אגורפוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אגורפוביה (או בַּעַת חוּצוֹת) היא הפרעה נפשית, המסווגת במגדיר האבחנות הפסיכיאטרי DSM 5 כהפרעת חרדה. אדם החי עם הפרעה זו סובל מתחושת פחד במקומות בהם הוא חושש שיילכד או לא יוכל לקבל עזרה במקרה חירום. המונח נטבע לראשונה במאה ה-19 על ידי הפסיכיאטר הגרמני קארל וסטפאל, כאשר זיהה תופעות של חרדה אצל מטופלים ששהו במקומות הומי אדם. המונח "אגורפוביה" הוא שילוב של המילים "אגורה" (שמקורה במילה היוונית agora - "כיכר השוק"), ו"פוביה" - פחד כרוני מוגזם, זאת מפני שבעבר חשבו שהסיבה לפחד קשורה לעצם הימצאות האדם במקום ציבורי פתוח.

אגורופוביה
שם בלועזית Agoraphobia
תחום בריאות הנפש
ICD-10
(אנגלית)
F 40
DSM-5
(אנגלית)
300.22

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי DSM 5 הפרעת אגורפוביה ניתנת למי שמתקיימים אצלם הקריטריונים הבאים

א. פחד מובחן וחרדה מפני לפחות שניים מחמשת המצבים הבאים:

  1. שימוש בתחבורה ציבורית (אוטובוס, רכבת ספינה או מטוס)
  2. הימצאות במקומות פתוחים (מגרש חניה, טיילת, שוק, גשר וכדומה)
  3. הימצאות במקומות סגורים (קולנוע, קניונים, חנויות וכדומה)
  4. עמידה בתור או עמידה בתוך קהל
  5. הימצאות מחוץ לבית לבד.

ב. האדם פוחד וחרד מפני מצבים אלה מפני שהוא חושב שהיחלצות מהם תהיה קשה והוא לא יוכל לקבל עזרה אם יזדקק לה במקרה של התפתחות סימפטומים דמויי התקף פאניקה או סימפטומים אחרים שיגרמו לו לחוש נבוך.

ג. הסיטואציות האגורפוביות כמעט תמיד מעוררות באדם חרדה ופחד קשים.

ד. יש לאדם נטייה חזקה להימנע מהמקומות מעוררי החרדה והפחד, או ללכת אליהם בליווי בלבד.

ה. הפחד והחרדה אינם פרופורציונליים נוכח הסכנה הפוטנציאלית הגלומה במקומות מעוררי החרדה.

ו. אם ישנו מצב רפואי מסוים (דלקת בדרכי העיכול או פרקינסון), תסמיני האגורפוביה נרחבים יותר מהחשש הספציפי הנובע ממחלות אלה.

ז. האגורפוביה אינה ניתנת להסבר טוב יותר על ידי אבחנה אחרת כמו חרדה חברתית, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית,

שכיחות ואפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שנה מאובחנים כ 1.7% מהאוכלוסייה עם הפרעת אגורפוביה. נשים נוטות לפתח את ההפרעה בשיעור גבוה יותר מאשר גברים. אגורפוביה יכולה להתפתח בילדות אך מרבית המקרים מתפתחים בתקופת הנעורים או הבגרות המוקדמת. שיעור הזקנים המאובחנים עם הפרעה זו עומד על 0.4% בשנה.[1] השכיחות בישראל לפי נתוני 2009 היא פחות מאחוז אחד בשכיחות לאורך החיים, ופחות מאחוז אחד של אבחון למשך שנה.[2]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ -2004 2003 שיעור אגורפוביה עמד על 0.6%.  (0.4%). אצל כמחצית מהם (49.8%) היו תסמיני ההפרעה חמורים. אצל 35.3%  הייתה הפרעה מתונה, ואצל 15% הייתה ההפרעה קלה. תחלואה גופנית ממושכת ובפרט כאבים ממושכים ומחלות לב, קשורה בעליה בהסתברות לנוכחות אגורפוביה.[2]

גורמי סיכון פרוגנוסטיים[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותיים: עכבות חברתיות, חרדתיות תכונות אלה קשורות לאגורופביה אך גם להפרעות חרדה אחרות. כמו כן קשורה הנטייה לחשוב שתסמיני החרדה גורמים נזק.

סביבתיים : אירועים שלילים בילדות כמו מוות של הורה, או פרידה מהורה עקב גירושין), וכן אירועים של שוד ותקיפה. אנשים עם אגורופוביה ייתארו בחלק מהמקרים את היחסים במשפחה כנעדרי חום.

גנטיים ופיזיולוגים: התורשתיות עומדת על 61%. שיעור זה הוא הגבוה מבין הפוביות הספציפיות מבחינת עוצמת הקשר.

מהלך ההפרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור האנשים החווים התקף פאניקה או מפתחים הפרעת פאניקה מלאה עומד על כ 30%. מרבית האנשים עם ההפרעה מפתחים תסמיני חרדה לפני התפתחות התקף הפאניקה. במרבית המקרים (60% ויותר) ההפרעה פורצת לפני גיל 35. בדרך כלל ההפרעה אינה פורצת בגיל הבגרות. מהלך ההפרעה הוא בדרך כלל מתמשך וכרוני. החלמה מלאה ספונטנית היא יחסית נדירה (10%) אלא אם ההפרעה מטופלת. המאפיינים של ההפרעה נותרים יציבים פחות או יותר לאורך שנות חיי האדם. קיים לעתים קושי בעיקר עם צעירים ומתבגרים לדבר על אודות הפחדים אצל זקנים התסמינים ייראו מתונים יותר והביטוי יהיה סומטי יותר מאשר נפשי.[1]

התמונה הקלינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חששות אלו עלולים ליצור אצל האדם התמודדות באמצעות הימנעות ממקומות ציבוריים, בדרגות שונות, בהתאם לחומרת ההפרעה. האדם עשוי להימנע משהייה במקומות ציבוריים פתוחים, כגון שווקים, שדות תעופה או חופים נטושים, אך גם ממקומות ציבוריים סגורים יחסית בהם קיים חשש שלא תהיה עזרה נגישה, כגון מרכזי קניות או מעליות. בדרגות חמורות של ההפרעה עשוי האדם להימנע מנסיעה בתחבורה ציבורית או מהגעה אל מקום מרוחק מהבית, ולפיכך עלול לצמצם את פעילותו לטווח של מספר מקומות "בטוחים" עבורו, כגון מספר רחובות הסמוכים לביתו. במצבים קיצוניים הלוקה בהפרעה אף עלול להעדיף הישארות בבית בלבד, מקום בו הוא מרגיש בטוח ביותר, ולעתים הוא חש לא בטוח אפילו בביתו אם לא מלווה אותו קרוב משפחה או חבר שהוא סומך עליו שיוכל לסייע לו בעת התקף הפאניקה ממנו הוא חושש. ניסיונות של הלוקה באגורפוביה חמורה להגיע אל מקום "לא בטוח" עבורו, עשויים לגרום לו לפתח חרדה גבוהה לפני הביקור מהאפשרות שהוא יפתח שם התקף פאניקה, וליצור התקף פאניקה מלא במהלך הביקור.[1]

תחלואה נלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית האנשים עם אבחנת אגורפוביה מאובחנים עם הפרעה נוספת. השכיחות הגבוהה ביותר של הפרעות נלוות לאגורפוביה היא של הפרעות חרדה (פוביה ספציפית, הפרעת פאניקה, הפרעת חרדה חברתית הפרעת חרדת נטישה ועוד. כמו כן שכיחה הפרעת דיכאון, הפרעות הקשורות לטראומה נפשית (PTSD, ASD), והפרעות הקשורות לשימוש בסמים[1]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התחומים המתפתחים כיום בהקשר של אגורפוביה הוא פיתוח של שיטות טיפול מבוססות אינטרנט. לשיטות אלה יכולים להיות שני יתרונות ברורים: א. הם לא מחייבים את האדם לצאת מביתו. ב. הם מאפשרים ליצור סביבה וירטואלית בה האדם עם ההפרעה יכול להחשף למושא הפחד בצורה הדרגתית וקרובה מאד למציאות האמיתית.[3][4] יתרון נוסף הוא קיום של קהילות מקוונות שניתן להיעזר בהן בטיפול.

אבחנה מבדלת[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

פוביה ספציפית (הקשורה לסיטואציה): בין שני המצבים יש הרבה מן המשותף. עם זאת הפחד באגוראפוביה הוא מפני אפשרות שהאדם לא יוכל לקבל עזרה אם יזדקק לה. בכך שונה האגורפוביה מפוביות ספציפיות מצביות אחרות.

הפרעת חרדת נטישה: גם בחרדת נטישה יש פחד מפני יציאה מהבית, אלא שפחד זה קשור ליחסים עם אדם אחר, ולא לאפשרות של היקלעות למצוקה במקום הומה.

הפרעת פאניקה: הפרעת פאניקה יכולה להתפתח גם ללא סיבה נראית לעין בעוד שהפרעת אגורפוביה מתפתחת במקרים רבים על רקע התנסות טראומטית ספציפית

הפרעת חרדה חברתית: בהפרעה זו האדם חושש מפני סיטואציות חברתיות כמו אכילה או דיבור בציבור. אלה לא מושאי החרדה והפחד באגורפוביה.

הפרעות פוסט טראומטיות ( PTSD, ASD): הפרעות אלה יכולות להיות מלוות באגורפוביה, אך אגורפוביה יכולה להתקיים שלא על רקע של אירוע טראומטי. בכל מקרה כל הפרעה טראומטית מחייבת חשיפה של האדם למצב טראומטי כלשהו.

הפרעת דיכאון מז'ורי: גם בדיכאון מז'ורי ייתכן שתהיה נסיגה חברתית ניכרת כפי שניתן לראות גם באגורפוביה.. עם זאת בדיכאון מז'ורי הנסיגה החברתית תהיה מלווה בסימפטומים אחרים של דיכאון כגון מצב-רוח ירוד, ערך עצמי נמוך וכדומה.

מצבים רפואיים אגורפוביה לא תאובחן אצל אדם שפיתח חרדה מציאה למקומות הומים בשל סיבות רפואיות, שכן יש מגוון של סיבות רפואיות שאדם עלול לחשוש בגינן לצאת למקומות הומים, שמא ייקלע למצב חירום בו לא יוכל לקבל עזרה בזמן. זה יכול לקרות למשל על רקע של מחלת לב, ועל רקע של מגוון מצבים רפואיים ומחלות אחרות.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למרבית הפרעות החרדה, הטיפולים שנמצאו במחקרים כיעילים ביותר לאגורפוביה הם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, וטיפול תרופתי (בעיקר נוגדי דיכאון טריציקליים) או שילוב של שניהם.[5] טיפול בבנזודיאזפינים אינו מקובל בהפרעה זו.[6]

הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, המבוסס על הגישה הביהביוריסטית, פועל לחשיפה הדרגתית לגורם המאיים במטרה ליצור הכחדה של החרדה ממנו. שיטות נפוצות לכך הן:

  • טיפול באמצעות הקהיה שיטתית, בה נחשף המטופל בהדרגה ובאופן שיטתי למקומות הציבוריים מהם הוא חושש, תחילה באמצעות דמיון מודרך על ביקור במקומות אלו תוך שמירה על תחושת רוגע בגוף באמצעות טכניקות הרפיה, ובהמשך יציאה הדרגתית מהבית וביקור פיזי במקומות אלו תוך שמירה על הרפיה גופנית.[7]
  • טיפול בהצפה, בו האדם נחשף בבת אחת ובפתאומיות למקום המפחיד ורואה שהוא לא לוקה בהתקף לב, התעלפות, או פגיעה גופנית אחרת (טכניקה פחות נפוצה לשימוש, שמתאימה רק לחלק מהאנשים).[8][9]
  • טיפול באמצעות מודל (modeling), בו המטופל צופה במטפל או באדם שהוא סומך עליו ומעריך אותו, שמתמודד עם הגורם המפחיד באופן מותאם וחיובי ללא חוויית התקף פאניקה, ולומד מדוגמה חיה זו להתמודד עם המקום המפחיד בעצמו.[10]

טיפולים התנהגותיים אלו מלווים לרוב בטכניקות קוגניטיביות, הפועלות לשיפור הזיהוי של הקוגניציות והאמונות המוטעות של המטופל לגבי השהייה במקומות ציבוריים, והבנת הפרשנות המוטעית שלו את הסימנים שמשדר גופו, ובהמשך בניית אמונות ופרשנויות חדשות למצבים אלו (למשל ההבנה כי דופק מהיר שהמטופל חש בעת הליכה ברחוב אינו סימן לכך שהוא עומד לחוות התקף פאניקה, אלא ביטוי למאמץ הגופני שנוצר בעת הליכה ברחוב, ולכן הדופק יחזור לתדירות הרגילה שלו לאחר מנוחה קצרה).[11]

שיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם בן 18 ומעלה שנקבעו לו 40% נכות ומעלה על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות הפרעה נפשית, זכאי לקבל שירותי סל שיקום.[12] ראה פירוט להלן.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק שיקום נכי נפש בקהילה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר קנת המבלי, התמודדות מוצלחת עם אגוראפוביה. הוצאת אח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), American Psychiatric Association, 5, 2013, פרק Anxiety Disorders, עמ' 217-221
  2. ^ 2.0 2.1 משרד הבריאות האגף לבריאות הנפש, הפרעות דיכאון וחרדה בישראל ממצאים עיקריים מסקר ברה"ן בעולם., פרסום משרד הבריאות, 2009
  3. ^ Wouter van Ballegooijen, Britt Klein, Nils Lindefors, Guided Internet-Based Treatments in Psychiatry, Springer, Cham, 2016, עמ' 33–52. (באנגלית)
  4. ^ Janine V. Olthuis, Margo C. Watt, Kristen Bailey, Jill A. Hayden, Therapist-supported internet cognitive–behavioural therapy for anxiety disorders in adults, BJPsych Advances, 21, 2015-09-01, עמ' 290–290 doi: 10.1192/apt.21.5.290
  5. ^ Royal Australian and New Zealand College Of Psychiatrists Clinical Practice Guidelines Team For Panic Disorder And Agoraphobia, Australian and New Zealand Clinical Practice Guidelines for the Treatment of Panic Disorder and Agoraphobia, Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 37, 2003-12-01, עמ' 641–656 doi: 10.1080/j.1440-1614.2003.01254.x
  6. ^ DuPont, Robert L., “Should Patients With Substance Use Disorders Be Prescribed ... : Journal of Addiction Medicine, Journal of Addiction Medicine:, March/April 2017 - Volume 11 - Issue 2, 2017, עמ' 84–86 doi: 10.1097/ADM.0000000000000291
  7. ^ Max M. North, Sarah M. North, Joseph R. Coble, EFFECTIVENESS OF VIRTUAL ENVIRONMENT DESENSITIZATION IN THE TREATMENT OF AGORAPHOBIA, International Journal of Virtual Reality (IJVR), 01, December 2015, עמ' 25–34
  8. ^ Colleen C. Cullinan, Scott T. Gaynor, Treatment of Agoraphobia in a Pregnant Woman: A Combination of Exposure and Acceptance and Commitment Therapy, Clinical Case Studies, 14, 2015-04-01, עמ' 98–114 doi: 10.1177/1534650114539729
  9. ^ J. P. Watson, I. M. Marks, Relevant and Irrelevant Fear in Flooding – A Crossover Study of Phobic Patients – Republished Article, Behavior Therapy, Special 50th Anniversary Issue: Honoring the Past and Looking to the Future: Updates on Seminal Behavior Therapy Publications on Etiology and Mechanisms of Change, 47, 2016-09-01, עמ' 643–653 doi: 10.1016/j.beth.2016.08.009
  10. ^ Laura A. Payne, Kamila S. White, Matthew W. Gallagher, Scott W. Woods, Second-Stage Treatments for Relative Nonresponders to Cognitive Behavioral Therapy (cbt) for Panic Disorder with or Without Agoraphobia—Continued Cbt Versus Ssri: A Randomized Controlled Trial, Depression and Anxiety, 33, 2016-05-01, עמ' 392–399 doi: 10.1002/da.22457
  11. ^ Carolin Liebscher, André Wittmann, Johanna Gechter, Florian Schlagenhauf, Facing the fear – clinical and neural effects of cognitive behavioural and pharmacotherapy in panic disorder with agoraphobia, European Neuropsychopharmacology, 26, 2016-03-01, עמ' 431–444 doi: 10.1016/j.euroneuro.2016.01.004
  12. ^ "סל שיקום לנפגעי נפש". כל-זכות (בעברית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2017. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.