יהודה ליב קנטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה ליב קנטור

יהודה לֶיבּ קַנטוֹר (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: קאנטאָר; ברוסית: Лев Осипович (Иегуда Лейб) Кантор;‏ 1849, וילנה1915, ריגה) היה סופר ועיתונאי יהודי-רוסי ורב מטעם, עורכו של היומון העברי הראשון "היום". לזכותו נזקפת יצירת לשון דיווח עיתונאית עברית עניינית, תמציתית ומדויקת.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1849 בווילנה, בנו של חזן (קנטור). למד בבית המדרש לרבנים בווילנה. ב-1869 פרסם לראשונה מאמרים פרי עטו בעברית בכתב העת המשכילי "הכרמל". בין השנים 1871 ל-1873 למד בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר, לאחר מכן עבר לברלין על מנת ללמוד רפואה (מקצוע שלא עסק בו מימיו). בכל אותה עת פרסם מאמרים בעיתונים "המליץ" ו"השחר". כאשר חידש חיים זליג סלונימסקי את הוצאת "הצפירה" ב-1874 הזמין את קנטור לשמש כעורך-בפועל של העיתון. בספטמבר 1875 שב קנטור לווילנה ופרסם בעיתונות העברית, היידית והרוסית של האימפריה הרוסית.

ב-1879 עבר לבירה סנקט פטרבורג על מנת לשמש כעורכו של השבועון הספרותי-חברתי-מדיני היהודי בשפה הרוסית "רוסקי ייבריי" (Русскій Еврей; בכתיב הנהוג כיום: Русский Еврей; 'היהודי הרוסי'). קנטור גיבש בכתב עת זה גישה רחבה של עיתונות יהודית, המדווחת על נושאים תרבותיים וחברתיים רחבים ולא רק על החיים היהודיים. כתב העת תמך בתנועת חיבת ציון ודיווח לקוראיו מן הנעשה בארץ ישראל, אולם לאחר פוגרום "הסופות בנגב" (1881) עבר לערוך את הירחון יֶברסקויֶה אובּרָזובאניֶה (Еврейское образование, 'חינוך יהודי'), מעל דפיו עודד דווקא השתקעות יהודית ברוסיה.

בתחילת 1886 ייסד את היומון העברי הראשון, "היום". אף שהעיתון היה קצר ימים (נסגר בראשית 1888), הוא חולל מהפכה בעיתונות העברית, יצר שפה ותפיסת סיקור רחבה ופלורליסטית והוביל להפיכתם של "המליץ" ו"הצפירה" ליומונים. קנטור חיבר לעיתון גם פיליטונים, שעסקו ברוח מבודחת בענייני השעה. לקנטור היה עניין רב בספרות עברית, ועל דפי "היום" פרסמו סופרים כדוד פרישמן (שהיה עורך-שותף), מנדלי מוכר ספרים (ששב לכתוב בעברית), י"ל פרץ, משה לייב ליליינבלום ואחרים. קנטור גם הוציא ירחון ספרותי בשם "בן-עמי", שצורף ל"היום" ארבע פעמים. לאחר סגירת "היום" עבר קנטור לערוך את השבועון היידי "דאָס אידישע פאָלקסבלאט" ('ביטאון העם היהודי').

לאחר שפרש מעיתונאות שימש כרב מטעם הממשלה בלייפאיה (1890–1904) לאחר עזיבת הרב הקודם הלל קליין שהיגר לארצות הברית, וילנה (1905–1908) וריגה (1909 עד מותו ב-1915).

זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י"ל קאנטאר, 'זכרונות', השלח א, ב (תרנ"ז). (8 עמ')

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליעזר רפאל מלאכי, 'לזכר י. ל. קאנטור', התורן 1 (תרע"ו), 13–15; 2, 9–12.
  • חיים תורן, 'יהודה ליב קנטור (מונוגראפיה)', מאזנים כ (תש"ה), 91–99, 212–226.
  • גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים כרך ב, ספרית פועלים, 1967, עמ' 781.
  • גדעון קוץ, חדשות וקורות הימים:מחקרים בתולדות העיתונות העברית והיהודית,ירושלים:הספרייה הציונית-אוניברסיטת תל אביב,תשע"ג,83- 104.
  • דוד טל, יהודה-ליב קנטור – חלוץ היומון העברי: ביוגרפיה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('ספריית הילל בן חיים'); יד יצחק בן צבי, תשע"א 2011.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הופעת המונוגרפיה של דוד טל:

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "היום" באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  2. ^ על הספר באתר הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.