משפט האחים רייצס

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חיים רייצס)

משפט האחים רייצס הוא משפט אנטישמי שהתרחש בלבוב (האיחוד הפולני-ליטאי; כיום אוקראינה) באביב ה'תפ"ח (1728) בו נידונו למוות אכזרי רבי חיים רייצס, ראש הישיבה בלבוב, ואחיו רבי יהושע רייצס, מראשי הקהילה היהודית בלבוב, בגין שידול מומר לשוב ליהדותו וביזוי האמונה הנוצרית. המשפט וההוצאה להורג נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה, ועוררו הדים רבים בעולם היהודי ומחוצה לו.

ביוגרפיה של האחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי חיים נולד בשנת ה'תמ"ז (או ה'תמ"ג) לאביו רבי יצחק הלוי ולאמו רייצה (בת ר' חיים בן רבי יהושע חריף מקראקא). על פי המסופר, רבי יעקב יהושע פלק למד אצלו בצעירותו. רבי חיים כיהן כאב בית דין וראש ישיבה לשתי הקהילות בלבוב[א], כנציג לבוב בהנהלת ועד רייסין (רוסיה האדומה) ופרנס ועד הגליל רייסן[1]. לפי מקור אחד כיהן רבי חיים תקופה ברבנות קאמינקא[2]. רבי חיים היה גם מלומד ובקי בשפות זרות.

רבי יהושע נולד בשנת תנ"ז ונקרא על שם סבו רבי יהושע בעל "מגיני שלמה". למד אצל רבי יעקב עמדין במימונו של אחיו רבי חיים, והיה גם לחתנו של אחיו רבי חיים[3]. התפרסם בצומות ובסיגופים בהם נהג. מצאצאיו הסתעפה משפחה רבנית ענפה, בלבוב, בקראקוב, ובטיקטין. נינו הוא רבי מרדכי סג"ל.

רייצה, אמם של האחים, התאלמנה בגיל צעיר, יחסית, וניהלה את עסקי בעלה המנוח. בניה כונו רייצס (רייצה'ס; גם: רייצל'ס, או רייצילשׂ) על שמה. לאחר מותה הורישה להם הון רב. שני האחים התגוררו בלבוב שחוץ לחומות ("חוץ לעיר").

ההלשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנדלר יהודי מהעיירה סטז'יז'וב (סטריזוב) שבגליציה התנצר ושינה את שמו לשם יאן פיליפוביץ'. לאחר התנצרותו הוא עבר להתגורר בביתו של צייר מקומי בשם לוּקַאשׁ וִישְׁנִיֶבְסְקִי (Wiśniewski). לאחר מכן התחרט על צעדו ושב ליהדותו תוך שהוא מעתיק את מגוריו לעיר לבוב, ממנה המשיך לדוברומיל, לדרוהוביטש ומדרוהוביטש הוא שב לסטז'יז'וב, בה זוהה כמומר לשעבר ששב ליהדותו; עבירה הכרוכה בעונש מוות לפי חוקי הכנסייה הקתולית שהייתה באותה התקופה הדת השלטת בפולין, שהייתה נתונה להשפעה חזקה של מסדר הישועים.

פיליפוביץ' נעצר ונאסר בכנסייה באונייוב, משם הועבר לעיר המחוז לבוב. בתחילה הצהיר בפני החוקרים כי אכן שב ליהדותו, אך לאחר שהובהר לו העונש הצפוי לו, נשבר והחליט להישאר נוצרי. לאחר מכן החלו לחקור אותו מי השפיע עליו לחזור ליהדות. אחרי עינויים קשים הוא סיפר כי יהודי בשם משה השפיע עליו לשוב בתשובה. פיליפוביץ' תיאר לחוקרים כיצד שהה במרתף בית הרב בלבוב יחד עם רבנים מהעיר ומהסביבה, שם שבר אותו משה צלב לנגד עיניו וכל הנוכחים גידפו את האמונה הנוצרית[4].

גרסה אחרת לעלילה, קובעת כי הרבנים הואשמו בשכנוע נוצרי מלידה להתגייר[5]. לפי גרשם באדר בספרו "דרייסיג דורות אידען אין פוילען" כך השתלשלו הדברים: כומר בשם יאן פיליפוביץ', שנהג להפקיד כספים אצל האחים רייצס, החל לשוחח איתם על ענייני אמונה בכדי לשכנעם באמיתות הדת הנוצרית. משלא הצליח במשימתו, האשים את השניים שנעלו אותו בחדר, קרצפו ממצחו במברשת את "המים הקדושים", ושחררו אותו רק לאחר שנשבע להם שיתגייר מיד. לאחר מכן ירקו על הצלב ורמסו אותו ברגליהם[6].[ב]

המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יסוד דבריו של פיליפוביץ' ציווה הסטרוסטה (אנ') של לבוב לאסור את רבני קהילות לבוב והערים הסמוכות לה - סטרי ודרוהוביטש. רבי משה חיים חריף, שהיה רבה של לבוב[ג], שהה באותה עת בז'ולקייב, וכשבאו לאסרו, הצליח להימלט עד חוטין שבבסרביה, שהייתה נתונה לשליטה עות'מאנית, ובה התגורר כ-25 שנה, עד ליום מותו[7]. במקום רבי משה חיים נאסרו אִמו ופרנס הקהילה בז'ולקייב רבי ישראל איסר'ל בן מרדכי (שרכושו גם הוחרם), וכן אב בית הדין של לבוב רבי חיים רייצס, ואחיו: רבי יהושע, וכן הפרנסים דוד (ממנו גם החרימו סך 800 זהובים) ומשה. זה האחרון זוהה כאותו משה שהסית את פיליפוביץ' לשוב ליהדותו[4][8].

הנאשמים הושמו במאסר, ביום ראשון של פסח ה'תפ"ח, ובמשך השבועות שלאחר מכן נחקרו בעינויים אך לא הודו באשמה המיוחסת להם. משכך, הם הועמדו למסדר זיהוי, ופיליפוביץ' חלף על פניהם יחד עם הארכיבישוף. פיליפוביץ' לא הצליח לזהות אף אחד מהם כמי שהיה מבין המשדלים אותו לשוב ליהדות. כשעבר על פני רבי חיים רייצס, פנה רבי חיים לארכיבישוף בלטינית וקבל בפניו על שנאסרו בחינם בעלילת שווא, לאחר שהמומר לא הצליח לזהות אף אחד מהם. מששמע זאת פיליפוביץ' הצביע עליו מיד כעל אחד הרבנים ששהו עמו במרתף וטען כי זיהה אותו לפי קולו.

המשפט וגזר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי חיים, ועמו גם אחיו רבי יהושע, הואשמו בעבירות אותן ייחס להם פיליפוביץ'. במהלך 48 ימי מאסרם הם עונו קשות, אך הם עמדו בכך ודחו בתוקף הצעות להמרת דתם[9]. לבסוף הובאו למשפט לפני השופטים: יאן סטניסלב יבלונובסקי (פו') יאן וישנייבסקי מקרקוב, סטפן הומיצקי מפודוליה, והסטרוסטה של לבוב סטפן פוטוצקי.
בסיום המשפט נגזר דינם: רבי חיים, ייחתכו כפות ידיו ורגליו, לשונו, לבו בעודו בחיים, ולאחר מכן יועלה על המוקד; אחיו רבי יהושע, תנוקבנה כפות רגליו, ותיקשרנה לזנבות סוסים בגרירה בחוצות העיר; לאחר מכן יבותר גופו לארבעה חלקים, וגופתו תישרף.

פסק הדין בוצע בה' בסיוון ה'תפ"ח (13 במאי 1728) בפינת הרחובות "רוסקה" ו"סרבסקה"[10] במזרח העיר לבוב שם הוקם מוקד. לפני ביצוע גזר הדין שיחד רבי חיים את התליין בסכום של 35 דוקטים, על מנת שידקרו אותם בתחילה[11]. בכך קיווה שלפחות אחד מאיבריהם יינצל מהעלאה על המוקד ויספיקו לקברו עוד לפני כניסת חג השבועות[12].

לפי גרסאות אחרות (בעיקר ממקורות נוצריים) האח הצעיר רבי יהושע לא עמד בעינויים והתאבד בכלא בחתכו את צווארו[4][13], או שמת מצמא[14], ואחיו רבי חיים הספיד אותו לפני מותו הוא[15], ובו דרש בנושא הריגתו של רבי עקיבא[ד]. בנאום ההספד הצדיק עליו את הדין ואמר שמאורע מזעזע זה מגיע לו כעונש על כך שלמד לטינית ושפות זרות נוספות, וכן על כך ששילם כסף תמורת משרה רבנית בקהילה[16][ה]. גופתו של רבי יהושע נשרפה אף היא[4].

מסופר כי רייצה אמם של האחים שילמה לעשרה יהודים שיתחפשו לנכרים וישתתפו בטקס ההוצאה להורג, על מנת שבשעת המוות יהיה מנין יהודים כמקובל[17].

בית הקברות היהודי הישן בלבוב, 1931 (ה'תרצ"א)

הקהילה היהודית בלבוב פדתה את אפרם של שני האחים והם נקברו בבית הקברות שבעיר. על מצבתם, שהתנשאה לגובה של כ-3 מטרים[18], נכתב:

"זאת עבודת הלוים וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', והבערה ללהב יצאה ולחלק אברים ולנתח לנתחים, הראש והפדר לריח ניחוחים, ומידת הדין עלינו מתוחה ביום טבוח ערב שבועות, כי נטה צל ערב, הושחר פנינו שנת פ'ח'ת' שוד ושבר למורא היינו, ויצאה אש ותאכל יסודותיהם, ה"ה האחים הקדושים הרב המאור הגאון הגדול מורינו מו"ה חיים ריש מתיבתא דשתי קהלות, נזר ישראל ועטרה, נהרג במיתה חמורה ונדקר במדקירה, ואחיו הקטן פני יהושע חפר הלבנה, כמה שנים ישב בתענית מת בצמא ובנפש מרה, הרב הגאון מו"ה יהושע, בני מו"ה יצחק הלוי, שמסרו נפשם לקדש השם בגבורה וילכו שניהם בגזרה שוה, נשרפו במדורה, ולא רצו שם הגדול והנורא להמירה, ויצאה נשמתם בקדושה ובטהרה, ואפרם אשר מוצל מראש שמו פה להטמינה, והוא צבור ומונח כאפרו של איל יצחק תמיד לזכרה, וכהרוגי מלכות עשרה, בזכות זה תנצב"ה".

— גבריאל סוכסטוב, מצבת קודש לבוב תרכ"ג, חלק ב' דף ט'-י'.

מלבד ביצוע גזר הדין הקשה, הופקע גם רכושם של שני האחים לצורך תיקון הביצורים לעיר; ובתמורה לעשרת העצורים האחרים הוטל על הקהילה קנס כספי גבוה[6].
בכרוניקות בנות התקופה מופיע כי מלבד האחים נהרגה גם בת משפחה נוספת: חיה, בתו של רבי חיים. יאן פיליפוביץ' נידון למוות בתלייה[4].

הסטרוסטה של לבוב, למרות שנטה לטובת היהודים, נמנע מלהתערב ולפעול להצלתם במשפט זה, שכן חשש לצאת נגד הכנסייה הנוצרית שניהלה את המשפט.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הריגתם תיקנו מספר תפילות אל מלא רחמים לזכרם:

ארון הקודש בבית הכנסת שושנת הזהב בסביבות שנת, 1930.
מדי ערב חג השבועות הוסרה ממנו פרוכתו, תוך אמירת אל מלא רחמים לזכר האחים רייצס

בנוסף הונהג בקהילה מנהג לפיו בכל ערב חג השבועות בעת תפילת המנחה בבית הכנסת שושנת הזהב ("בית הכנסת טורי זהב"), היו מסירים את הפרוכת מארון הקודש כנהוג בתשעה באב, והחזן ומקהלתו היו משוררים לזכרם את תפילת אל מלא רחמים[21].

לזכר הנרצחים תרמה ליבא אשתו של רבי חיים פרוכת לבית הכנסת של הקהילה "מחוץ לעיר", פרוכת שהייתה תלויה בבית הכנסת שנים רבות והחזיקה מעמד עד לסוף המאה ה-19 (אמצע שנות הת"ר)[17].

הפרשה בספרות התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה והתוצאה הקשה שלה, עוררו הדים רבים ברחבי העולם היהודי ומחוצה לו.

רבי משה חגיז, בן התקופה, כתב בעקבותיה בספרו בגנות ההתמנות לרבנות תמורת ממון, לאחר שלפי השמועה הצדיק עליו רבי חיים את הדין על כך ששילם כסף בעבור משרה רבנית בלבוב[ו]. את עמידתם בייסורים הוא מציין לשבח:

מעשה שהיה בק"ק לעמבורג הנקראת לבוב מהצוואה שעשה האב"ד הקדוש מוהר"ר חיים רייצילש זכר צדיק לברכה בערב שבועות משנת אשתקד, זו שנת פתח ה' אוצרו לקבל נשמת קדוש זה שמימות רבי עקיבא ועד עכשיו לא קם כמוהו... ולסבול כמה עינויים ויסורין קודם מיתה ושריפה שגזרו עליו, והכל קבל עליו בשמחה... ואחר שראה את אחיו החסיד מוהר"ר יהושע זצ"ל שמת בבית האסורין עמו, ונגזר עליו לנקוב ערקובי רגליו ולקושרם בזנבי הסוסים כדי שילכו הלוך וסחוב שנגרר על כל אשפה וטיט, התפלל מנחה והצדיק עליו את הדין ככל האמור, ויתר מזה כמו שנראה מהצוואה שלו, ומסר עצמו לעינוי ולמיתה משונה ולשריפה כאמור, ויצא נשמתו באחד, אשריו ואשרי חלקו שזכה לכך, ואוי לו לדור שכך עלתה בימיו.

— משנת חכמים, מעלה י"ז, אות ת"ה, ואנדסבק תצ"ג, דף פ"ה, עמוד א'.

דברי ההספד שנשא רבי חיים הוזכרו בספר "פרחי שושנים" לרבי משה בן אליהו מלובלין[23]. מעשה הריגתו של רבי חיים על קידוש השם מופיע גם בספר "הפרדס" לרבי אריה לייב הלוי אפשטיין מקניגסברג, בן התקופה[24].

מחוץ לפולין סיקרו את הפרשה העיתונים "בֶּרְלִינִישֶׁע פְּרִיבִילֵגִירְטֶע צֵייטוּנְג" (Berlinische privilegirte Zeitung), ו"לָה גָאזֵטֶה" הצרפתי (La Gazette)[4].

למרות הסיקור שנערך בזמן האירועים או סמוך להם, אין למאורעות ניתוח וסיקור רחב בספרות המחקרית.

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בלבוב היו שני רבעים יהודיים נפרדים, אחד בתוך חומות העיר, ואחד מחוץ לפאתי העיר. בהתאם לכך הייתה גם הקהילה היהודית מחולקת לשתי קהילות נפרדות כמעט בכל תחומי הקהילה ברוב שנות קיומה.
  2. ^ על השוואת הגרסאות, והעדפת הראשונה (המתבססת על הנוסח המופיע בפנקסי החברה קדישא של לבוב), ראו: היהודי - ג, ניו יורק תרצ"ו - תרצ"ח, עמ' 283, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  3. ^ רבי יעקב יהושע פלק (ה"פני יהושע") נבחר כרב בעיר לבוב, אך מינוי הרבנות הופקע ממנו לאחר כשנתיים, אחר שאחד מהפרנסים בעיר חפץ במינוי חתנו רבי משה חיים. רבי יעקב יהושע עדיין נשא בתואר רבה של לבוב, אך בפועל החזיק במשרה רבי משה חיים. אמנם בגליל לבוב התנגדו לרבנותו ונותרו נאמנים לרבי יעקב יהושע, כשאת רבי משה חיים הם כינו "רב החובל".
  4. ^ ראו הרב יחיאל מיכל שטרן, אוצר הידיעות, חלק ב', עמ' ר"צ, על שאלתו של רבי יהושע לאחיו ותשובתו של רבי חיים לפני הוצאתם להורג.
  5. ^ רבי שלמה מבאבוב סיפר שרבי חיים שילם כסף לשלטונות על המשרה מחשש שימונה אחר שאינו ראוי לתפקיד (פרי הכרם גליון לה עמ' ה.).
  6. ^ לפי עדות רבי חיים נתן דמביצר, התגלגלה לידיו צוואתו של רבי חיים רייצס בה הצדיק עליו את הדין מסיבה זו[22].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה יעקב שווערדשארף, תקון עולם, קולומיאה תרס"א.
  • שלושה טורי כסף, סיגט תר"ס-תרס"ח (לא ידועים שם המחבר ושנת ההדפסה המדויקת).
  • ישראל ארליך, "למברג וקידוש השם של שני האחים", בתוך: אתר ואתר, תל אביב תשנ"ד, עמ' 205_211.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו לדוגמה אצל: נחום מאיר גלבר, "תולדות יהודי בוברקא", בתוך: שרגא פייבל קלעי (עורך), בוברקא ובנותיה, ישראל-ארה"ב, באתר אוצר החכמה.
  2. ^ הרב יוסף נחמיה הכהן קוואדראט, די 'הייליגע ברידער' רייצעס הי"ד
  3. ^ רבי יעקב עמדין, מגילת ספר, ורשה תרנ"ז, עמ' 63.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 נחום מאיר גלבר, תולדות יהודי לבוב, בתוך: לבוב – אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים תשט"ז, עמ' 132.
  5. ^ ראו אצל יוסף כהן צדק, כתב עת אור תורה, שנה א', תרל"ד, חוברת ג', עמ' 125. צוטט אצל א.ר. מלאך, בתוך: היהודי (עורך: חיים קרלינסקי), חלק ג', ניו יורק תרצ"ח, עמ' 283.
  6. ^ 1 2 גרשם באדר, דרייסיג דורות אידען אין פוילען, ניו יורק תרפ"ז, עמ' 216.
  7. ^ רבי צבי הירש הורוויץ, מכתב בראש "קונטרס הר הבית", פינות הבית לרבי צבי יחזקאל מיכלזון, פיוטרקוב תרפ"ה, עמ' 38; הרב יהודה לייב פישמן מימון, "מדי חודש בחדשו", בתוך: סיני, גיליון ל"ח, ירושלים תשט"ז, עמ' ר"ע, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים); אלעזר ליפא גארטינהויז, אשל הגדולים, ניו יורק תשי"ח, עמ' קצ"א.
  8. ^ צבי קארל, לבוב, בתוך ערים ואמהות בישראל, ירושלים תש"ו, עמ' 308.
  9. ^ דוד גאנז, צמח דוד, לבוב תר"ז, "עם הוספות מחכם אחד מלבוב", דף מ"ז, עמוד ב'.
  10. ^ קואורדינטות: 49°50′30″N 24°01′58″E / 49.8415593°N 24.0327716°E / 49.8415593; 24.0327716.
  11. ^ "תפילת קל מלא רחמים" אצל: שלמה בובר, אנשי שם, קרקוב תרנ"ה, עמ' 66 (העתקה מפנקס החברה קדישא של לבוב).
  12. ^ "תפלת קל מלא רחמים", בתוך: כנסת ישראל, כרך ג', עמ' תק"ו-תק"ח; אצל שמעון ברנפלד, ספר הדמעות, חלק ג', ברלין תרפ"ז, עמ' רל"ז.
  13. ^ ישראל ארליך, למברג וקידוש השם של שני האחים בתוך אתר ואתר, תל אביב תשנ"ד, עמ' 205-211.
  14. ^ "תפלת קל מלא רחמים", בתוך: כנסת ישראל, כרך ג', עמ' תק"ו-תק"ח; הובאה אצל שמעון ברנפלד, ספר הדמעות, חלק ג', ברלין תרפ"ז עמ' רל"ז.
  15. ^ רבי אליהו בן משה, פרחי שושנים, קושטא תצ"ט, דף נ"ב.
  16. ^ רבי משה חגיז, משנת חכמים, מעלה י"ז, אות ת"ה, ואנדסבק תצ"ג, דף פ"ה, עמוד א'.
  17. ^ 1 2 הרב יוסף נחמיה הכהן קוואדראט, די 'הייליגע ברידער' רייצעס הי"ד.
  18. ^ רבי עקיבה יוסף שלזינגר, לב העיברי, לבוב תרל"ד, עמ' נא באתר אוצר החכמה.
  19. ^ שלמה בובר, אנשי שם, קרקוב תרנ"ה, עמ' 66.
  20. ^ 1 2 גבריאל סוכסטוב, מצבת קודש, לבוב תרכ"ג, חלק ב', דף ט'-י'.
  21. ^ הרב יוסף נחמיה הכהן קוואדראט, די 'הייליגע ברידער' רייצעס הי"ד באתר "קול בובוב".
  22. ^ רבי חיים נתן דמביצר, כלילת יופי, חלק א', קרקוב תרמ"ח, דף ל"א עמ' א', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  23. ^ פרחי שושנים, קושטא תצ"ט, דף נ"ב.
  24. ^ הפרדס, קניגסברג תקי"ט, מצות ביקור חולים, דף ד' (באתר אוצר החכמה בעמ' 159).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משפט_האחים_רייצס&oldid=38472203#ביוגרפיה_של_האחים"