חוק איסור הלבנת הון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000
Emblem of Israel.svg
פרטי החוק
תאריך חקיקה 2 באוגוסט 2000
תאריך חקיקה עברי א' באב ה'תש"ס
גוף מחוקק הכנסת החמש עשרה
חוברת פרסום ספר החוקים 1753, עמ' 293
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד המשפטים, משרד הכלכלה והתעשייה
מספר תיקונים 31
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 אושר בכנסת החמש עשרה ב-2 באוגוסט 2000, ונועד להילחם בתופעה של הלבנת הון, הנלווית לעבירות שונות, כגון סחר בסמים והשתמטות ממס.

מכוח החוק הוקמה בשנת 2002 הרשות לאיסור הלבנת הון, שבהמשך שונה שמה ל"הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור". הרשות היא יחידה במשרד המשפטים המהווה את הרשות הלאומית למודיעין פיננסי (אנ'). הרשות אינה עוסקת בחקירה, אך באמצעות המידע שאספה היא מסייעת לגופי אכיפת החוק במניעה ובחקירה של עבירות הלבנת הון ואכיפת החוק במלחמה בפעילות ארגוני טרור.

היטטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-­1999 הוגשה לכנסת על ידי הממשלה באפריל 1999. דברי ההסבר להצעת החוק הציגו את הצורך בחוק זה:

המאבק הבינ­לאומי בעבריינות, במיוחד בעבריינות בתחום הסמים המסוכנים ובפשעים חמורים אחרים, מתמקד, בעשור האחרון, בתופעה של הלבנת הון, הננקטת בעיקר בידי סוחרי הסמים ועברייני הפשע המאורגן, בתחכום גדל והולך, כאמצעי לשמור בידיהם את רווחי פעילותם העבריינית.
...
ההכרה בצורך להילחם בתופעה של הלבנת הון כאסטרטגיה העיקרית למלחמה בעבריינות הסמים המסוכנים והפשע המאורגן, על ידי שיתוף פעולה בין­־לאומי, היא כיום נחלת רוב המרינות בעולם. השקעת אמצעים לנטרול יסוד הרווח מעסקות עברייניות משרתת תוצאה כפולה: האחת ­– הון המוצא מן המחזור לא ניתן לשימוש חוזר לצורך מימון עסקאות עברייניות נוספות, השנייה ­­– מניעת הרווח מן העבריין מבטלת את התמריץ לעבור עבירה.
...
ההכרה כי מדינת ישראל משמשת גם היא בסיס נוח לפעולות של הלבנת הון, וכי חקיקה בתחום הלבנת הון תשרת אינטרסים לאומיים וכלכליים, וכן אינטרסים של שלטון החוק, הן פרי הניסיון שנצבר בשנים האחרונות, כתוצאה מחשיבה חדשה של רשויות אכיפת החוק בתחום הסמים והפשע המאורגן. ניסיון זה מלמד כי לא ייתכן מאבק יעיל נגד סחר בסמים ותופעות של עבריינות מאורגנת ללא תקיפה ישירה של תופעת הלבנת הון, תוך שימוש בכלים ההולמים את אופייה של התופעה ותוך הירתמות וגיוס של המוסדות הפיננסיים עצמם לשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק במאבק זה.[1]

הצעת החוק מציגה גם את הגופים שהשתתפו בגיבושה:

החקיקה המוצעת היא פרי דיונים ממושכים בין משרד המשפטים, משטרת ישראל, המכס, רשויות המס, בנק ישראל ואיגוד הבנקים. בדיונים אלה גובשה מדיניות פעולה ההולמת את המציאות הקיימת בישראל, וכן גובשו העקרונות ודרבי ההתארגנות המוסדית, הנדרשת ליישום החוק המוצע. בנק ישראל נטל על עצמו להנחות את הבנקים ולפקח עליהם באשר לחובותיהם במסגרת ההתמודדות הכוללת בתופעה זו, על פי אמות מידה שגובשו במסגרת המדיניות האמורה, בשיתוף עם משרד המשפטים, המשרד לביטחון הפנים ואיגוד הבנקים.[1]

החוק אושר בכנסת ב-2 באוגוסט 2000[2] ונכנס לתוקף בהדרגה.

מכוח החוק פורסמו תקנות וצווים העוסקים במימושו.[3]

מיום חקיקתו ועד לסוף שנת 2021 תוקן החוק 31 פעמים. תיקונים עיקריים:

  • בתיקון ראשון לחוק, משנת 2002, נוספו לו פרק ד'1, העוסק בחובות מיוחדות לנותני שירותי מטבע, ופרק ד'2, העוסק במפקחים על ביצוע החוק.[4] פרק ד'1 בוטל בשנת 2016 בתיקון מס' 17.
  • במסגרת חקיקתו של חוק איסור מימון טרור, התשס"ה-­2005 נעשו בחוק איסור הלבנת הון תיקונים העוסקים בזיקה שבין שני חוקים אלה.[5] בשנת 2016 הוחלף חוק איסור מימון טרור בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016.
  • בתיקון מספר 13 משנת 2014 נוסף לחוק סימן העוסק בחובות המיוחדות החלות על נותני שירות עסקי (עורכי דין ורואי חשבון).[6]

הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מציג רשימה של 33 עבירות, בהן עבירות הימורים, עבירות שוחד, עבירות זיוף כספים ומטבעות ועבירות מס, ומגדיר רכוש אסור כרכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, באחת מעבירות אלה, או ששימש לביצוע אחת מעבירות אלה או שאיפשר ביצוע אחת מעבירות אלה או שנעברה בו אחת מעבירות אלה. החוק קובע עונשים על פעולות של הלבנת הון:

  • העושה פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס גבוה.
  • העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא בשווי של 150 אלף ש"ח לפחות (בערכי שנת 2000) דינו – מאסר שבע שנים או קנס.

פרק ג' לחוק קובע חובות של זיהוי הלקוח ורישום פרטיו, על גופים שניתן לנצלם למטרות של הלבנת הון: גופים פיננסיים, סוחרים באבנים יקרות ונותני שירות עסקי (עורך דין או רואה חשבון, שמבצע או מתבקש לבצע, בעבור לקוח, שירות עסקי במסגרת שירות מקצועי מטעמו).

פרק ד' לחוק קובע כי אדם הנכנס לישראל או היוצא ממנה חייב לדווח על כספים שעמו בעת הכניסה לישראל או היציאה ממנה, אם שווי הכספים הוא 50 אלף ש"ח לפחות (בערכי שנת 2000). כאשר הכניסה לישראל או היציאה ממנה היא דרך מסוף יבשתי (למצרים, לירדן או לרצועת עזה) חלה חובת הדיווח כבר מסכום של 12 אלף ש"ח לפחות (בערכי שנת 2000).

כהוראת שעה לשנים 2019–2022 נוסף לחוק פרק ד'1א' הקובע חובת דיווח על תשלום במזומן לתושב יהודה ושומרון או רצועת עזה שאינו אזרח ישראל או ממנו, כאשר סכום התשלום הוא 50 אלף ש"ח לפחות (בערכי שנת 2000).

פרק ה' לחוק מקנה לגופים מאסדרים שונים סמכות להטיל עיצום כספי על הפרה של אחדות מהוראות חוק זה. כללי הטלת העיצום מפורטים בתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), התשס"ב–2001.

פרק ו' לחוק קובע שכאשר אדם הורשע בהלבנת הון, יצווה בית המשפט, בנוסף לכל עונש אחר, כי יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא

(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

פרק ח' לחוק קובע ששר המשפטים יקים במשרדו מאגר מידע של הדיווחים שיתקבלו לפי חוק זה ולפי חוק המאבק בטרור. על הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, שהוקמה מכוח חוק זה, הוטל לנהל את מאגר המידע, לעבד את המידע שבמאגר ולאבטח אותו, להחליט בדבר העברת המידע לגורם המוסמך לפי חוק זה לקבלו ולהעבירו לגורם כאמור, הכל לשם יישום חוק זה וחוק המאבק בטרור. בגופים המוסמכים לקבל מידע ממאגר המידע לשם מילוי תפקידם נכללים משטרת ישראל, פקיד מכס חוקר, מח"ש, חוקר ניירות ערך, השב"כ, "המוסד", אמ"ן, המלמ"ב וכן לרשות מקבילה לרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור במדינה אחרת.

מימוש החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכוח החוק הוקמה בשנת 2002 הרשות לאיסור הלבנת הון, שבהמשך שונה שמה ל"הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור". הרשות מקבלת מדי שנה מאות אלפי דיווחים על פעולות רגילות, למשל פעולות במזומן העולות על 50,000 ש"ח, ואלפי דיווחים על פעולות שנראו למדווח כחורגות מהמהלך העסקי הרגיל.[7] נתונים אלה נאגרים במאגר המידע של הרשות ומנותחים על ידי עובדי הרשות, תוך הצלבתם עם נתונים ממאגרי מידע ממשלתיים אחרים.

הטמעת הציות לחוק במערכת הפיננסית בישראל הובילה לכך שבספטמבר 2003 נמחקה ישראל מ"הרשימה השחורה של FATF" (FATF blacklist) - רשימת המדינות שאינן משתפות פעולה במאבק העולמי בהלבנת הון ובטרור.

במסגרת המאסדרים הרלוונטיים הוקמו ועדות עיצומים, המטילות עיצומים כספיים, המגיעים אף למיליוני שקלים, על מי שחרגו מהוראות החוק, ארגונים[8] ויחידים.[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעל גרוסמן, רוני בלקין, סאלי ליכט, איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה, הוצאת בורסי
  • אבי שקד, איסור הלבנת הון וטרור פיננסי - הציות לחוק והשפעתו על חוקי מס ופסקי דין אחרים, הוצאת בורסי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]