זלמה קורץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זלמה קורץ
Selma Kurz
SelmaKurz.jpg
לידה 15 באוקטובר 1874
ביילסקו-ביאלה, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 במאי 1933 (בגיל 58)
וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Josef von Halban עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים George Halban עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול סופרן קולורטורה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק זמרת, זמרת אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זלמה קורץגרמנית: Selma Kurz;‏ 15 באוקטובר 1874 - 10 במאי 1933), זמרת קלאסית יהודייה-אוסטרית.

ראשית ימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלמה קורץ נולדה בביאלה האוסטרית. באותה עת בייליץ וביאלה היו ערים צמודות זו לזו, בדומה לבודה ופשט בהונגריה. כיום זו עיר אחת הידועה בשם ביילסקו-ביאלה, במחוז הפולני של שלזיה, 56 ק"מ מקטוביץ. כשזלמה קורץ נולדה, היו אלה ערים אוסטריות, שנותרו במובלעת הקטנה של שלזיה שנשארה בידי אוסטריה אחרי שעיקר המחוז סופח לפרוסיה אחרי מלחמת הירושה האוסטרית במאה ה-18. הפרימה דונה לעתיד נולדה למעשה בביאלה, הענייה בשתי הערים, למשפחה יהודית צנועה מאוד, אחת מאחד-עשר ילדים. עם זאת, היא גדלה בצד המצליח קצת יותר של עיריית בייליץ.

עוד בנעוריה נשלחה למנזר, בתקווה ששם תלמד להיות תופרת, אבל הנזירות לא איחרו לגלות את יפי קולה והיא שרה לעיתים קרובות גם בבית הכנסת המקומי. נסיבות אלה הניעו תושבים מקומיים לגייס תרומות שיאפשרו לה לנסוע לווינה ולהיבחן אצל פרופסור גנזבאכר, מורה נודע לפיתוח קול. גנזבאכר לא לימד נשים, אבל הוא כתב אי-אילו מכתבי המלצה רבי ערך. זלמה הגיעה איפוא לטירת טוטיס המרשימה, מעונו הווינאי של פטרון האמנויות הנודע, הרוזן אסטרהאזי, שהסכים לשלם תמורת שיעוריה אצל מורה אחר מן החשובים לפיתוח קול, יוהנס רס.

כשכבר התגבשה הקריירה שלה, התייעצה קורץ עם מורי שירה בעלי שם עולמי, כמו יאן דה רשקה בניס ומתילדה מרקזי בפריז, כמו גם הסופרן פליציה קאשובסקה, בעלת שם בווינה; אבל תמיד ראתה את עצמה, מעל לכל, כתלמידה של רס.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה הופיעה קורץ בווינה בקונצרט סטודנטים של תלמידי רס ב-22 במרץ 1895. היא קיבלה ביקורות טובות והצעות הגיעו אליה מבתי אופרה רבים, בייחוד בערי השדה של גרמניה, שחיפשו תמיד כשרונות חדשים. הופעת הבכורה שלה הייתה בתפקיד הראשי באופרה "מיניון" של אמברואז תומא, בתיאטרון העירוני של המבורג, ב-12 במאי 1895. היא המשיכה להופיע שם ובפרנקפורט במשך ארבע העונות הבאות, בתפקידים שונים ומגוונים, ביניהם אדוקסי ב"יהודיה" של ז'אק הלוי, אליזבת ב"טנהאוזר" של וגנר ואפילו "כרמן".

וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוסטב מהלר, המנהל המוזיקלי של אופרת החצר הקיסרית והמלכותית של וינה, שמע את קורץ בפרנקפורט בשלהי 1898 וביקש ממנה להיבחן אצלו בבירת ההבסבורגים. ללא שהייה הציע לה חוזה חותם-גורל והיא הופיעה לראשונה בתיאטרון, שיהיה לביתה האמנותי והרוחני, שוב כמיניון, ב-3 בספטמבר 1899.

הצלחתה בווינה הייתה מהירה ומוחלטת, ונמשכה עד תום הקריירה המוזיקלית שלה, כעבור שלושים שנה. מהלר עצמו, לאחר ששמע את הטריל המושלם שלה ואת הצלילים הגבוהים, הנקיים להפליא שהפיקה באריה של ליאונורה במערכה הרביעית של "איל טרובאטורה", הציע לה ללמוד את הרפרטואר לסופרן קולורטורה גבוה, התפקידים שיעשו אותה לפרימה דונה אסולוטה של אופרת החצר הווינאית.

מנהל אופרת החצר הכניס אותה בזהירות לרפרטואר הזה כשנתן לה לשיר את רוזינה (ב"ספר מסביליה", את שני הנערים ב"הוגנוטים" וב"נשף המסיכות", את יוליה ואת מרתה; אבל עד מהרה התקדמה לאלווירה ב"ארנאני", לאקמה, קונסטנצה, ג'ילדה, ויולטה (בלה טרוויאטה) ואחרונה אחרונה חביבה, "לוצ'יה די למרמור".

שירתה האגדית של קורץ בהצגה המחודשת של "נשף המסיכות" בניצוח מהלר, בשנת 1903, כמו גם התפקיד שבו, אולי, התפרסמה יותר מכל, עשתורת ב"מלכת שבא" של קרל גולדמארק, שבו ריתקה את קהל המאזינים בזמרת ווקאליזה של "שירת הסירנה", חתמו אחת ולתמיד את הפופולריות העצומה שזכתה לה בציבור הווינאי. הם הביאו גם להעלאתה למעמד של Kaiserliche und Königliche Kammersängerin ("זמרת חצר קיסרית ומלכותית") בגיל 29. מאז ואילך התייצבה לעיתים קרובות לשירות הוד מלכותו הקיסר פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, מעריץ מושבע של אמנות השירה.

במופעי פסטיבל מוצרט לחגיגות יום הולדתו ה-150, שנמשכו שנה תמימה, שרה קורץ את פיורדיליג'י ב"כך עושות כולן" בשנת 1905 ואת קונסטנצה בחטיפה מן ההרמון כעבור שנה. עדיין ב-1906, בקונצרט גאלה של אנריקו קארוזו רב התהילה, שרה את ג'ילדה בריגולטו, עם טיטה רופו בתפקיד הליצן. הייתה זו הופעתו היחידה של רופו בווינה.

על אף הצלחותיה המרשימות בתפקידי קולורטורה, לא זנחה קורץ את הרפרטואר הלירי שלה. אדרבא, מתוך 992 הופעותיה באופרת החצר של וינה (בהמשך האופרה של וינה), יותר מ-100 הוקדשו למימי ב"לה בוהם" של פוצ'יני. כמו כן גילמה את "מאדאם באטרפליי" שלו, לראשונה בווינה, ואת צאפי ב"ברון הצוענים" של פראנץ להאר ב-1910.

קורץ שרה את טטיאנה ("יבגני אונייגין" ואת סופי ("אביר הוורד") ב-1911 ובאחת מנקודות השיא הרבות בקריירה הווינאית שלה, גילמה את צרבינטה בהצגת הבכורה העולמית של הגרסה השנייה ל"אריאדנה בנאקסוס" של ריכרד שטראוס ב-4 באוקטובר 1916. היא שרה בתפקיד זה 36 פעמים בווינה.

בווינה שרה כל תפקיד שיעלה על הדעת, מוויולנטה של צ'ייקובסקי, אלזה (בלוהנגרין) וזיגלינדה (ב"וולקירות") של וגנר עד מרגריטה ב"פאוסט" של גונו, מאנון של מאסנה, פראו פלות' ב"נשי וינדזור העליזות" של ניקולאי ורוזלינד ב"עטלף" של יוהאן שטראוס. לצד מימי ב"לה בוהם", התפקידים שמילאה בתדירות הרבה ביותר היו ג'ילדה, ויולטה וליאונורה ב"איל טרובאטורה".

הופעתה האחרונה בתיאטרון הגדול ברינגשטראסה, המקום שבו זכתה לניצחונות רבים כל כך ולתשואות משני דורות של אוהבי אופרה מכל רחבי אירופה והעולם, התקיימה ב-12 בפברואר 1927. הופעתה זו, בתפקיד רוזינה ב"הספר מסביליה" חתמה אחת מן הקריירות המזהירות ביותר בתולדות האופרה במאה ה-20.

הופעתה הפומבית האחרונה והסופית הייתה בספטמבר 1932 בהטבלת הארכידוכס שטפאן, בנם של הארכידוכס אנטון והנסיכה אילאנה מרומניה. על אף מחלתה האנושה, שרה זמרת החצר הקיסרית והמלכותית את "רידנטה לה קאלמה" של מוצרט ואת "אוה מריה" של באך-גונו כמחווה לסבתו של התינוק, המלכה מריה מרומניה, שהייתה ידידתה הקרובה במשך שנים רבות.

הקריירה שלה מחוץ לווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית הקריירה שלה היה לזלמה קורץ ביקוש רב בכל רחבי אירופה והיא הופיעה בהצלחה הן באופרות והן בקונצרטים בגראנד אופרה בפריז, באופרה הנסיכותית במונטה קרלו, ברומא, בזלצבורג, בוורשה, בפראג, בבודפשט, באמסטרדם, באוסטנד, בבוקרשט ואף בקהיר.

בלונדון שמעו אותה לראשונה במאי 1904 ב"ריגולטו", עם אנריקו קארוזו ומוריס רנו. אז שרה את תפקיד הנער המפורסם שלה, אוסקר, ב"נשף המסיכות", עם ג'אנינה רוס, קארוזו, אנטוניו סקוטי ומרסל ז'ורנה.

בשנה שלאחריה שרה שוב את ב"נשף המסיכות" עם קארוזו ומריו סאמארקו וכן בתפקיד הנער השני שאהבה, אורביין באופרה "ההוגנוטים", מול אמי דסטין, קארוזו, סקוטי, ז'ורנה והבריטון האמריקאי קלרנס וייטהיל. כמו כן הופיעה ב"רומיאו וז'ולייט" של גונו מול שרל דאלמורה כרומיאו. באותן שתי עונות של הצלחות קולורטוריות, גם חזרה על הופעתה כאליזבת ב"לוהנגרין", עם קרל בוריאן בתפקיד הראשי.

בשנת 1907 שרה שוב בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, הפעם את "לוצ'יה דה למרמור", עם אלסנדרו בונצ'י בתפקיד אדגרדו. היא חזרה על "ריגולטו" (עם בונצ'י וסאמארקו) ו"נשף המסיכות" עם אמדאו באסי והוסיפה, משום מה, את "לורליי" של קאטאלאני, כנראה לטובת קידומו של באסי. היא לא הופיעה שוב באופרה המלכותית עד 1924, כששרה את "לה בוהם" ואת "לה טרוויאטה" עם צוותי זמרים, שלא היו אלא צל חיוור בהשוואה לזוהר קודמיהם. הופעותיה בלונדון זכו להצלחה רבה, על אף איבתה של נלי מלבה רבת העוצמה, שהפילה את מוראה על קובנט גארדן כשם שעשתה זאת קורץ בווינה.

זלמה קורץ הוזמנה פעמים רבות להופיע בארצות הברית וקיבלה כמה הצעות מפתות מן המטרופוליטן אופרה בניו יורק. בכל אלה לא היה די להרחיקה במידה כזאת מווינה וממשפחתה. רק ב-1921 הפליגה לבסוף אל העולם החדש והופיעה פעם אחת ויחידה בהיפודרום של ניו יורק. זה היה אמור להיות הקונצרט הראשון בסיור ארוך, אבל היא נפלה מיד למשכב (ייתכן שלקתה בהתקף לב) והסיור בוטל. היא חזרה ללא דיחוי לווינה ושם פרשה לתקופת החלמה ממושכת לפני שיכלה לחזור לשיר וקולה, על כך הסכימו הכל, לא שב עוד לחלוטין לקדמותו.

שנותיה האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1910 נישאה זלמה קורץ לגינקולוג בעל שם עולמי, פרופסור ד"ר יוזף האלבן. בהמשך עיטר אותו הקיסר בתואר אצולה והוא היה לריטר פון האלבן. לזוג נולדו שני ילדים, דזירה וגיאורג. "דזי" האלבן הייתה לזמרת סופרן קונצרטנטית, שהקליטה, בין השאר, את הסימפוניה הרביעית של מהלר עם ברונו ולטר, אירוע שהיה בו, מן הסתם, מטעמו של מפגש משפחתי, כמעט. על אף בריאותה הרופפת, נהנתה זלמה פון האלבן-קורץ מחיי משפחה מאושרים בביתה המפואר בווינה עד שחלתה, ב-1929, בסרטן. לאחר מאבק מתיש כוחות במחלה, הלכה לעולמה ב-10 במאי 1933.

הרשויות המוניציפליות עמדו על כך, שזמרת החצר הקיסרית והמלכותית הדגולה תיקבר באתר מלבב בבית הקברות המרכזי בווינה, שם נקברים בניה ובנותיה הדגולים של וינה. שם היא נחה, לא הרחק מן האנדרטה לזכר מוצרט ומקבריהם של בטהובן, שוברט וברהמס.

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלמה קורץ הותירה אחריה 150 תקליטי 78. הראשונים הוקלטו לחברת ברלינר בשנת 1900. בשנים 1907 - 1914 הקליטה סדרה ארוכה ומזהירה לחברת HMV ("קול בעליו") (כיום EMI). תקליטים אלה עולים בהרבה על כל האחרים. אחרי מלחמת העולם הראשונה הקליטה לדויטשה גראמופון/פולידור, ב-1923-24, סדרה מעניינת המגלה ירידה ניכרת בקולה. ב-1924-25 הקליטה שוב לחברת "קול אדוניו", שערכה הקלטות חשמליות של שירתה, כולל גרסה מרשימה של קריאת הסירנה מ"מלכת שבא", מעוטרת בטריל נהדר.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Halban, Desi: Notes to compact discs Pearl GEMM 9171 (London, 1995) and Club "99" 43 (New York, 1989), which include many unique personal reminiscences from the legendary soprano's own daughter, herself a noted concert soprano.
  • Semrau, Laura: Notes to compact disc Preiser Lebendige Vergangenheit 89504 (Vienna, 2000)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זלמה קורץ בוויקישיתוף