יהודה אופאטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהודה (יוּדְל) אוֹפָּאטוֹב (בכתיב יידי: אָפּאטאּוו; 1797י' בתמוז תרכ"ח, 30 ביוני 1868), הידוע בכינויו "התקיף הידוע", היה אחד העשירים שביהודי האימפריה הרוסית וממנהיגי קהילת יהודי וילנה. עושרו הרב בצד רקעו המשפחתי הדל וחוסר למדנותו הקנו לו תדמית של "נובו ריש" טיפוסי בפולקלור של יהודי ליטא, והוא נזכר במספר בדיחות ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב לצד הבדחן הקבוע שלו, מוטקה חב"ד.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה (יודל) בן צבי הירש אופאטוב (אחיו של ר' מרדכי מראדון, מחבר "פתח השער ופתחי יה") נולד בעיירה אוֹרָאן (כיום וריאנה) שבדרום ליטא (צפון-מערב האימפריה הרוסית) למשפחה ענייה, ללא ייחוס או מסורת של למדנות. הוא גדל באַנטוֹקוֹל, פרוור של העיר וילנה, לשם נדדה משפחתו בילדותו כחלק מגל הגירה עקב המשבר הכלכלי שנגרם בשל מלחמות נפוליאון, השלמת חלוקת פולין והכפפת ליטא לשלטון מלא של האימפריה הרוסית.

למרות שלא ידוע על ראשית חייו בווילנה, ברור כי ניסה ואף הצליח להתקדם במהירות בסולם החברתי. לפי הביוגרף אברהם קפלן, היה "בן בלי שם מדלת העם" ועסק בצחצוח נעליים "ואיש לא ידע מאין בא לו עשרו הרב".[1] לפי סיפורו של יהודה לייב גורדון "המעורב בדעת",[2] אופאטוב היה חייט שעלה לגדולה לאחר שסיפק מדים לצבא, "ובעת אשר הכּה הגדוד באלפיו הכּה החייט ברבבותיו... וישב אל ביתו כבד בכסף ובזהב, ואז הניח מחטו ונעשׂה קבּלן חוכר חכירות. יודיל החייט היה אדם פשוט ועם הארץ גמור, לא עלינו".

לא ידוע מי הייתה אשתו הראשונה, אך אשתו השנייה, מינא-חנה ציפקעס, הייתה בת לאחת המשפחות המיוחסות בעיר. עם מותה ב-1834, נישא אופאטוב בשלישית למיכלא לבית קצנלבוגן, ממשפחות העילית של העיר. בשנת 1836, לפני הגיעו לגיל 40, כבר נמנה אופאטוב עם חברי ה"קהל", המוסד העליון של הקהילה.

התנהלותו של אופאטוב, כפי שהיא עולה מדוחו"ת מושלי העיר, שילבה זיהוי הזדמנויות עסקיות עם התנהלות כלכלית רציונלית, יזמות והתנהלות ללא שיקולים חוץ-כלכליים, בכלל זה תוך שיתופי פעולה עם גורמי שלטון כנגד יהודים אחרים לפי הצורך. אופאטוב הקפיד לפזר את השקעותיו, התמקד בצבירת נכסי נדל"ן והשכרתם ובחכירה של מונופולים ממשלתיים (כגון טחנות קמח, כריתת יערות וייצור יי"ש). הונו איפשר לו להיכלל בגילדה השלישית של הסוחרים ב-1837 ובגילדה הראשונה שנתיים בלבד לאחר מכן, והוא היה אחד מחמשת היהודים העשירים ביותר בליטא (היינו, בפלך וילנה של רוסיה). שיוך כלכלי-מעמדי זה השפיע גם על הכינוי "גביר" שלו זכה בקרב היהודים.

ב-1846 שימש, יחד עם צבי הירש קצנלבוגן ובר נוטקין כנציג יהודי וילנה בקבלת הפנים שערכו יהודי רוסיה למשה מונטיפיורי בסנט פטרבורג, לרגל ביקורו. מקומו של אופאטוב בצמרת המעמדית ניכר בכך שמושבו נקבע לצד מונטיפיורי בבית הכנסת, הוא עלה לתורה אחריו ושימש כאיש הקשר בין מזכירו של מונטיפיורי לנציגי הקהילות היהודיות האחרות. מעמד זה בולט במיוחד כאשר הוא מקדים בעליל הן את הנציגים הרבניים והן את נציגי המגמה המשכילית.

בשנת 1864, לאחר 25 שנים רצופות כחבר הגילדה הראשונה, הוענק לאופאטוב התואר "אזרח נכבד לדורותיו" – התואר הגבוה ביותר באימפריה הרוסית לאדם שאינו נמנה עם האצולה. משמעות התואר הייתה פטור ממסים, חופש תנועה מוחלט כמעט ברחבי האימפריה, פטור מגיוס לצבא לילדיו ופטור מעונשי גוף.

משפחתו התגוררה ברחוב רודנצקי שבלב וילנה, ובימי הקיץ נהגה לנפוש בבית קיץ מחוץ לעיר. הוא נסע בעיר במרכבה מפוארת, וילדיו למדו בבית. אחד ממלמדים אלה היה הסופר אברהם מאפו. כנהוג בקרב גבירים יהודים, אופאטוב הקים בית כנסת פרטי ושילם משכורת קבועה לחזן. כן מימן הקמת בית מדרש והקציב 40 רובל בשבוע לרווחת הלומדים בו.

הקהילה היהודית נזקקה לאופאוטוב מבחינה כלכלית, אך לא כיבדה אותו, וגילתה כלפיו שנאה ולעג, בשל חוסר למדנותו ומוצאו הנחות. לא מעמדו הכלכלי הגבוה ביותר, לא החסות השלטונית המוחלטת ממנה נהנה ולא פעילותו הפילנטרופית סייעו בידי אופאטוב להתקבל כמנהיג חברתי מכובד בקהילה והוא נותר אדם דחוי מבחינה חברתית,. הוא אמנם הצליח לחתן את בנותיו עם למדנים, אך גם פעולה זו לא הוסיפה לו כבוד. הוא, מצדו, קשר קשרים אמיצים עם סוחרים לא-יהודים ונציגים שלטוניים. כחלק מקשריו עם לא-יהודים תרם אופאטוב למטרות כגון הקמת בית חולים צבאי ותרומה לנוצרים בסוריה שנפגעו מהתקוממות הדרוזים שם. אולם, פרט למקרים אקראיים, לא הפך אופאטוב לחולייה מקשרת בין יהודים לבין נציגי הרשויות, ולא עשה כמעט כל פעולה שתדלנית לטובת היהודים, כפי שנהגו גבירים אחרים. מאידך גיסא, הוא פעל למען יהודי "תחום המושב" באמצעות יוזמות פילנטרופיות כגון הקמת מערכת רווחה פרטית באמצעותה הקים ומימן מאפייה לאספקת לחם מסובסד לעניים מבני כל הדתות, אפייה וחלוקת מצות לנזקקים בפסח ומימון בית חולים לטיפול בנפגעי מגפת הכולרה של סוף שנות ה-40 של המאה ה-19.

עם תחילת תנועת ההשכלה היהודית בווילנה גילה אופאטוב אהדה לרעיונותיה, אך, כפי שכותב אברהם קפלן: "בראשית ימי גדולתו הואיל להתחבר אל חברת המשכילים, אך בראותם אותו בור וריק, כי גם את שמו לא ידע לכתוב בידו ולא יכלו להכיל מהלכו ביניהם וירחיקוהו מהסתפח באגודתם. ויחר לאפאטוו על הדבר הזה כי הכלימוהו, וישבע באפו לנטור להם איבתו כל הימים והרע ירע להם בכל עת אשר תמצא ידו ולא יחדל".[1] ואופאטוב הפך לאחד ממתנגדי ההשכלה בווילנה, הלשין על מנהיגיה על מנת שיגייסו את בניהם לצבא או יגבו מהם מסים. ראשי ההשכלה כינו אותו מצדם "ראש כנופיית ליסטים... עם הארץ גמור, בור לחלוטין בכל המובנים".[3]

הלוויותו של אופאטוב התקיימה ב-30 ביוני 1868, והייתה מאורע חסר תקדים, שבו הלכו אחרי מיטתו "כל בני העיר" ו"רבים ונכבדים מהנוצרים" העיתון הלבנון מתאר את ההמון כ"מחנה אלקים גדול מאד".[4] עיקר המספד על מותו היה מאת עניים שהסתמכו על מפעלי הצדקה שלו ולומדי בית המדרש שלו.

דמותו בפולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתבים הרבים מתארים את אפאטוב כאדם קר ומתנשא. תלמידי חכמים ראו בו אדם נחות המתחצף לרבנים ומשכילים ראו בו התגלמות של כל הרע והמכוער בסדר הישן. הסיפור הפולקלוריסטי חף מכל הבעת כבוד לעושרו הרב או להתקדמותו המטאורית והוא מכונה בדרך כלל בלעג "סוחר" שעלה מאשפתות.

אברהם קפלן כותב:

אפאטוו, אשר בידיו, ידי רשע, הכה אנשים נקיים, בידיים ההן פזר הון רב לנקובי פקידי המשפט, רודפי שלמונים, וכל שופטי הארץ למקטנם ועד גדולם היו מקנת כספו, על כן לא היה כל פחד וכל מורא לנגד עיניו וזרועו משלה לו לעשות ביד רמה כל הוות נפשו...

א' קאפלאן, חיי אברהם מאפו[1]

ויהודה לייב גורדון:

לא נשׂא פני גדול ממנו בתורה ולא הדר פני זקן ממנו לימים; כבוד הבריות היה כאין בעיניו... ויהי הנקל לו לחרף איש עד דור אבותיו וברגע באפו להניף יד ולהכּות באגרוף רשע... הגדולים והנכבּדים נטוּ מפניו, כי אמרו: השעה משׂחקת לו, אל תתגרה בו... והמון העם בראותם כי בכל אשר יפנה ירשיע ובכל אשר ירשיע יצליח ואיש לא יעמוד בפניו לתבּוע עלבּונו מידו, אמרו בלבּם כי איש תקיף הוא וכל אשר יחפוץ יעשׂה, ויראו את פניו כפני עריץ... ידיו יסדוּ את בית-המדרש כדי שיהיה הוא בו גבּאי ראשון; וכל כך היתה המצוָה הזאת חביבה עליו עד שהיה מתגדר ומתפאר בה תמיד, וכי יבוא אליו איש ממיוּדעיו ומכּיריו, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית, ושאלהו ר' יודיל לאמר: הראית את "מקדש אדוני" כוננו ידי? והביאהו לראות את בית נכאתו. ובשביל כך היה מקפיד על הנקיות ועל הטהרה ולא נתן ליכנס לבית-מדרשו להבחורים העניים לובשי הסחבות.

יהודה לייב גורדון, המעורב בדעת[2]

אולם ההקשר הפולקלוריסטי המפורסם והנפוץ ביותר הוא קישור דמותו של אופאטוב הנפוח מחשיבות עצמית עם הלץ מוטקה חב"ד. הליצן העני וחד הלשון מכאן והעשיר המופלג, הנלעג והדחוי, מכאן. בכל המפגשים ביניהם בסיפור ובבדיחה העממית יוצא מוטקה כשידו על העליונה ואופאטוב מוצג ככלי ריק. בעיקר מועמדת ללעג השתדלותו היומרנית של אופאטוב לחתן את בנותיו עם תלמידי חכמים.[5] למשל:

יודל אופאטוב שידך את בתו לנכדו של רבי חיים-נחמן פרנס. כשהגיע יום-החתונה הלך מדכּי חבד לאופאטוב ואמר לו:
לחתונת נכדו של רבי חיים-נחמן פרנס ודאי יבואו כל הרבנים וגדולי-התורה שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-החתן לא תצא היום בנעליים כדרך סוחרים, אלא תצא בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים. נשמע לו אופאטוב ועשה כעצתו.
חזר מדכי והלך לפרנס ואמר לו:
לחתונת בתו של אופאטוב ודאי יבואו כל הקבלנים וגדולי-הסוחרים שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-הכלה לא תצא היום בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים, אלא תצא בנעליים כדרך סוחרים.
נשמע לו גם פרנס ועשה כעצתו.
וכשבאו האורחים לקבלת-פנים נסתכלו בפרנס ובאופאטוב ותמהו תמיהה גדולה:
פרנס התלמיד-חכם יוצא בנעליים של סוחרים, ואופאטוב הסוחר יוצא בסנדלים של תלמידי-חכמים.
קם מדכי והסביר:
אופאטוב, שעולה ויוצא מתוך הבוץ, כדין עשה שלקח סנדלים לרגליו, ופרנס, שיורד ונכנס לתוך הבוץ, אף הוא כדין עשה שלקח נעליים לרגליו...

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי זלקין, 'יהודה אופאטוב והתמורות במעמדה של העלית בקהילה היהודית בווילנה במאה הי"ט', ציון עא (תשס"ו), עמ' 41–72.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אברהם כהן קאפלאן, חיי אברהם מאפו, וינה: דפוס י’ האלצווארטה, תר"ל, עמ' 17.
  2. ^ 2.0 2.1 יהודה לייב גורדון, המעורב בדעת, בפרויקט בן-יהודה.
  3. ^ עזריאל שוחט, 'ההנהלה בקהילות רוסיה עם ביטול ה"קהל"', ציון מב, ג/ד (תשל"ז), 171.
  4. ^ אבל כבד בווילנא, הלבנון, 8 ביולי 1868.
  5. ^ דב סדן, קערת אגוזים, או, אלף בדיחה ובדיחה: אסופת הומור בישראל, תל אביב: מ' ניומן, תשי"ג, עמ' 88.
  6. ^ ספר הבדיחה והחידוד בפרויקט בן-יהודה.