונות והתנהגויות א-נורמטיביות שונות של הנאחז. תסמונת הזאר מוגדרת כ"תסמונת תלוית תרבות".

תסמונות איחוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונת איחוז הנה האמונה כי ישויות על טבעיות עלולות לחדור אל גוף האדם ויקנו בו שליטה זמנית תוך דחיקת זהותו האישית של האחוז.

נהוג להבחין בין שני סוגי מצבי מודעות משתנים: טרנס עם איחוז (Possession Trance= PT) וטרנס ללא איחוז (Non-Possession= NPT). הכניסה למצב טרנס ללא איחוז (NPT) לרוב נעשית באופן רצוני על ידי האדם אשר יכול להמריצה באמצעים שונים  כגון צום או נטילת סמים. היא מתאפיינת כחוויה הזייתית ולרוב האדם מודע וזוכר את הנעשה במהלך הטרנס. לעומת זאת במצב טרנס עם איחוז (PT) האדם לרוב אינו זוכר פרטים מחוויית הטרנס ולרוב הישות העל טבעית "תשתלט" על זהות הנאחז.

הבחנה נוספת בין הפרעות האיחוז הנה בין איחוז מרכזי לאיחוז פריפרי. איחוז מרכזי מאופיין לרוב כטקס חברתי שמטרתו לחזק נורמות מסוימות באותה תרבות. לרוב האיחוז המרכזי ילבש צורה של טקס דתי ועל כן האיחוז יהיה זמני ויעשה מתוך בחירת הנאחז. לעומת זאת איחוז פריפרי יתאפיין לרוב כמצב מתמשך הנכפה על הנאחז, אשר לרוב יהיה בעל מעמד חברתי נמוך. האיחוז הפריפרי נתפס כנגרם בשל חדירת רוחות רעות המעוניינות להזיק לנאחז והן האחראיות להתנהגותו. לרוב בחברות מסורתיות נשים הן אלו אשר יסבלו מהפרעות איחוז פריפרי, זאת מאחר שבחברות אלו מעמדן החברתי הנמוך מגביל את יכולתן לבטא רצונות או דחפים שאינם מתאימים לנורמות החברתיות. בחברות פטריארכליות מצופה לרוב מהאישה להיות כנועה לרצונות הגבר ועל כן איחוז על ידי רוח גברית רעה מהווה צורת ביטוי מקובלת להתנהגות תוקפנית המזוהה עם התנהגות גברית.

בני העדה האתיופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת ביתא ישראל מונה נכון לשנת 2014 כ-138 אלף תושבים, מתוכם כ-86 אלף ילידי אתיופיה.[1] קהילת ביתא ישראל חייתה בעיקר במחוזות הצפוניים הכפריים באתיופיה, במיוחד בסביבת גונדר ותיגראי. בחברה הכפרית המסורתית למשפחה מקום מרכזי ומבנה המשפחה היה פטריארכלי. בחברה זו מוענק משקל מרכזי לכבוד וישנה משמעות רבה לכיבוד ההורים והקשישים ובפרט לכיבוד האב. עם זאת, נשים לקחו חלק שווה בדיונים שהתנהלו בכפר, נשאו קולן בתפילה, קיבלו חלק שווה בירושה ויכלו לתבוע גט.

החברה החבשית מעודדת איפוק ומופנמות, ואין זה נהוג לדבר באופן ישיר, בייחוד בנושאים אישיים. ביטוי לכך ניתן לראות באופן הדיבור המרובה פתגמים. התרבות החבשית מעודדת הכלה של מצוקות נפשיות וריסון רגשות כמנגנון התמודדות. היא רואה בבטן כמכילה את כלל הרגשות האפשריים, ומעודדת המתנה בסבלנות עד להיעלמות המצוקה. לפיכך מצוקות נפשיות יבוטאו לרוב על ידי סומטיזציה כתחלואי גוף שונים שיתוארו ככאבי בטן וראש.

רוח הזאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוחות הזאר הנן בעלות אישיות ועל כן הן בעלות מין שם ודת. לרוב מתגלה זהות רוח הזאר רק במהלך טקס הוצאת הזאר הנעשה על ידי מטפל מסורתי הנקרא בעל-זאר. הדת של רוח הזאר אינה בהכרח תואמת את דתו של הנאחז ותוארו מקרים בהם יהודי נאחז על ידי רוח מוסלמית למשל. רוחות הזאר מתוארות כבעלי תכונות אנושיות שונות כגון רכושנות, אהבה וקנאה זאת לצד כוחותיהם העל טבעיים.

משיכת רוח הזאר לבני האדם מוסברת על ידי קוסמולוגיה, לפיה מקור רוחות הזאר הוא בגן עדן. על פי תפיסה זו, אלוהים ביקש לבקר את חווה ושלושים ילדיה בגן עדן. חווה חששה מביקור זה ולכן החביאה חמישה-עשר מילדיה המוצלחים ביותר. כאשר גילה זאת אלוהים, בחר להעניש אותה בכך שצאצאים אלו ייאלצו להפוך ליצורים נסתרים הפועלים בחסות הליל. רוחות הזאר הן למעשה צאצאים של ילדים אלו. רוח הזאר מקנאת למעשה בנאחז ולכן בוחרת "להשתלט" על זהותו.

קיימת הייררכיה בעולם רוחות הזאר, המשקפת במידה מסוימת את המערכת החברתית בעולם בו נוצרו. קיימים קשרי שארות בין רוחות זאר מסוימות, וחלקן נחשבות עליונות על פי רוחות אחרות. למשל רוחות זאר של נוצרים הנן נעלות יותר על פני רוחות זאר פאגאניות.

תסמונת הזאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לרכוש את רוח הזאר או לקבלה בירושה מקרוב משפחה, ואדם יכול להיאחז על ידי מספר רוחות זאר שונות. הנאחז יתואר לרוב כסוס, ורוח הזאר כ"רוכב". על הנאחז לרצות את רוח הזאר, ואי ריצויה יתבטא בהענשת הסוס על ידי מחלות, אסונות בחיי הנאחז והקרובים אליו, ובמקרים קיצוניים אף מוות. בין הנאחז לרוח הזאר מתקיים קשר סימביוטי, ועל כן אופן הטיפול המסורתי עוסק באיזון מערכת היחסים בין השניים וריצוי הזאר. המוטיב המיני מרכזי בזאר, ובדרך כלל מין הרוח תהיה שונה ממין הנאחז. לחוויית האיחוז על ידי הזאר אופי מיני, ועל כן גבר יתארה כקיום יחסי מין עם אישה יפה. אישה לעומת זאת, תתאר את הרגשתה כזהה לליל חתונתה, מאחר שהנורמה התרבותית אינה מקבלת תיאור מפורש של חוויה מינית על ידי אישה.

כל אדם יכול להיות חשוף לאיחוז פוטנציאלי על ידי הזאר אך לרוב אנשים משולי החברה או הנחשבים בעלי אישיות חלשה יהיו חשופים יותר לאיחוז. לרוב נשים יהיו חשופות יותר לתסמונת הזאר מאחר שהחברה האתיופית הנה חברה פטריאכלית. במקרים רבים לאישה לא ניתנים האמצעים החברתיים המתאימים על מנת לבטא מצוקה רגשית או על מנת לשפר את מצבה החברתי. איחוז על ידי רוח זאר גברית מאפשר לנשים בחברה האתיופית לגיטימציה חברתית להתנהגות המאופיינת כגברית ולביטוי רגשות מצוקה ודחפים אגרסיביים. בנוסף הוא מהווה כלי לאישה לשיפור מצבה החברתי ולחיזוק מעמדה אל מול בעלה או משפחתה זאת על ידי הצבת דרישות כגון אי קיום יחסי מין בימים מסוימים, בגדים חדשים או תכשיטים המבוטאות כדרישות הזאר.

לרוב, איחוז רוח הזאר נעשה בצמוד לאירוע טראומטי או מצוקה רגשית. ההופעה הראשונה של הזאר מתרחשת לרוב בגיל צעיר וסמוך לאירוע משמעותי באחד משלבי החיים, למשל חתונה, קבלת מחזור או מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה.

תסמונת הזאר שייכת לקבוצת הפרעות פסיכיאטריות המוגדרות כתסמונות תלויות תרבות. תסמונות אלו יהיו שכיחות באוכלוסייה בעלת רקע תרבותי מסוים, ועל כן לרוב יהיו ייחודיות לתרבויות מסוימות. תסמונות אלו אינן קשורות בהכרח לאזור תרבותי ספציפי, אלא עלולות להופיע במספר תרבויות בעלות מאפיינים דומים. הפסיכופתולוגיה של תסמונות אלו מושפעת במידה רבה מן הגורמים התרבותיים, כאשר גורמים אלו מעצבים את אופן התגבשות התסמונת, עוצמת ביטויה ואף על הסיבות להופעתה. ישנן תסמונות תלויות תרבות במובהק בהן התרבות מיסדה בצורה מלאה הפרעה פסיכיאטרית מסוימת. בהפרעות אלו התרבות פיתחה מנגנון התמודדות עם התסמונת, המגדיר את בעלי התפקידים ואופן ההתמודדות המקובל עם ההפרעות.

הטיפול בתסמונת הזאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול מסורתי בזאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול המסורתי עוסק סביב ריצוי הזאר והפיכתו לוואקבי- רוח אוהבת. זאת מאחר שעל פי האמונה מתקיים קשר סימביוטי בין הזאר לנאחז, ולכן לא ניתן לגרשו. ישנה חשיבות מרבית לריצוי הזאר, מאחר שאי ריצויו מתבטא בהענשת הנאחז בהתקפים הלובשים צורות שונות כגון: התקפים אפילפטיים, בלבול בזהות המינית הגורר התנהגות מינית, אדישות, דיכאון, התבודדות חברתית ומכאובים גופניים שונים.

ריצוי הזאר מתבצע בשני אופנים, על ידי קיום שני טקסים: טקס הבונה וטקס להוצאת הזאר הנערך על ידי המטפל המסורתי.

טקס הוצאת הזאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס להוצאת הזאר הנו הטקס הטיפולי המרכזי. הטקס נערך על ידי מטפל מסורתי הנקרא בעל-זאר, בחדר ייחודי שהוקדש לכך ונחשב טהור.

במהלך הטקס מוכנס האחוז למצב דיסאסוציאטיבי, שבמהלכו מעודדים את רוח הזאר להיכנס לגוף הנאחז, על מנת לנהל עמה משא ומתן. בעל הזאר משתמש במוזיקה הכוללת תיפוף מונוטוני קצבי ומשקאות חריפים, על מנת להכניס את המטופל למצב טרנס. במהלך טרנס האיחוז, המטופל מתחיל לדבר בשפת הזאר, אשר הנה שפה לא ידועה, וכך חושף את זהות רוח הזאר ומבוקשה. בעזרת טקס זה מסייע בעל הזאר למטופל לרצות את רוח הזאר ולהתיידד עמה.

טקס הבונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס בונה באתיופיה

בנוסף לטקס הורדת הזאר, על הנאחז לקיים טקס בונה יום יומי על מנת לשמור על ריצוי הזאר. זהו טקס מרכזי בתרבות האתיופית, הנערך לרוב כאירוע חברתי, ולא רק כטקס לריצוי הזאר.

על המארח, נאחז, להרתיח מים על גחלים המונחים על מגש באזור הטקס. פולי הקפה נקלים על הגחלים ולאחר מכן נטחנים לאבקה. במהלך הטקס נהוג להגיש שלוש כוסות קפה, אשר לכל אחת מהן חשיבות טקסית. הקפה מוגש לרוב בליווי כיבוד כגון ממתקים ופיצוחים, ומלווה בשתייה אלכוהולית. יש לקיים את הטקס בחדר מיוחד המוקדש לזאר, אשר שיש לשמור על טהרתו. 

הנאחז מצווה לקיים את הטקס שלוש פעמים ביום, בשעות קבועות. לעיתים רוח הזאר אף עלולה לדרוש קיום טקסים נוספים. אי קיום טקסי הבונה עלול להוביל לעונש חמור לנאחז, כגון מחלה קשה לנאחז או לקרוביו.

המטפל המסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטפל מסורתי הנקרא בעל-זאר. זהו מטופל לשעבר אשר למד לשלוט בהתקפיו, ובסיוע רוח הזאר שלו למד את שפת הזאר. על כן הוא יכול לתקשר עם רוחות זאר שונות. בעל הזאר לרוב נחשף לרוח הזאר שלו בגיל צעיר, ורק בבגרות הפך למטפל. לעיתים רוח הזאר עצמה מכוונת את הנאחז לכיוון הטיפולי, על מנת שיהפוך לבעל זאר בעתיד. בעל הזאר יכול להיות גבר או אישה, אך לרוב מטפלת זאר נשית נחשבת כאצילית יותר, ובעלת כישורים רבים יותר מהמטפל הגברי.

תפקידי מטפל הזאר המסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. מתן לגיטימציה חברתית למצוקתו של הפרט, על ידי מיסוד צורת ביטוי רגשות המצוקה.
  2. סיוע למטופל בהפיכת רוח הזאר לוואקבי - רוח אוהבת ומגינה על ידי ריצוי רוח הזאר.
  3. הפחתת תדירות ועוצמת הסבל בעזרת עידון והבנייה פולחנית טקסית.
  4. לאפשר לפרט מוחלש בחברה לשפר את מעמדו החברתי, בדגש על נשים.

משמעות הטיפול המסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיום טקס הורדת הזאר וטקסי הבונה מסייעים בכך שמהווים לגיטימציה חברתית לביטוי המצוקה הנפשית של הנאחז. במישור הקוגניטיבי, ריצוי הזאר מוביל לאיזון מערכת היחסים המשרתת את התפיסה התרבותית כי הבריאות מקורה באיזון הגוף והנפש. נוסף על כך, במישור התרבותי, קיום הטקסים והגדרת הפרעת האיחוז משמשים כמסגרת תומכת לנאחז. לרוב, בטקסים אלו משתתפים חברי הקהילה והמשפחה הקרובה, המספקים רשת תמיכה חברתית לנאחז. ישנה חשיבות להגדרת ההפרעה במישור התרבותי, ומיסודה מסייע לנאחז לסדר את עולמו הפנימי בהתאם אליה. מודל תסמונת הזאר, המגדיר ביטויי מצוקה באופן המקובל בחברה המעודדת איפוק ריסון והכלה של רגשות, מסייע לנאחז להתמודד עם מצוקתו הנפשית. באתיופיה, איחוז על ידי רוח זאר הוביל לכניסה לכתות זאר אשר היוו קבוצת שווים, והגדירו מחדש את מעמדו החברתי של היחיד.

הטיפול המערבי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית יהדות אתיופיה בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, הגיעו מטופלים רבים למרפאות לבריאות הנפש, ותיארו תסמינים אופייניים לתסמונת הזאר. מערכת בריאות הנפש לא הכירה בתסמונת זו באותה תקופה, והדבר הוביל לאבחון שגוי של החולים בתסמונת. חולים אלו לרוב אובחנו כבעלי הפרעה פסיכיאטרית בעלת מאפיינים פסיכוטיים, ולעיתים אף בסכיזופרניה. הדבר הוביל לאשפוז שלא לצורך בבתי חולים פסיכיאטריים ולטיפול תרופתי אשר לא הוביל לשיפור במצב המטופל.

על כן, בני העדה החלו להסתיר את עובדת היותם נרדפים על ידי רוח הזאר, ותיארו את מחלתם כתוצאה מגורמים אחרים שנתפסו בעיניהם כבעלי לגיטימציה לעין מערבית. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור מקרה במאמרו של אלעזר ויצטום, בו מתוארת אישה אתיופית שהגיעה למיון פסיכיאטרי לאחר ניסיון לקפוץ מחלון. היא תיארה את הסיבה לכך כניסיון הימלטות מנחשים מה שאובחן אצל הרופא המטפל כהתקף פסיכוטי. רק לאחר האשפוז הסבירה למטפל נוסף כי למעשה נרדפת על ידי רוח הזאר, אך חששה מתגובת הרופא ולכן הסתירה זאת.[2]

הפנייה למרפאות לבריאות הנפש על ידי בני העדה האתיופית, נעשית לרוב רק במקרה של כישלון אופן הטיפול המסורתי. לרוב, הנאחז יפנה למטפל המערבי כאשר מצוי בהתקף של רוח הזאר עקב מצוקה רגשית נוכחית אליה נקלע. נוסף על כך, הפניה לא בהכרח תתרחש עבור קבלת טיפול, אלא עבור הכרה במצב המטופל לצורך קבלת הטבות שונות כגון קצבה מהביטוח הלאומי, הטבת תנאי דיור ועוד. זאת על מנת שיוכל להמשיך לעמוד בדרישות הזאר, בין אם על ידי קיום טקסי הבונה היומיים, שלעיתים מונעים מן המטופל להחזיק בעבודה קבועה, או בין אם דרישת הזאר לחדר טקסי נפרד הייעודי לו.

הטיפול כיום בישראל: שילוב הטיפול המסורתי והטיפול המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה חשיבות מרכזית להבנת מיקום תסמונת הזאר בתוך ההקשר התרבותי. הפרעת איחוז הזאר היא נורמטיבית ומקובלת בחברה האתיופית, ועל כן אין לראותה כביטוי להפרעה פסיכוטית. ישנה חשיבות למתן הכרה באלמנט התרבותי בתוך ההליך הטיפולי. קיים הכרח בהכרה במיתוס הזאר כהסבר רציונלי אפשרי להתנהגות המטופל והכרה בטקס המסורתי כבעל אלמנט טיפולי. ללא הכרה זו לא יוכל להיבנות אמון בין המטפל למטופל אשר הנו הכרחי לבניית מערכת יחסים טיפולית ולשיפור מצבו הנפשי של המטופל.

לפיכך, מרפאות לבריאות הנפש מתמקדות כיום בשילוב טיפול מערבי יחד עם הכרה בחשיבות המטפל המסורתי בתוך הטיפול בתסמונת הזאר. נוסף על כך, מובנת חשיבות מתן הכלים המתאימים לעריכת טקס הבונה ולריצוי הזאר, לשם שמירה על מצבו הנפשי התקין של הנאחז. לעיתים קרובות, מתן כלים אלו הוא המוביל לשיפור המצב הנפשי. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור המקרה של אישה בשם אבארש, המוזכרת במאמר של אלעזר ויצטום ונמרוד גריסו, שהפגינה סימפטומים חרדתיים מסוג התקפי חרדה ואגורפוביה. אבראש טענה כי התקפים אלו נגרמו בשל רוח הזאר שלה, המתנגד למגוריה במרכז הקליטה, כיוון שאלו לא מאפשרים לה הקדשת חדר מיוחד לטקסי הבונה. מצבה של אבראש השתפר לאחר קבלת המלצה למגורים פרטיים במרכז הקליטה, וקבלת חדר המוקדש לטקסי הזאר.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יורם בילו. (2000). אסלאי, דיבוק, זאר: נבדלות תרבותית והמשכיות היסטורית במחלות איחוז בקהילות ישראל. פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, (85), 131–14
  • בן עזר ג'. (2012). מן המרחב הפוטנציאלי של וויניקוט אל מרחב היצירה המשותפת כעיקרון לפסיכותרפיה בין תרבותית: יישום טיפולי אצל עולי אתיופיה. בתוך גריסו נ' וויצטום א' (עורכים). היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים של עולי אתיופיה בישראל. הסוכנות היהודית והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
  • גריסו נ', וויצטום א' .(2012). איחוז על ידי רוחות זאר אצל עולי אתיופיה בישראל: היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים. בתוך גריסו נ' וויצטום א' (עורכים). היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים של עולי אתיופיה בישראל. הסוכנות היהודית והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
  • גריסו נ', וויצטום א'. (1995(. תופעת הזאר אצל עולי אתיופיה בישראל- היבטים תרבותיים וקליניים. שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה. (3). עמ' 209-220.
  • גריסו, נ'. (2009). ד"ר יש לי תולעים בראש. Medicine, גיליון 13, עמ' 28-35.
  • וויצטום א' ומרגולין י'. (2009). תסמונות נפשיות תלויות- תרבות בישראל. Medicine, גיליון 13, עמ' 16-27.
  • Delbar, V., Tzadok, L., Mergi, O., Erel, T. O., Haim, L., & Romem, P. (2010). Transcultural mental health care issues of ethiopian immigration to israel. Advances in Mental Health, 9(3), 277-287
  • Gilbert, J. (1999). Responding to mental distress in the third world: Cultural imperialism or the struggle for synthesis? Development in Practice, 9(3), 287-295.
  • Young, A. (1975). Why amhara get kureynya: Sickness and possession in an ethiopian zar cult. American Ethnologist, 2(3), 567-584.
  • Ulman AM, Bar F. Idiom of distress or delusional state? Cultural clash as the cause of misdiagnosis: a case report. Isr J Psychiatry Relat Sci. 2011;48(1):60–64

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 9.11.2015, " האוכלוסייה ממוצא אתיופי בישראל - לקט נתונים לרגל חג הסיגד", הודעות לתקשורת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
  2. ^ גריסו נ', וויצטום א'. (1995(. תופעת הזאר אצל עולי אתיופיה בישראל- היבטים תרבותיים וקליניים. שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה. (3). עמ' 209-220. 
  3. ^ גריסו נ', וויצטום א' .(2012). איחוז על ידי רוחות זאר אצל עולי אתיופיה בישראל: היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים. בתוך גריסו נ' וויצטום א' (עורכים). היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים של עולי אתיופיה בישראל. הסוכנות היהודית והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.