זיגמונט קרשינסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זיגמונט קרשינסקי
Zygmunt Krasiński
זיגמונט קרשינסקי סביב 1859 או לפני כן
זיגמונט קרשינסקי סביב 1859 או לפני כן
לידה 19 בפברואר 1812
פריז, הקיסרות הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בפברואר 1859 (בגיל 47)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Napoleon Stanisław Adam Feliks Zygmunt Krasiński עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה אופינוגורה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Le poète anonyme de la Pologne עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ורשה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה פולנית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ גאורג וילהלם פרידריך הגל, לורד ביירון, ברוניסלב טרנטובסקי, פרידריך וילהלם שלינג, וולטר סקוט, אוגוסט צ'שקובסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אליזה קרשינסקה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ולאדיסלאו קרשינסקי, מריה ביאטריקס קרשינסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

זִיגְמוּנְט קְרַשִׁינְסְקִי (בפולנית: Napoleon Stanisław Adam Feliks Zygmunt Krasiński‏; 19 בפברואר 1812 – 23 בפברואר 1859) היה משורר, סופר ומחזאי פולני שדורג באופן מסורתי אחרי אדם מיצקביץ' ויוליוש סלובצקי כאחד משלושת המשוררים הלאומיים של פולין (אנ') - המשוררים הרומנטיים שהשפיעו על התודעה הלאומית בתקופת חלוקת פולין.

קרשינסקי היה הבן המפורסם ביותר במשפחת קרשינסקי (אנ') של בני האצולה הפולנית. הוא נולד בפריז לרוזן וינצנטי קרשינסקי (אנ') ולמריה אורשולה רדזיוויל (Maria Urszula Radziwiłł), והפך לבן לוויתו הקרוב של אביו לאחר מותה המוקדם של אימו משחפת. הוא התחנך על ידי מורים פרטיים לפני שהחל ללמוד בליצאום של ורשה (אנ'), שם סיים את לימודיו ב-1827. לאחר מכן החל ללמוד משפטים ומנהל ציבורי באוניברסיטה המלכותית של ורשה, אך גורש מהאוניברסיטה ב-1829.

בשנת 1829 עזב את פולין כדי ללמוד בז'נבה. הוא פגש את אדם מיצקביץ', שהקסים את הסופר הצעיר ולקח חלק חשוב בעיצוב הטכניקות הספרותיות שלו. ברומא קיבל קרשינסקי ידיעות על מרד נובמבר והפסיק את מסעו בכוונה לחזור לפולין כדי להילחם, אך לבסוף לא השתתף. בשנת 1833 הוא נסע מסנקט פטרבורג לאיטליה, שם שהה עד אפריל 1834. בתקופה זו נוצרה כנראה יצירתו המפורסמת ביותר, הדרמה הטראגית "Nie-Boska komedia" ("הקומדיה הבלתי אלוהית"). עד 1850 מצבו הבריאותי החמיר, אבל הדבר לא עצר את מסעותיו הקבועים ברחבי אירופה. באמצעות מכתבים ומפגשים עם דמויות אירופיות, כולל נפוליאון השלישי מצרפת, הוא ביקש להשיג תמיכה בסוגיית פולין (אנ'). כדי להימנע מהשלכות פוליטיות, הוא פרסם את יצירותיו בעילום שם, מה שהוביל לכינוי "המשורר האלמוני של פולין".

יצירותיו המוקדמות של קרשינסקי הושפעו מוולטר סקוט ומלורד ביירון והיללו את האבירות של ימי הביניים. בשנת 1845 פרסם את "Psalmy przyszłości" ("מזמורי העתיד"). הוא ידוע בעיקר בזכות "הקומדיה הבלתי אלוהית" וכן בזכות כמות המכתבים הגדולה. כתביו חוקרים את השמרנות, הנצרות, הנחיצות של הקרבה וסבל לקידמה מוסרית, והאמונה בהשגחה עליונה (אנ'). "הקומדיה הבלתי אלוהית" ויצירה מרכזית נוספת, "אירידיון (אנ')"[א] (1834), בוחנים את הרעיון של מלחמת מעמדות, מהרהרים במהפכה חברתית (אנ') וחיזוי חורבן האצולה. כתביו המאוחרים יותר הראו את התנגדותו למיזמים מיליטנטיים רומנטיים. הוא כתב מכתבים, שירה ו"מסות בפילוסופיה של ההיסטוריה", ובהם "מזמורי העתיד" ו-"Przedświt" ("בטרם זריחה"). "הקומדיה הבלתי אלוהית" היא אולי הדרמה הפולנית החשובה ביותר של התקופה הרומנטית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוליאון סטניסלב אדם פליקס זיגמונט קרשינסקי נולד בפריז ב-19 בפברואר 1812 לרוזן וינצנטי קרשינסקי (אנ'), אריסטוקרט פולני ומפקד צבאי, ולרוזנת למריה אורשולה רדזיוויל (Maria Urszula Radziwiłł). את שנותיו הראשונות בילה בשנטילי, שם הוצב גדוד המשמר הקיסרי (אנ') של נפוליאון בונפרטה, והקיסר (אנ') השתתף בטבילתו. ב-1814 עברו הוריו לוורשה, אז חלק מדוכסות ורשה, שנשלטה על ידי פרידריך אוגוסט הראשון, מלך סקסוניה, כמדינה קליינטית של האימפריה הצרפתית הראשונה. אביו המטפח והאוהב של קרשינסקי העסיק מורים פרטיים בולטים, ביניהם הברונית הלנה דה לה הייה (Helena de la Haye), יוזף קוז'ניובסקי ופיוטר חלבובסקי (פו'), כדי לחנך את זיגמונט.

קרשינסקי, בן 7, מאת לואי-רנה לטרון (צר') (1819)

בעקבות ההתייצבות שהגיעה עם סיום המלחמות הנפוליאוניות, וסופה של דוכסות ורשה והקמתה של פולין הקונגרסאית, בילתה משפחת קרשינסקי את רוב חופשות הקיץ באחוזותיה בפודוליה ובאופינוגורה גורנה (אנ'). ב-12 באפריל 1822 נפטרה אימו של זיגמונט משחפת, והילד בן ה-10 שהיה מפותח לגילו הפך לבן לוויה קרוב לראש המשפחה, שהחדיר בזיגמונט יראת כבוד לאבירות וכבוד. זיגמונט היה מרותק לאישיותו של אביו, ותקוותיהם ההדדיות לפולין חופשית, הובילו לאידיאליזציה הדדית מוגזמת ומעיקה. מערכת היחסים ה"אינטימית והקשה" שלהם עתידה במהלך השנים להשפיע מאוד על זיגמונט, אותו תיאר ויקטור ארליך (Victor Erlich) כ"חלש ורגיש יתר", לעומת אביו "רוחש החיבה, אך השתלטן".[1]

בספטמבר 1826 החל זיגמונט ללמוד בליצאום של ורשה (אנ') (בית ספר תיכון שבו למד שופן בשנים 1823–1826), וסיים את לימודיו בסתיו 1827. הוא החל ללמוד משפטים ומנהל ציבורי באוניברסיטה המלכותית של ורשה. ב-9 במרץ 1829 התרחשה תקרית, שנבעה מנוכחותו של קרשינסקי בשיעורים במקום להשתתף בהפגנה פטריוטית במהלך הלווייתו של המרשל פיוטר ביילינסקי (אנ'). קרשינסקי החרים את ההלוויה על פי דרישתו של אביו, ששנה קודם לכן הסתכסך פוליטית עם ביילינסקי, שנתפס כגיבור לאומי. קרשינסקי היה אחד משני התלמידים היחידים שנותרו בכיתה. ב-14 במרץ 1829 נמתחה עליו ביקורת פומבית על ידי תלמיד עמית, לאון לוביאנסקי (פו'); ביקורת זו הובילה לתגרה רצינית מספיק כדי לערב את הנהלת האוניברסיטה שהחליטה לסלק את קרשינסקי מהאוניברסיטה.[2][3]

מסוף מאי עד אמצע יוני 1829 יצא קרשינסקי, כמלווה את אביו, למסעו הראשון מחוץ לפולין, וביקר בווינה, בירת האימפריה האוסטרית. באוקטובר 1829 עזב שוב את פולין, הפעם כדי ללמוד מחוץ לפולין. בנסיעה דרך פראג, פלזן, רגנסבורג, ציריך וברן, הגיע קרשינסקי בן ה-17 ב-3 בנובמבר 1829 לז'נבה.

מסעות ספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מזמנו של קרשינסקי בז'נבה התחלק בין נוכחות בהרצאות באוניברסיטה, שיעורים פרטיים וחיי חברה. עד מהרה למד לדבר בצרפתית שוטפת.[2] שהותו בז'נבה עזרה לעצב את אישיותו. זמן קצר לאחר הגעתו לז'נבה, בתחילת נובמבר 1829, פגש קרשינסקי את העיתונאי והסופר לעתיד הנרי ריב (אנ'), בנו של רופא ששהה בשווייץ כדי ללמוד פילוסופיה וספרות. הצעיר האנגלי המוכשר, שחיבר שירה רומנטית נסערת, עורר השראה רבה בקרשינסקי הצעיר. הם התיידדו במהירות והחליפו מכתבים שדנו באהבתם לספרות קלאסית ורומנטית.

בתחילת 1830 פיתח קרשינסקי רגשות רומנטיים כלפי הנרייטה וילן (Henrietta Willan), בתו של סוחר אנגלי עשיר. מערכת יחסים זו עוררה השראה ליצירות עתידיות של קרשינסקי. ב-11 באוגוסט 1830 פגש קרשינסקי את אדם מיצקביץ', דמות ראשית בתנועה הרומנטית בפולין (אנ'), והמשורר הגדול ביותר של פולין. השיחות הנרחבות של קרשינסקי עם מיצקביץ', שהקסים את קרשינסקי ברוחב הידע שלו, היו חיוניות ועוררו השראה בקרשינסקי לשפר את הטכניקות הספרותיות שלו. מ-14 באוגוסט עד 1 בספטמבר 1830 הם נסעו יחד להרי האלפים הגבוהים (אנ'); קרשינסקי תיאר זאת ביומנו; בהיותו כותב מכתבים פורה, הוא כתב על הטיול הזה גם במכתב לאביו, שתאריכו 5 בספטמבר 1830.

יואנה בוברובה, אחת מהנשים אליהן נמשך קרשינסקי

בסביבות תחילת נובמבר 1830 עזב קרשינסקי את ז'נבה ונסע לאיטליה, וביקר במילאנו, פירנצה ורומא. ברומא, לאחר שקיבל ידיעות על פרוץ מרד נובמבר בפולין, הוא הפסיק את נסיעתו וחזר לז'נבה. הוא סיים רומן היסטורי, אגאי-חאן (פו'), המגולל את סיפורם של הצאריצה והמצביאה מרינה מנישק, שנחשב ליצירתו המשמעותית ביותר באותה תקופה. בעצת אביו, שהתנגד למרד נגד האימפריה הרוסית (הוא הפך לגנרל רוסי), הוא לא נסע לפולין כדי להשתתף במרד - לצערו הנצחי מאוחר יותר. במאי 1832 יצא לפולין, בדרך שוב ביקר באיטליה (מילאנו, ורונה, ויצ'נצה, פדובה, ונציה), אחר כך באינסברוק ובווינה, ולבסוף באמצע אוגוסט 1832 הגיע לוורשה. במהלך המסע ההוא, הוא התייעץ בוונציה עם רופא העיניים פרידריך ייגר (אנ') בנוגע למחלת העיניים שלו שצצה, שתמשיך לאורך השנים הבאות, והפכה לאחת הסיבות להתבוננות הגוברת שלו פנימה.

לאחר שהתאחד עם אביו זמן קצר לאחר מכן, הם נסעו יחד לסנקט פטרבורג, שם נפגש באוקטובר עם הצאר הרוסי ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. קרשינסקי האב ניסה לארגן לבנו קריירה דיפלומטית באימפריה הרוסית, אך זיגמונט לא היה מעוניין והסתפק לנסוע שוב מחוץ לפולין. במרץ 1833 הוא עזב את סנקט פטרבורג ולאחר שביקר בוורשה ובקרקוב נסע פעם נוספת לאיטליה, שם שהה עד 19 באפריל 1834. בתקופה זו נוצרה מה שכנראה היא יצירתו המפורסמת ביותר, הדרמה "הקומדיה הבלתי אלוהית (אנ')" (Nie-Boska komedia), שנכתבה כנראה בין הקיץ לסתיו 1834.

ברומא, קרשינסקי התאהב ביואנה בוברובה (פו'). אף על פי שהקשר נמשך כמה שנים, הוא לא הביא לנישואים (בכל מקרה, בוברובה כבר היה נשואה). איתה ועם בעלה תאודור יצא קרשינסקי באביב 1834 לטיול נוסף באיטליה. באותו קיץ פגש את אביו בבאד קיסינגן, ואז נסע לוויסבאדן ולבאד אמס. בסתיו הוא ביקר בפרנקפורט ובמילאנו, ועד נובמבר חזר לרומא. באביב בשנה שלאחר מכן הוא ביקר בנאפולי, פומפיי, סורנטו ולאחר מכן בפירנצה. בתקופה זו הוא סיים יצירה מרכזית נוספת, הדרמה "אירידיון (אנ')"[א], שאותה החל לכתוב מוקדם יותר, בסביבות 1832 או 1833. ביציאה מפירנצה ביוני 1835, הוא פגש את בוברובה בקיסינגן, ואז נסע איתה לבאד אישל ולטריאסטה, ולאחר מכן המשיך לבדו לווינה, אליה הגיע בינואר 1836. אחר כך נסע למילאנו ולפירנצה, ושוב לרומא. ברומא, במאי אותה שנה, הוא פגש והתיידד עם דמות ספרותית מרכזית נוספת בפולין, יוליוש סלובצקי. בקיץ 1836 חזר לקיסינגן וביקר בגרפנברג (אנ'), שם פגש שוב את אביו. בנובמבר חזר לווינה, שם שהה עד יוני 1837. באותו קיץ ביקר בקיסינגן ובפרנקפורט אם מיין, ולאחר מכן חזר בספטמבר לווינה.

החמרה בבריאותו מנעה ממנו לחדש את מסעותיו עד מאי 1838, אז נסע לאולומואוץ ולזלצברון (אנ'), ואז חזר לפולין ביוני וביקר באחוזות משפחתיות באופינוגורה גורנה. זמן קצר לאחר מכן נסע לוורשה ולאחר מכן לגדנסק. ספטמבר סימן את סוף הרומן שלו (שאביו התנגד לו) עם יואנה בוברובה. ב-1 בספטמבר 1838, יחד עם אביו, הוא יצא שוב לאיטליה (ונציה, פירנצה, רומא ונאפולי). ברומא פגש שוב את יוליוש סלובצקי.

שארית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרשינסקי, 1850

במשך למעלה מעשור, המוזה של קרשינסקי הייתה הרוזנת דלפינה פוטוצקה (אנ') (שהייתה גם ידידה של המלחין פרדריק שופן), איתה ניהל רומן מ-1838 עד 1848.[2] במחצית הראשונה של 1839 הוא נסע לסיציליה, ופגש את פוטוצקה בשווייץ ואת אביו בדרזדן. הוא בילה חלק ניכר מהזמן הזה בנסיעות עם פוטוצקה ובכתיבת שירים ויצירות אחרות שהוקדשו לה. ביולי 1840 הודיע אביו לבנו בן ה-28 על תוכניות שתכנן עבור זיגמונט להינשא לרוזנת אליזה ברניצקה (Eliza Branicka‏; 1820–1876). הנישואים התרחשו ב-26 ביולי 1843 בדרזדן. לבני הזוג יהיו ארבעה ילדים: הבנים ולדיסלב (אנ') וזיגמונט, והבנות מריה ביאטריקס (אנ') ואלז'בייטה (Elżbieta).

כרגיל, חלק ניכר מזמנו של קרשינסקי התחלק בין נסיעה לכתיבה. בשנת 1843 ראה אור גם שירו "בטרם זריחה (פו')". ב-1845 פרסם יצירה מרכזית נוספת, "מזמורי עתיד (פו')". כשהמשיך ללא לאות במסעותיו במרכז אירופה, בינואר 1848, ברומא, הוא פגש דמות ספרותית פולנית אחרת, המשורר העני ציפריאן נורוויד (אנ') (שנחשב לפעמים משורר לאומי פולני רביעי), לו סייע כלכלית. הוא גם פגש שוב את מיצקביץ' ותמך בסיעתו הפוליטית של הנסיך אדם יז'י צ'ארטוריסקי. קרשינסקי, שמרן, מתח ביקורת על התקוממויות של המהפכניים הידועות כאביב העמים.

ב-1850 מצבו הבריאותי החמיר, אבל זה לא עצר את מסעותיו הקבועים, כולל לצרפת. באמצעות מכתבים ומפגשים עם דמויות אירופיות בולטות, כולל נפוליאון השלישי, שאותו פגש ב-1857 וב-1858, הוא ביקש להשיג תמיכה בסוגיית פולין (אנ'). בשנת 1856, בפריז, השתתף בהלווייתו של אדם מיצקביץ'. ב-24 בנובמבר 1857, במכה קשה לקרשינסקי אביו מת.

קרשינסקי מת בפריז ב-23 בפברואר 1859. גופתו, כמו זו של אביו, הועברה לפולין והובאה למנוחות בקריפטה המשפחתית באופינוגורה. כיום האחוזה המשפחתית לשעבר של משפחת קרשינסקי היא משכן של מוזיאון הרומנטיקה באופינוגורה (פו').[4]

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים מרכזיים בכתביו כוללים שמרנות, נצרות משיחית, נחיצות ההקרבה והסבל לקידמה מוסרית ווהאמונה בהשגחה עליונה (אנ').[5] יחסו לאביו, אשר השפיע מאוד – בפועל, שלט – על היבטים רבים בחייו, נתפס גם כבעל השפעה מרכזית בכתביו.[2]

חלק מיצירותיו של קרשינסקי מכילות מוטיבים אנטישמיים. מדען המדינה סטיבן ברונר (אנ') טוען שהקומדיה היא כנראה "היצירה הראשונה שבה קונספירציה יהודית נגד חברה נוצרית הייתה הנושא הבולט".[6] לדברי מבקרת התיאטרון אגאטה אדמייצקה-שיטק (Agata Adamiecka-Sitek), היבט זה של היצירה הוא עדיין נושא רגיש בפולין, שכן היצירה היא "קאנונית ומביכה עמוקות עבור התרבות הפולנית, בדומה אולי לסוחר מוונציה בקאנון התיאטרון המערבי (אנ')".[7]

אליזה, אשתו של קרשינסקי וילדיהם

הוא היה שונה מעמיתיו הידועים, מיצקביץ' וסלובצקי, בחזון העתיד שלו. כיון שהסכין עם הסבירות למהפכה חברתית דמוקרטית, הוא היה הרבה פחות אופטימי מהם לכך; וכך היו יצירותיו, כאשר נגעו לעתיד. כל שלושת המשוררים הסכימו שהעתיד יראה שינויים גדולים, כנראה אלימים. עבור קרשינסקי, העתיד טומן בחובו תקווה קטנה לעולם חדש וטוב יותר, אם כי יצירותיו המאוחרות יותר הציעו אפשרות של הצלה - ושל השבת עצמאותה של פולין (אנ') - באמצעות חזרה לערכים נוצריים (אנ') שמרניים.[5]

היצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו המוקדמות של קרשינסקי, במיוחד הרומנים ההיסטוריים שלו, כגון אגאי-חאן (פו'), הושפעו מוולטר סקוט ולורד ביירון והללו את האבירות של ימי הביניים.[2] הם גם פסימיים מאוד. אווירה קודרת זו ניכרת ביצירתו הידועה ביותר של קרשינסקי, הדרמה Nie-boska komedia (הקומדיה הבלתי אלוהית), שכתב בסביבות 1835, כשהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו.[2][5] במאה ה-19, משורר רומנטי פולני גדול יותר, אדם מיצקביץ', דן ב"קומדיה הבלתי אלוהית" בהרצאותיו בקולז' דה פראנס, וכינה אותה "ההישג הנשגב ביותר של התיאטרון הסלאבי".[2] מאה שנה לאחר מכן, משורר ומרצה פולני אחר לתולדות הספרות הפולנית, חתן פרס נובל לספרות צ'סלב מילוש, כינה את "הקומדיה הבלתי אלוהית" כ"חלוצית באמת" ו"ללא ספק יצירת מופת לא רק של פולנית אלא... של ספרות העולם",[2] והעיר כמה מפתיע היה שדרמה מבריקה כזו יכולה הייתה להיווצר על ידי סופר בקושי משנות העשרה שלו.[2] האקדמאי האמריקאי הרולד ב. סיגל (אנ') ציין כי המחזה "צבר יוקרה בהתמדה במאה העשרים ונחשב בפולין כאחת היצירות הדרמטיות הגדולות ביותר שצמחו מהתקופה הרומנטית", וכי הוא הוצג מחוץ לפולין והיה כנראה הדרמה הרומנטית הפולנית הידועה ביותר בעולם.[5]

"הקומדיה הבלתי אלוהית" דנה במושג מלחמת המעמדות לפני שקרל מרקס טבע את הביטוי.[2] נראה כי "הקומדיה הבלתי אלוהית" נוצרה בהשראת הרהוריו של המחבר על מרד נובמבר 1830 הפולני ועל מהפכת יולי 1830 הצרפתית.[2] היא מהרהרת במהפכה חברתית (אנ') וחיזוי חורבן האצולה, ומתייחסת לשינויים החברתיים שחולל הקפיטליזם המתפתח של מערב אירופה. המחזה היה ביקורתי הן כלפי האריסטוקרטים והן כלפי המהפכנים, הראשונים מוצגים כפחדנים, והאחרונים, כהרסניים; אף אחד מהם אינו נעלה מוסרית. כמו כן נדונו נושאים כמו זהות המשורר, טבעה של השירה ומיתוסים רומנטיים של אהבה, תהילה ואושר מושלמים.

תמונה שצולמה לאחר מותו, 1859

בדרמת פרוזה אחרת "אירידיון", קרשינסקי חוזר לנושא של ריקבון חברתי.[2] הוא גינה את ההפרזות של תנועות מהפכניות, בטענה שלמניעים כמו מידה כנגד מידה אין מקום באתיקה הנוצרית (אנ'); אולם, בני זמנו רבים ראו במחזה תמיכה במאבק המיליטנטי למען עצמאותה של פולין, בעוד שכוונתו של קרשינסקי הייתה לתמוך בעבודה אורגנית (אנ')[ב] כאמצעי לקידום החברה. כתביו המאוחרים יותר הראו בצורה ברורה יותר את התנגדותו למיזמים מיליטנטיים רומנטיים ואת תמיכתו בעבודה חינוכית שלווה ואורגנית; זה היה כך במיוחד ב"מזמורי העתיד" שלו, שבהם מתח ביקורת מפורשת על מושג המהפכה. קרשינסקי החל לכתוב את "אירידיון" לפני "הקומדיה הבלתי אלוהית", אך פרסם אותו לאחר האחרונה. מילוש העיר כי בעוד שאירידיון היא יצירה בעלת כישרון ניכר, במיוחד בניתוח התובנות שלה של ההתנוונות של האימפריה הרומית, היא לא ברמתה של ה"קומדיה הבלתי אלוהית"[2] וסיגל כתב שאירידיון "לא מושך תשומת לב רבה כיום".[5]

יצירתו המאוחרת של קרשינסקי כוללת בעיקר שירה, אך שירתו הלירית אינה בולטת במיוחד; ואכן, הוא עצמו ציין שהוא לא משורר מוכשר במיוחד.[4] זכורים יותר הם "מסות בפילוסופיה של ההיסטוריה", במיוחד "טרם הזריחה" ו"מזמורי העתיד", שהושפעו מפילוסופים כולל גאורג הגל, פרידריך וילהלם שלינג, אוגוסט צ'שקובסקי (אנ') וברוניסלב טרנטובסקי (אנ').[2] דחייתו של קרשינסקי את האידיאלים הרומנטיים ואת הסיסמאות הדמוקרטיות, שלדעתו היוו השראה למרידות דמים חסרות תוחלת, הביאה תשובה פולמוסית מהמשורר, יוליוש סלובצקי, בצורת השיר, "תשובה למזמורי העתיד (פו')".[4][2]

לבסוף, הוא היה כותב פורה של מכתבים שהתקבלו היטב, שחלקם שרדו ופורסמו לאחר מותו.[5][8] חוקרי הספרות הפולנים מריה יאניון (אנ') וקז'ימייז' ויקה (אנ') כתבו שקורפוס מכתביו הוא, לצד הדרמות שלו, הישג ספרותי חשוב נוסף שלו; שבחים דומים הוענקו על ידי מבקר הספרות הפולני יאן זביגנייב סלוייבסקי (פו') שטען כי המכתבים הללו הם אחד מגולות הכותרת של התנועה הרומנטית הפולנית. מבקר התיאטרון הפולני יאן קוט (אנ') התייחס לסדרת המכתבים שכתב קרשינסקי לפוטוצקה כ"רומן הגדול ביותר (עדיין לא כתוב) של התקופה הרומנטית הפולנית".[9]

רוב, אם לא כל, יצירותיו, פורסמו בעילום שם או תחת שמות עט, כדי להגן על משפחתו – במיוחד על אביו, פוליטיקאי ומנהל בפולין הקונגרסאית הנשלטת על ידי האימפריה הרוסית - מפני ענישה מהאימפריה הרוסית, שכן יצירותיו היו גלויות לב לעיתים קרובות. והכילו אזכורים מוסווים בקושי למצב הפוליטי של אירופה בת זמנו (בפרט, של חלוקת פולין).[10] בשל החלטתו לפרסם בעילום שם, יכול היה עד סוף ימיו לטייל בחופשיות בין אחוזת משפחתו בארצות הנשלטות על ידי רוסיה ומרכזי חיי המהגרים הפולנים במערב אירופה (ההגירה הגדולה (אנ')[ג]), בעוד שאחרים, ביניהם מיצקביץ' וסלובצקי, אולצו להישאר בגלות במערב, ונאסרה עליהם החזרה לאדמות פולין על ידי מעצמות הכיבוש.[11] זה הוביל לכך שהוא ידוע בתור "המשורר האלמוני של פולין" (הכותרת של המונוגרפיה של הסופרת האנגלית מוניקה מרי גרדנר (אנ') משנת 1919, המשורר האלמוני של פולין: זיגמונט קרשינסקי[ד]).

הערכה ביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת זיגמונט קרשינסקי באופיניוגורה

חוקר הספרות הפולני זביגנייב סודולסקי (פו') כותב, במילון הביוגרפי הפולני (אנ'), כי קרשינסקי דורג באופן מסורתי עם מיצקביץ' וסלובצקי כאחד משלושת המשוררים הלאומיים של פולין (אנ'). עם זאת, מבין השלושה, קרשינסקי נחשב לפחות משפיע.[12] מילוש כתב כי קרשינסקי, שהיה פופולרי באמצע המאה ה-19, נותר דמות חשובה בתולדות הספרות הפולנית, אך אינו עומד בקנה אחד עם מיצקביץ' וסלובצקי.[2]

חוקרים מודרניים מסכימים בדרך כלל שבעוד שקרשינסקי היה בתקופתו נערץ בשל שירתו, היא לא שרדה את שיני הזמן.[5][13] היסטוריון הספרות הפולני, מייצ'יסלב גיירגיילביץ' (פו'), מבחין בסתירה לגבי הדרמות והשירים של קרשינסקי, הראשונים שזכו לפופולריות בקרב המבקרים, אך לא בקרב הציבור, בעוד שלגבי האחרים, המצב היה הפוך. לאחר מכן הוא מציין שעם הזמן, הערכת הדרמות (והמכתבים) האפילה על זו של שירתו, שהתבררה כהרבה פחות מתמידה.[13] סיגל הסכים גם הוא ששירתו של קרשינסקי ספגה ביקורת עוד בתקופת פולין הצעירה (אנ') של תחילת המאה כ"כלי למשיחיות מביכה" וכ"פילוסופיות רומנטית חובבנית ורדודה". הפופולריות של קרשינסקי דעכה עוד יותר תחת הרפובליקה העממית הפולנית, כאשר הנושאים הדתיים השמרניים שלו נתקלו בהתנגדות מצד השלטונות הקומוניסטיים; מהדורות חדשות של יצירותיו לא פורסמו בשנות ה-40 וה-50.[5]

כיום רוב הסיפורים והשירה הרומנטיים של קרשינסקי עדיין נחשבים לחלשים יחסית. מצד שני, הוא זכה להכרה כ"סטייליסט מעולה בפרוזה ובקלות כאמן האפיסטולרי המצטיין של הרומנטיקה הפולנית", ו"הקומדיה הבלתי אלוהית" שלו נותרה אחת הדרמות החשובות ביותר, אם לא הדרמה הפולנית החשובה ביותר, של התקופה הרומנטית.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Władysław Günther (1959). Krasiński żywy: książka zbiorowa wydana staraniem Związku Pisarzy Polskich na Obcźynie (בפולנית). B. Świderski.
  • Grażyna Halkiewicz-Sojak; Bogdan Burdziej (2001). Zygmunt Krasiński – nowe spojrzenia (בפולנית). Wydawn. Uniwersytetu Mikołaja Kopernika. ISBN 978-83-231-1293-8.
  • Maria Janion (1962). Zygmunt Krasiński: debiut i dojrzałość (בפולנית). Wiedza Powszechna.
  • Zygmunt Krasiński (2003). Wydalony z Parnasu: księga poświęcona pamięci Zygmunta Krasińskiego (בפולנית). Wydawn. Poznańskiego Towarzystwa Przyjaciół Nauk. ISBN 978-83-7063-373-8.
  • Tadeusz Pini (1928). Krasiński: życie i twórczość (בפולנית). Wegner.
  • Zbigniew Sudolski (1989). Zygmunt Krasiński przypominany i żywy (בפולנית). Społeczny Komitet Budowy Pomnika Zygmunta Krasińskiego.
  • Stanisław Tarnowski (1893). Zygmunt Krasiński. Fundusz Nestora Rucewicza – via Internet Archive.: Volume 1, Volume 2)
  • Andrzej Waśko (2001). Zygmunt Krasiński: oblicza poety (בפולנית). Wydawn. Arcana. ISBN 978-83-86225-39-2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זיגמונט קרשינסקי בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 תורגמה לעברית על ידי חיים שלום בן-אברם ב-1921
  2. ^ ביטוי שמקורו בהרברט ספנסר ואומץ על ידי פוזיטיביסטים פולנים במאה ה-19 כדי לציין את התפיסה לפיה יש להקדיש את הכוחות החיוניים של האומה לעבודה ("עבודה מהיסודות"), במקום להתקוממויות לאומיות חסרות תועלת נגד הצבאות החזקים של האימפריות שחילקו את פולין ביניהן
  3. ^ כינוי להגירה של אלפי פולנים וליטאים, במיוחד מהאליטות הפוליטיות והתרבותיות, מ-1831 עד 1870, לאחר כישלון מרד נובמבר של 1830–1831 ושל מרידות אחרות.
  4. ^ במקור The Anonymous Poet of Poland: Zygmunt Krasinski

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Erlich, Victor (1962). "The Conception of the Poet in Krasiński and the Romantic Myth of the Artist". Studies in Romanticism (באנגלית). 1 (4): 193–208. doi:10.2307/25599560. JSTOR 25599560.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Miłosz, Czesław (24 באוקטובר 1983). The History of Polish Literature, Updated Edition. University of California Press. p. 243. ISBN 978-0-520-04477-7. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Winkler, Markus (31 באוגוסט 2018). Barbarian: Explorations of a Western Concept in Theory, Literature, and the Arts: Vol. I: From the Enlightenment to the Turn of the Twentieth Century. Springer. p. 203. ISBN 978-3-476-04485-3. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 Floryńska-Lalewicz, Halina (2004). "Zygmunt Krasiński". Culture.pl (בפולנית).
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Segel, Harold B. (8 באפריל 2014). Polish Romantic Drama: Three Plays in English Translation. Routledge. pp. 25–31. ISBN 978-1-134-40042-3. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Bronner, Stephen Eric (2019). "The Tale of a Forgery: Inventing the Protocols". A Rumor about the Jews. Cham: Springer International Publishing. p. 81. doi:10.1007/978-3-319-95396-0_4. ISBN 978-3-319-95396-0.
  7. ^ Adamiecka-Sitek, Agata (2016). "Poles, Jews and Aesthetic Experience: On the Cancelled Theatre Production by Olivier Frljić". Polish Theatre Journal. 1.
  8. ^ Cysewski, Kazimierz (1994). "Epistolografia jako literatura na przykładzie listów Zygmunta Krasińskiego" (PDF). Prace Polonistyczne (בפולנית). 49: 113–155.
  9. ^ Kott, Jan (1966). Sto listów do Delfiny (PDF) (בפולנית). Czytelnik. p. 10.
  10. ^ Agnieszka Gutthy (2009). Literature in Exile of East and Central Europe. Peter Lang. p. 71. ISBN 978-1-4331-0490-9. Krasiński wrote most of his poetry anonymously
  11. ^ Markus Winkler (31 באוגוסט 2018). Barbarian: Explorations of a Western Concept in Theory, Literature, and the Arts: Vol. I: From the Enlightenment to the Turn of the Twentieth Century. Springer. p. 202. ISBN 978-3-476-04485-3. Krasiński traveled freely between the centers of European and Polish emigre cultural life and his family manor in the Russian part of Poland. Still he was part of Polish emigre culture and published his works anonymously in order to avoid provoking the Russian authorities. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ Winkler, Markus (31 באוגוסט 2018). Barbarian: Explorations of a Western Concept in Theory, Literature, and the Arts: Vol. I: From the Enlightenment to the Turn of the Twentieth Century. Springer. p. 202. ISBN 978-3-476-04485-3. {{cite book}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 Giergielewicz, Mieczysław; Wallace, Stanley H. (1959). "Zygmunt Krasinski 1812–1859: A Biographical Sketch". The Polish Review. 4 (3): 81–89. ISSN 0032-2970. JSTOR 25776258.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=זיגמונט_קרשינסקי&oldid=38191584"