יד לטומאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יד לטומאה
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא יא, לח
משנה חולין, פרק העור והרוטב
תלמוד בבלי מסכת חולין, דף קי"ז, עמוד ב' - קכז עמוד ב'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
עצם ועליו בשר. העצם משמש כ"יד" לבשר

בהלכות טומאה וטהרה, יד, הוא כינוי לכל דבר שמשמש כידית לאחוז את האוכל, ואוחזים בו את האוכל בכל צורה שהיא, הוא נחשב על ידי תשמישו זה כטפל לאוכל וכחלק ממנו.

היד משמש בדיני טומאה, לשתי פעולות בהלכות טומאה: להוציא טומאה - כלומר, אם נגע אדם בעצם של אוכל טמא הוא נטמא, ולהביא טומאה - אם העצם נגעה בדבר טמא, נטמאה כל חתיכת האוכל.

רבי אלחנן וסרמן[1] חוקר האם ידות הטומאה מקבלים טומאה משל עצמם, או שהם רק בטלים לגבי האוכל עצמו, ומעבירים את הטומאה.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור בתורה הוא הפסוק הבא:

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:

מקור דין זה הוא מהמילים בפסוק לח, "טמא הוא לכם". הגמרא במסכת חולין דורשת את המילים "לכם", - לכל צרכיכם, כלומר לא רק האוכל עצמו טמא, אלא כל חלק הנטפל אליו ומשמש לצורך האוכל, והוא העצם המשמש כיד.

יד להכשר טומאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב ורבי יוחנן נחלקו, האם דין יד הוא רק כדי להביא ולהוציא טומאה, או גם בנוגע לדיני הכשר לקבלת טומאה, שהוא דין התורה שכדי שאוכל יהיה טמא על ידי נגיעה בדבר טמא, עליו להיות מוכשר לקבל טומאה, וזאת על ידי שנופלים עליו מים. לפי רבי יוחנן, גם ההכשר הוא מדיני קבלת הטומאה, כלומר יש להחשיב פעולה זו בה אוכל נהיה מוכשר לקבל טומאה, כשאר דיני הטומאה, מכיוון שהוא הגורם להם. בשפתם של חז"ל נקראת סברא זו בשם "הכשר תחילת טומאה". רב חלוק על כך, וסבור שאין להחשיב את ההכשר כאחד מדיני הטומאה ברמב"ם[2] נפסקת ההלכה כרבי יוחנן, על פי הכלל הידוע, רב ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן.

לרוב ה"יד" היא עצם של בעל החיים, עליו מונחת חתיכת בשר.

הפשטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים נדירות, משמש גם העור כ"יד", ולא רק כ"שומר". דוגמה לכך, היא בנוגע לאדם המפשיט עור של בעל חיים לאחר מיתתו, כדי להשתמש בו כשטיח, על הרצפה, על השולחן או על מיטה. השאלה היא, האם העור, במהלך ההפשטה, נחשב כ"יד", או רק כ"שומר". במשנה[3] נפסק שתלוי במצב ההפשטה: אם הפשיט רק כדי אחיזת יד, אז גם העור שהופשט נידון כ"יד", מכיוון שהוא משמש כיד לאחיזת בעל החיים. אך משהופשט ממנו העור יותר מכדי אחיזה, אין העור נחשב יותר כ"יד".

את החילוק לכך מסביר תוספות[4] בשלושה אופנים:

האחד, הוא שאחר שהופשט העור יותר מכדי אחיזה, הוא יכול לאחוז גם בבשר עצמו כדי להזיזו, ואין העור משמש יותר כ"יד".

השני הוא, שבהפשטה שהיא פחות מכדי אחיזה, הוא יכול תמיד להתחרט ממחשבתו, ולא להפשיט את העור, מכיוון שכל עוד אין לו מקום נוח לאחו בעור כדי להפשיט את בעל החיים, הדבר קשה מאוד, ובקל יכול הוא להתייאש מההפשטה, ומכיוון שיש חשש שהוא יתייאש מהפשטת העור, באופן מני או יותר, נמצא שהעור עדיין משמש בינתיים כיד לטלטול בעל החיים. אך כאשר הוא כבר הפשיט מהעור כדי אחיזה, אין העור משמש יותר לטלטול בעל החיים, אלא לשמש כחפץ לעצמו.

תירוץ שלישי, שדווקא כדי אחיזה משמש העור להפשטה, אבל ביותר מכדי אחיזה אין דרך להשתמש בעור להפשטה, הוא לא יכול לאחוז בשפתו כי אז לא יוכל למשוך בכוח ולהפשיט, ולאחו סמוך לבשר קשה כי אז אינו יכול להחזיק היטב בעור, ולכן במצב כזה משתמשים בדרכים טובות יותר כדי להפשיט את העור.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם שערות בעל החיים הן "יד" או "שומר"

בריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן האם יש יד לטומאה בשיעור של בשר שהוא פחות מכזית והאם יש דין שומר לטומאה בשיעור של פחות מפול. לפי רב, בשר שהוא פחות מכפול, והוא על עצם, אין העצם נחשב כ"יד", וכן אין עורו נחשב כ"שומר" אם הוא פחות מכפול. למרות זאת, מודה רב שכאשר מדובר בחיטה או שעורה שהיא כברייתה, יש יד גם לפחות מכזית וכפול[5].

שער[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו, בנוגע לשערות בעל חיים, האם הם נחשבים כ"יד", או כ"שומר".

לדעת רבי יוחנן שהשערות נחשבו כיד, הם מטמאות בכל מקום שאוחז בהם, גם אם אוחז בשערות שלא כנגד הבשר, אך לדעת ריש לקיש אין להחשיב שערות כיד, אלא כשומר לטומאה. ריש לקיש סובר, שאין הדרך להשתמש בשערות כדי לאחוז את בעל החיים, ולכן הם לא נחשבות כ"יד", אבל לעומת זאת, ניתן להחשיב אותם כ"שומר", מכיוון שבשורש השיער, יש נקב זעיר, ובמקום זה מגינה השערה על הבשר, ולכן יש לה חשיבות כ"שומר".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שיעורי הגר"א ווסרמן על מסכת חולין, בני ברק תשס"ו.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טומאת אוכלין, הלכות כא, פרק ל"ג.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ג, עמוד א'
  4. ^ ד"ה טהור המופשט
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ט, עמוד ב'.