יהדות ינה

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קהילת יהודי ינה שבגרמניה התקיימה החל מימי הביניים ועד להשמדתה בשואה. בעוד שמבחינה מספרית, הקהילה מעולם לא הייתה קהילה גדולה (כ-170 אנשים בשנת 1924), מספר לא מבוטל מיהודי העיר היו לדמויות מפתח באוניברסיטה ובתעשייה המקומית, במיוחד במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים מוזכרים בהיסטוריה של העיר כבר בתקופת המגפה השחורה (1353 – 1347) והתייחסות ראשונה ליהודים כדיירי קבע מצוינת ב-1379[1]. באותן שנים התגוררה בעיר קהילה יהודית קטנה שכללה כ-20 יהודים נכון לשנת 1418. יהודי הקהילה עסקו בין היתר בהלוואות בריבית וקיימו חיי קהילה שכללו בית כנסת ובית ספר מקומיים. בית הכנסת של העיר עמד בפינת רחוב Leutragasse אך לא נותר ממנו זכר[2][3].

היהודים גורשו מהעיר בין 1431 ל-1452 והורשו לשוב רק ב-1785[2][3][4].

ניתן למצוא בארכיוני העיר שני רחובות יהודיים:

  1. 1. סמטת היהודים - Judengasse סמטה הנמצאה באזור רחוב Eichplatz המודרני במרכז העיר. באזור זה הייתה גם "טחנת היהודים" (Judenmühle) וסביר ששמה קשור בשם הרחוב ולא כי שימשה רק יהודים. הסמטה כללה בסך הכל 6 בתים[2][5].
  2. רחוב תעלת היהודים - Judengraben שנמצא באזור רחוב Ratenhausstraße המודרני, וידוע שהיו בו מטעי פרי וגפן[4][5][6].

לא קיים תיעוד של בית קברות יהודי בעיר. חלק מהיהודים נקברו בחלקות נפרדות בבתי הקברות הנוצרים שבעיר וחלק בבית הקברות היהודי בארפורט.

תמונה של חלק מרחוב היהודים (Jüdengasse), לאחר שריפה באוקטובר 1806
תמונה של חלק מרחוב היהודים (Jüdengasse), לאחר שרפה באוקטובר 1806
  • מגרש החניה שנבנה באזור שבו בעבר היה רחוב Judengasse
    מגרש החניה שנבנה באזור שבו בעבר היה רחוב Judengasse. סמוך לכיכר השוק של יינה. צולם ב-2021
  • רחוב Ratenhausstrasse המודרני - היכן שבעבר היה רחוב Judengrabe
    רחוב Ratenhausstrasse המודרני - היכן שבעבר היה רחוב Judengrabe. צולם ב-2021
  • רחוב Ratenhausstrasse המודרני - היכן שבעבר היה רחוב Judengrabe
    רחוב Ratenhausstrasse המודרני - היכן שבעבר היה רחוב Judengrabe. צולם ב-2021

שחרור היהודים והקמת הקהילה מחדש במאה ב-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1785 הדוכס מסקסוניה, שהיה גם פטרון האוניברסיטה, אישר ליהודים להירשם ללימודים ואלו החלו לחזור אל העיר.

במהלך המאה ה-19 התהוותה מחדש קהילה יהודית בעיר, אך לא הוקם בה מחדש בית כנסת מעולם והטקסים הדתיים הועברו בבתים פרטיים. בהדרגה, יהודי ינה זכו לזכויות נוספות ובמסגרת האמנציפציה התאפשר ליהודים לעבוד במקצועות חופשיים. בשנת 1896 יוסדה בעיר קהילה רשמית („Israelitische Religionsgemeinschaft“) שאיגדה אנשי עסקים וסוחרים יהודים מינה וסביבתה. קהילה זאת קיימה פעילויות חינוכיות לילדים שהועברו על ידי הרב ד"ר יוזף ויזן מאייזנאך[1][2][3]. מרכז הקהילה נקבע בביתו של הרמן פרידמן ברחוב Scheidlerstraße 3 ושימש גם כחדר לתפילות בחגים באותן שנים[4].

בשנת 1880 מנתה הקהילה 30 איש ובשיאה, בשנת 1924, מנתה 168 תושבי קבע ועוד מספר עשרות תושבים ארעיים[2]. בתחילת המאה ה-20 רבים מיהודי העיר עבדו כסוחרים (במיוחד בתחום הטקסטיל), מהנדסים בתעשייה המקומית (צייס, שוט (אנ')), וכמרצים באוניברסיטת ינה. בנוסף, סטודנטים יהודים מרחבי גרמניה הגיעו ללמוד בינה ואף הקימו אגודה של סטודנטים יהודים.

יהודי ינה בתקופה זו, במיוחד אלו מהמעמד הבינוני-גבוה, היו מתבוללים ליברלים, ורצו להשתלב בחברה הגרמנית. חלקם השתתפו במלחמת העולם הראשונה. נישואים עם לא-יהודים גם היו תופעה נפוצה[2][3][7]. חלק מיהודי ינה העדיפו להתנצר. דוגמה לכך היא הפיזיקאי ד"ר אוטו אפנשטיין, אשר התנצרותו סייעה לו לשמור על תפקידו הבכיר בהנהלת חברת האופטיקה צייס והצילה אותו מלהישלח למחנה ריכוז בתקופת גרמניה הנאצית[8].

  • קברו של גוסטאב דריישפרינג (Gustav Dreyspring) בסגנון יהודי ומעוטר במגן דוד, בחלקה של משפחת דריישפרינג. שאר הקברים בחלקה המשפחתית הם בסגנון נוצרי. החלקה ממוקמת בבית הקברות העתיק Johannisfriedhof בינה. דוגמה לשילובם של היהודים בקהילה הנוצרית בעיר

סטודנטים יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניברסיטת ינה אפשרה לסטודנטים יהודים ללמוד וללמד החל מ-1785, ובסוף המאה ה-19 למדו בינה סטודנטים יהודים רבים . בנוסף, האוניברסיטה משכה אקדמאיים מרחבי גרמניה שהשתקעו בינה כדי ללמד ולחקור בה.

כתגובת נגד לשחרור היהודים, בסוף המאה ה-19 שררה אווירה אנטישמית בקרב אקדמאים וסטודנטים בגרמניה, וחוקרים יהודים התקשו לקבל משרות קבועות באוניברסיטאות בגרמניה בכלל ובינה בפרט. בנובמבר 1880 עצומה הקוראת לנידוי היהודים מהאוניברסיטאות בגרמניה הופצה בכל האוניברסיטאות. מתוך עשרות אגודות הסטודנטים שהוזמנו לחתום על העצומה, רק שתיים סירבו וביניהן אוניברסיטת ינה. העצומה לא קיבלה תוקף היות שהיא עמדה בניגוד לחוק הגרמני, אך היא מסמלת את מצבם העגום של הסטודנטים היהודים בגרמניה כולה.[9]

באוניברסיטת ינה הוקמה אחוות Urburschenschaft, אחת מאחוות הסטודנטים העתיקות ביותר בגרמניה. למרות שבאחוות רבות ברחבי גרמניה יהודים לא הורשו להצטרף, ישנן עדויות לחלקם של יהודים באחווה, ביניהן עדותו של גוסטאב פטר קרנר שלמד בינה:

האחווה שלנו קיבלה יהודים וכופרים, ואני ממש לא הייתי במצב לבקש מאחיי לאחווה וידויים. 'עשה צדק ואל תפחד מאדם' הייתה הדת התקפה היחידה שהכרנו

המקור בגרמנית
Unsere Verbindung nahm Juden und Heiden auf, und ich war in der Tat nicht in der Lage, die Konfession meiner Bundesbrüder zu nennen. 'Tue recht und fürchte niemand' schien die einzige unter uns gültige Religion gewesen zu sein
— Memoirs of Gustave Koerner translated by Kurt A Bertrams, Hilden 2003

יחד עם זאת, האחוות בגרמניה (כולל אחוות Urburschenschaft) נהפכו אנטישמיות עם השנים וחבריהן השתתפו בשריפות ספרים, התנקלות ליהודים והפגנות אנטישמיות[10].

בפברואר 1927 קמה אחוות סטודנטים יהודית בינה. אחוות יהודיות היו נפוצות באותה התקופה, והאחווה בינה הייתה חלק מרשת VJS (Verbindung Jüdischer Studenten). האחווה בינה נשאה את השם "החשמונאים", השתמשה בצבעים כחול-לבן-צהוב ונהגה לפי חוקים פנימיים וסודיים. כך לדוגמה, הוכתבו נוהלי שתיית בירה על בסיס קבוע בחוקי היסוד של האחווה. למרות שלא נסגרה באופן רשמי מעולם, התיעוד האחרון של פעילות אחוות החשמונאים הוא בסיום שנת הלימודים של 1927[9].

אישים מרכזיים בתולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדווארד רוזנטל - "אבי החוקה של תורינגיה" [1853-1926][עריכת קוד מקור | עריכה]

Villa Rosenthal - Jena April 2021 (3)

פרופ' אדווארד רוזנטל (Eduard Rosenthal) היה משפטן יהודי ופרופ' למשפט באוניברסיטת ינה. רוזנטל היה מהמשפטנים החשובים של תקופתו ונחשב לאזרח כבוד בעיר עקב פעילותו האקדמית, החברתית והפוליטית.

רוזנטל שימש כרקטור אוניברסיטת ינה פעמיים (1899 וב-1913). רוזנטל גם לקח חלק בהקמת אגודת קרל צייס (שאיגדה את העובדים בחברה הגדולה והעשירה בעיר) ושימש במשך שנים כיועץ משפטי לבעלים של צייס, הפיזיקאי ארנסט אבה. רוזנטל ואבה המשיכו לשתף פעולה שנים רבות ונחשבו לחברים קרובים ובזכותו של רוזנטל קידמה חברת צייס יחסים פרוגרסיביים עם עובדיה.

רוזנטל התחתן עם קלרה אלשטטר שנחשבה לאישה "היפה ביותר בינה" ב-1885[11][12]. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1891, בנו הזוג רוזנטל וילה גדולה המכונה עד היום "וילה רוזנטל" ומשמשת כמוזאון לפועלו וכמרכז כנסים קטן. ביתם של בני הזוג היה מרכז מפגש לאינטלקטואלים, תעשיינים ואומני העיר[13][14].

אף על פי שבני הזוג היו יהודים במוצאם, בנם קורט ארנולד אוטו הוטבל כנוצרי. קורט למד משפטים כאביו, השתתף במלה"ע הראשונה בגדוד של מתנדבים ונהרג בחזית המערבית בגיל 27.

לאחר מותו של קורט, כתב רוזנטל:

אם תוצאתה האיומה של מלחמת העולם הזו היא מכה קשה לכל גרמני, אשתי הוכתה בעוצמה מיוחדת

המקור בגרמנית
War der furchtbare Ausgang des Weltkriegs für jeden Deutschen ein niederschmetternder Schlag, so traf dieser meine Frau und mich mit besonderer Wucht.

בנוסף להיותו משפטן, רוזנטל היה גם פוליטיקאי. הוא השתייך למפלגה הליברית הלאומית וייצג את אוניברסיטת ינה בפרלמנט של דוכסות סקסונה-ויימאר. לאחר המהפכה הגרמנית, עם הקמתה של מדינת תורינגיה החופשית, רוזנטל שימש כחבר פרלמנט במשך מספר שנים והיה לכותב הראשי של החוקה. הישג זה נחשב לשיא הקריירה המשפטית והפוליטית של רוזנטל והוא זכה לתואר "אבי החוקה של תורינגיה" (Vater der Thüringer Verfassung).

ב-1925 פרש פרופ' אדווארד רוזנטל לגמלאות עקב מצבו הרפואי המדרדר. רוזנטל נפטר ב-25 ביוני 1926 ממחלה קשה, והותיר אחריו את אלמנתו קלרה רוזנטל. קלרה רוזנטל התאבדה ב-1939 לאחר התנכלויות רבות מצד הממשל הנאצי.

פליקס אוירבאך [1856-1933][עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' פליקס אוירבאך (Felix Auerbach) היה פרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת ינה. על אף הישגיו המדעיים, הופלה אוירבאך בשל היותו יהודי, והוענקה לו דרגת פרופסור מלא רק בשנת 1924 לאחר מספר דחיות. אוירבאך היה ידוע בקשריו עם קהילת האמנים המקומית, ונודע בתור "המתווך בין איינשטיין ותנועת הבאוהאוס", זאת בזכות כתיבתו המדעית הפופולרית על תורת היחסות ועל הפיזיקה של האמנות.

אוירבאך נישא לאנה סילברגלייט, שהפכה בהמשך למובילת המאבק לשחרור נשים בגרמניה. לזוג לא נולדו ילדים. שניהם בחרו להתאבד עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933[15].

כיום נמצא בעיר רחוב על שם אוירבאך בשכונת Lobeda West.

קלרה גריפאן [1897-1945][עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר קלרה גריפאן (Klara Griefahn) הייתה רופאה יהודייה-הונגרייה, שהוכשרה והתגוררה בינה והתמחתה בטיפול בנשים לאחר לידה. גריפאן שנולדה בהונגריה, נמנעה מלציין את מוצאה האתני ולא נרשמה כיהודיה כשהחלה את לימודיה בגרמניה. היא נישאה לזיגפריד גריפאן, רופא גרמני נוצרי, וגידלה את ילדיה כנוצרים מבלי לשתפם במוצאם היהודי.

בשנת 1931 פתחה גריפאן מרפאה לרפואת משפחה בעיר והייתה לאחת מהנשים הראשונות בגרמניה שהיו בעלות מרפאה משלהן. גריפאן נחשבת לחלוצה בטיפול בנשים לאחר לידה, כמו גם טיפול בתינוקות, והייתה הראשונה להציע שעות ייעוץ בחינם לאימהות צעירות באזור[16][16].

בעוד שגריפאן המשיכה להסתיר את מוצאה היהודי, בקיץ 1943 הסגירה אחת מחברותיה את מוצאה לידי הגסטאפו. עם גילוי מוצאה, רישיון הרפואה של גריפאן נשלל, בתה סולקה מבית-הספר ובנה הודח משירותו בחיל האוויר. אירועים אלו הובילו להידרדרות מהירה במצבה הנפשי ולניסיון התאבדות זמן קצר לאחר מכן. בעוד בעלה עמד בפני לחצים חברתיים וחוקיים להתגרש ממנה, הוא נותר נאמן לה וסירב לעשות זאת - דבר שמנע מן הגסטאפו לגרשה באופן מידי למחנה ריכוז.

ב-29 בינואר 1945 קיבלה גריפאן צו גירוש למחנה הריכוז טרזין. היא התאבדה למחרת בנטילת מנת יתר של מורפין. במכתב ההתאבדות כתבה גריפאן כי "עדיף מוות על שעבוד" (lieber Tot als Sklav). התאבדותה זעזעה את השכונה שבה גרה ודווח שבעת ההלוויה היה בית הקברות מלא בתושבים למרות הסכנה שבדבר.

לאחר המלחמה, שמו של הרחוב שבו גרה שונה לרחוב קלרה גריפאן (Klara-Griefahn-Straße) וקברה קיבל מעמד כבוד מטעם העירייה[17].

גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-100 יהודים מיהדות ינה נרצחו בשואה.

עליית הנאצים לראשות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1933 החל מצבם של היהודים בעיר להדרדר. המפלגה הנאצית נבחרה להנהיג את מועצת העיר ומינתה את חבר המפלגה ארמין שמידט כראש עיר מטעמה. המועצה החדשה החלה את החרם הארצי על עסקים ומרפאות בבעלות יהודים. כחלק מפעילותן, עיריית ינה והמפלגה הנאצית הארצית גרמו לפיטוריהם של מרצים יהודים באוניברסיטה, בהתאם לחוק לשיקום שירות המדינה המקצועי. באפריל באותה השנה פוטרו 6 מרצים בכירים באוניברסיטת ינה[15].

הפוגרום הגדול ביותר בעיר התרחש בליל הבדולח (9-10 בנובמבר 1938). בבמהלכו, הושחתו העסקים הבודדים שעוד נותרו ליהודים, מה שגרם לסגירתם הסופית. במהלך הפוגרום נעצרו 59 יהודים, 18 מהם נשלחו למחנה הריכוז בוכנוולד[15][18].

ילדי היהודים בבית הספר האוניברסיטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים יהודים לא הורשו להגיע יותר לבתי הספר החל מ-10 בנובמבר 1938. למרות זאת, חלקם המשיכו ללמוד בבית הספר האוניברסיטאי של ינה. בית ספר זה היה ידוע בכך שריכז את ילדיהם של פעילים פוליטיים מהשמאל הדמוקרטי, גם לפני עליית הנאצים לשלטון. רבים מילדי יהודי ינה למדו בבית הספר של האוניברסיטה בעיר. לאחר המלחמה, ב-2 בדצמבר 1948, כתב מנהל בית הספר פטר פטרסון לרקטור האוניברסיטה:[19]

מעולם לא זנחנו את חברינו ומכרינו היהודים, גם לא בעיר הקטנה ינה... במהלך שנות המלחמה בית הספר האוניברסיטאי שלי היה מקום מפלטם של ילדי יהודים וילדים מנישואים מעורבים, וכך גם של ילדים של קומוניסטים שנרדפו.

המקור בגרמנית
Wir haben niemals unsere jüdischen Freunde und Bekannten verleugnet, selbstverständlich auch nicht in der Öffentlichkeit der Kleinstadt Jena... Während der Kriegsjahre wurde meine Universitätsschule der Zufluchtsort für sämtliche schulpflichtigen jüdischen Kinder aus jüdischen Mischehen ... sowie von Kindern verfolgter Kommunisten, die meine Schulform besuchten
— מכתב שנשלח מפטר פטרסן, מנהל בית הספר האוניברסיטאי בינה לרקטור האוניברסיטה. 2 בדצמבר 1945

עדויות נוספות מספרות על כך שפטרסון אפשר לילדים רבים שהשלטון הנאצי החרים ללמוד בבית ספרו, ביניהם יהודים, נכים ומתנגדי הממשל. אף על פי שבית הספר נחשב לבית ספר למעמדות הגבוהים של העיר, במהלך המלחמה הזמין פטרסון גם בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר ללמוד בו. באופן מעניין, ואף על פי שלמדו בבית הספר יהודים, הלימודים נמשכו לפי החוק הנאצי וכללו הצדעה לדגל ולימוד על תורת הגזע. הצדעה במועל יד, לעומת זאת, לא הייתה חלק מסדר היום כמקובל[19].

"בתי היהודים" ומחנה הריכוז הזמני ביינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית משפחת פרידמן ברחוב Scheidlerstraße 3. הבית שימש את הנאצים כ"בית יהודים". מחוץ לבית עומדות שתי אבני נגף לזכרם של מרתה ואלפרד וולטר שנשלחו ל"בית היהודים" עד לגירושם לגטו בלז'יצה, שם נהרגו.

המשפחות היהודיות הבודדות בעיר ינה הועברו ב-1938 לבתים מיוחדים ליהודים והורשו לקנות רק בחנויות מסוימות ובשעות מסוימות. בין הבתים מוזכר ביתם של משפחת פרידמן ברחוב Scheidlerstraße.

בתחילת שנות ה-40, הועברו היהודים למגורים זמניים בקרונות רכבת שהוסבו למגורים, עד לגירושם בטרנספר למחנה הריכוז בוכנוולד או למחנה טרזין. במהלך תקופה זו הוסבו הקרונות, יחד עם מספר מבנים של מוסך הרכבות, למחנה עבודה זמני ליהודים ואסירים אחרים שלא ניתן היה לשכן בבוכנוולד. חשוב לציין שלמרות שעיקר האסירים במחנה היו פולנים, מפקדי המחנה הפרידו בין מגורי הפולנים ליהודים. בעוד הפולנים שוכנו במבנה מגורים קטן, היהודים המשיכו לחיות בקרונות המוסבים.

צילום אווירי של מחנה הריכוז הזמני בינה: 1. מחנה הריכוז הכללי. 2. קרונות המגורים ליהודים. 3. מוסך הרכבות שבו עבדו האסירים

המחנה הזמני היה אחד ממספר מחנות לוויין שהוקמו בתורינגיה עקב העומס במחנה בוכנוולד [20]. מעט מאוד ידוע על גורלם של מפעילי מחנה העבודה, אך אחד ממנהלי העבודה במוסך הרכבות, מרטין שפרייץ, נידון לשנה וחצי מאסר עקב התעללות באסירים [21]

הטרנספורטים וסוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנת 1939 נותרו בעיר ינה 50 יהודים[2]. בשנת 1942 מאות מיהודי מרכז גרמניה נשלחו לגטאות ומחנות השמדה. מינה נשלחו 9 לגטו בלז'יצה שבפולין ועוד 8 למחנה טרזין. שנתיים לאחר מכן נשלחו גם יהודים מעורבים (מישלינג) למחנות עבודה, ביניהם 40 מינה. הטרנספורט האחרון של יהדות ינה נשלח למחנה טרזין ב-1945. כל היהודים שנשלחו בטרנספורט האחרון שרדו את המחנה[4].

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אלכסנדר נחמה - הרב של העיר ארפורט, האחראי גם על יהדות ינה. מאי 2018

לאחר השואה, הורשו היהודים המגורשים לחזור אל העיר. 11 יהודים ששרדו את מחנה טרזין חזרו והקימו מחדש את הקהילה היהודית יחד עם מספר פליטים ממזרח אירופה. בראש הקהילה שהוקמה באופן רשמי ב-1945, עמד מקס בלאו. ינה, שנמצאת במדינת תורינגיה, הפכה לחלק מגרמניה המזרחית הקומוניסטית והקהילה היהודית בה נעלמה כמעט לחלוטין, הן בגלל עליית הקומוניזם שהתנגד לפעילות דתית, והן מסיבות כלכליות. בשנת 1989 יהדות כל מחוז תורינגיה כללה 26 חברים, רובם מהעיר ארפורט.

עם כניסתם של פליטים מברית המועצות לאחר איחוד גרמניה, גדלה מעט הקהילה, אך עד היום לא הוקם מחדש בעיר בית כנסת ולא מתקיימים בה אירועי דת. מרכז הקהילה היהודית הקרוב ביותר נמצא בעיר ארפורט ויהדות תורינגיה היא ברובה מיוצאי ברית המועצות. ברחוב Salvador-Allende-Platz קיים משרד שמשמש כנקודת קשר לקהילת תורינגיה והרב הראשי של ארפורט (הרב אלכסנדר נחמה) אחראי על העיר[22]. המקווה הפעיל הקרוב ביותר נמצא בעיר לייפציג, כ-100 ק"מ צפונית מינה.

נכון לשנת 2021, הקהילה היהודית בינה מוערכת בכ-200 יהודים, רובם ממשפחות של יוצאי ברית המועצות. מעטים מהם רשומים כחברי הקהילה היהודית של תורינגיה ומקיימים אורח חיים דתי[23].

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגה גרפית של גודל הקהילה של יהדות ינה
הצגה גרפית של גודל הקהילה של יהדות ינה

קהילת יהדות ינה מעולם לא הייתה קהילה גדולה, ומנתה בשיאה כ-150 תושבי קבע בעיר ועוד מספר עשרות תושבים ארעיים (ביניהם סטודנטים שבאו לעיר לתקופת לימודיהם).

שנה אוכלוסייה
1418 16 (12 גברים ו-4 נשים)
1430 15-100
1858 11
1880 30
1890 64
1895 85
1900 61
1905 145
1910 150 (כ-0.4% מהאוכלוסייה)
1925 168-277
1933 111-170
1938 34
1939 ~50
1989 פחות מ-20
1998 ~200

זיכרון השואה בינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לאפריל 2020, בעיר ינה ישנן 41 אבני נגף. סיפורו של כל אחד מהנספים קיים באתר האינטרנט של ארכיון העיר[7].

לציון יום השואה הבינלאומי בשנת 2019, יזמה מחלקת התרבות של העירייה את הפרויקט "קולות אבני הנגף" (Klang der Stolpersteine), פרויקט מוזיקלי שבו לצד כל אחת מהאבנים בוצע קונצרט קטן לזכר הנספים. היוזמה זכתה להדים בתקשורת המקומית ונהפכה ליוזמה שנתית בה הקונצרט מבוצע על ידי תזמורות ונגנים מקומיים, בשיתוף פעולה עם שחקני תיאטרון ואמנים נוספים[24][25].

מספר רחובות בעיר נקראים על שמם של יהודים חשובים בקהילה:

  • Felix Auerbach Straße
  • Klara Griefahn Straße (שהוא גם הרחוב בו התגוררה)
  • Max-Grossmann-Straße - על שמו של מהנדס חשמל יהודי בכיר שנפטר במחנה בוכנוולד[18]
  • Eduard Rosenthal Straße בעיר ויימאר הסמוכה

באזור שבו עמד מחנה העבודה הזמני הוקם אתר זיכרון ומידע הוקם על ידי העירייה ב-2014[26]

  • נקודות ציון של זכרון השואה בינה
  • שלט לזכרה של קלרה גריפאן, ברחוב שנקרא על שמה בעיר ינה
    שלט לזכרה של קלרה גריפאן, ברחוב שנקרא על שמה בעיר ינה
  • שלט לזכר קורבנות השואה היהודים שגורשו ונרצחו על ידי הפאשיסטים. תחנת הרכבת Jena West
    שלט לזכר קורבנות השואה היהודים והצוענים שגורשו ונרצחו על ידי הפאשיסטים. תחנת הרכבת Jena West
  • אנדרטה המזכירה את מחנה העבודה בינה ברחוב Löbstedter
    אנדרטה המזכירה את מחנה העבודה בינה ברחוב Löbstedter
  • אנדרטה בבית הקברות הצפוני של יינה לזכרם של מספר אנשים בתקופת השואה, ביניהם ד"ר הלנה לנגר ותרזה צוקרקנדל היהודיות שבחרו להתאבד.
    אנדרטה בבית הקברות הצפוני של יינה לזכרם של מספר אנשים בתקופת השואה, ביניהם ד"ר הלנה לנגר ותרזה צוקרקנדל היהודיות שבחרו להתאבד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 📖 - Jüdische Lebenswege in Jena. Erinnerungen, Fragmente, Spuren (Jena 2015, ISBN 978-3-942176-30-9)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות ינה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Saskia Schulz, Traces of Jewish Life in Thuringia
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Jüdische Gemeinde - Jena (Thüringen), www.xn--jdische-gemeinden-22b.de
  3. ^ 1 2 3 4 Jüdische Geschichte in Jena (kreisfreie Stadt, Thüringen), www.alemannia-judaica.de
  4. ^ 1 2 3 4 Israel Schwierz, Zeugnisse Jüdischer Vergangenheit in Thüringen, Erfurt: Landeszentrale für Politische Bildung Thüringen, 2007. (בגרמנית)
  5. ^ 1 2 Kartenmodul, www.juedisches-leben-thueringen.de
  6. ^ Field map: Jüdengraben, collections.thulb.uni-jena.de
  7. ^ 1 2 Stolpersteine Jena Geschichte, geschichte.jena.de (בגרמנית)
  8. ^ Zono Radio Jena, LICHTSTADT.NEWS - Nachrichten aus Jena: Vom "Feinmess" zur eigenen Straße: Dr. Otto Eppenstein und seine Bedeutung für die Lichtstadt, LICHTSTADT.NEWS - Nachrichten aus Jena, ‏2012-08-20
  9. ^ 1 2 Miriam Rürup, Ehrensache Jüdische Studentenverbindungen an deutschen Universitäten 1886–1937, Göttingen: Wallstein Verlag, 2008
  10. ^ Peter Kaupp, Burschenschaft und Antisemitismus, 2004
  11. ^ Neue Westfälische, Die schöne Clara Rosenthal kehrt heim, Paderborn (בגרמנית)
  12. ^ Stadtmuseum Jena, Verloren geglaubtes Bildnis Clara Rosenthals wieder in Jena, www.otz.de, ‏2014-02-18 (ב־)
  13. ^ Kollege, Freund & Gastgeber, www.eduard-rosenthal.de
  14. ^ JenaKultur, Villa Rosenthal Jena, www.villa-rosenthal-jena.de, ‏2016-08-09 (בגרמנית)
  15. ^ 1 2 3 Chronik | Jena Geschichte, geschichte.jena.de (בגרמנית)
  16. ^ 1 2 Freie Universität Berlin | Dokumentation: Ärztinnen im Kaiserreich, web.archive.org, ‏2014-01-09
  17. ^ Dr. Klara Griefahn (1897 - 1945) | Jena Geschichte, geschichte.jena.de (בגרמנית)
  18. ^ 1 2 Max Grossmann (1877 - 1938) | Jena Geschichte, geschichte.jena.de (בגרמנית)
  19. ^ 1 2 Hein Retter, [https://web.archive.org/web/20161002101355/http://www.jena.de/fm/1727/VortragRetter23022010.pdf Bedrohte Kinder aus jüdischen und sozialdemokratischen Familien in der Universitätsschule Jena 1933-45], 2010. (בגרמנית)
  20. ^ JenaKultur, Gedenk- und Informationsstele in der Löbstedter Straße, www.jenakultur.de, ‏2015-12-23 (בגרמנית)
  21. ^ Marc Bartuschka, Der Versuch einer Aufarbeitung: Prozesse wegen Verbrechen gegen Häftlinge und Zwangsarbeiter in der zweiten Hälfte der 1940er Jahre. In: Marc Bartuschka (Hrsg.): Nationalsozialistische Lager und ihre Nachgeschichte in der StadtRegion Jena: Antisemitische Kommunalpolitik – Zwangsarbeit – Todesmärsche (= Bausteine zur Jenaer Stadtgeschichte. Band 19)., Jena, DE: Stadtmuseum Jena, 2015, ISBN 978-3-942176-34-7
  22. ^ Ricklef Münnich, Rabbiner Alexander Nachama wechselt nach Erfurt | Kirche und Judentum (ב־)
  23. ^ Juedische landesgemeinde Thueringen, www.jlgt.org
  24. ^ Eindrücke 2019 – Klang der Stolpersteine (ב־)
  25. ^ Projekt "Klang der Stolpersteine" in Jena – Kultur gegen Vergessen | MDR.DE, www.mdr.de (בגרמנית)
  26. ^ JenaKultur, Gedenk- und Informationsstele in der Löbstedter Straße, www.jenakultur.de, ‏2015-12-23 (בגרמנית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_ינה&oldid=38375017"