יהודה שינפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודה שינפלד

יהודה שינפלד (נולד ב-14 בפברואר 1948 בסלובקיה) הוא רופא פנימי, ראומטולוג ואימונולוג ישראלי, פרופסור באוניברסיטת תל אביב. החל משנת 1989 הוא מנהל את המחלקה פנימית ב' ואת המרכז למחלות אוטואימוניות של בית החולים "שיבא" בתל השומר. שינפלד חיבר ספרי לימוד רבים בתחום הרפואה וכן ספרים חשובים בתחום התופעות האוטואימוניות. הוא עורך ראשי של כתבי העת "הרפואה" ו-"Israel Medical Association Journal (אנ')". שינפלד מכהן גם כעורך הראשי של כתב העת "Autoimmunity Reviews (אנ')", כעורך שותף של "Journal of Autoimmunity(אנ')" וכחבר במערכת של "Clinical Reviews in Allergy & Immunology"(גר').

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה יוליוס שינפלד למד רפואה בשנים 1965–1972 במרכז רפואי הדסה המסונף לאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1972 סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטור לרפואה בנושא Osteogenesis imperfecta תחת הדרכת הפרופ' א. פריד. בהמשך הוא התמחה בהמשך ברפואה פנימית. בשנים 1979-1974 הוא ניהל יחידה לאימנונולוגיה קלינית בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. בשנים 1978–1980 בעזרת מלגות רב-חודשיות השתלם בתחום האונקולוגיה וההמטולוגיה באוניברסיטאות בארצות הברית - אצל א. בויטלר, במרכז הרפואי City of Hope בדוארטה שבקליפורניה, אצל רוברט שוורץ, במרכז הרפואי טאפטס ניו אינגלנד בבוסטון ואצל ר. נחמן מרכז הרפואי קורנל בבית החולים ניו יורק.

בשנת 1985 התמנה למנהל המחלקה פנימית ד' בבית החולים סורוקה בבאר שבע וכן את מעבדת המחקר בתחום המחלות האוטואימוניות המסונפת לאוניברסיטת בן-גוריון והתמנה לפרופסור שלא מן המניין. כעבור ארבע שנים עבר שינפלד לנהל את המחלקה פנימית ב' ואת המרכז למחלות אוטואימוניות במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא בתל השומר, המסונפים לבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר של אוניברסיטת תל אביב. כעבור שנה התמנה פרופסור מן המניין והחל משנת 2003 מנהל גם קתדרה לחקר המחלות האוטואימוניות. הוא ייסד את החברה הישראלית למחלת הזאבת ומכהן כיועץ המדעי הראשי שלה, וכן החל משנת 1992 שימש ליועץ ראשי לאימונולוגיה של חיל הרפואה. יחד עם הפרופסורים יהושע שמר וגד קרן פרופ' שינפלד היה גם העורך הראשי של האנציקלופדיה הישראלית לרפואה ב-10 כרכים.

פעילותו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1980 היה שינפלד חלוץ בתחום חקר האוטו-נוגדנים המונוקלונליים אנושיים ויצר אוטונוגדנים אנטי-DNA מונוקלונליים אנושיים[1]. זמינותם של נוגדנים מסוג זה אפשרה הרחבת תחום המחקרים לניתוח אידיוטיפים פתוגניים בשנת 1988 דיווחו שינפלד ועמיתיו על יצירת מודלים ניסויים של זאבת אדמנתית מערכתית (SLE) על ידי חשיפה לאוטונוגדנים אידיוטיפיים[2]. בהמשך חקר באותה שיטה מודלים של תסמונת אנטי-פוספוליפידית (APS), וסקוליטיס, תסמונת גודפסצ'ר ותירואידיטיס. על סמך מחקרים אלה הציע שינפלד את תיאורית התפשטות האוטו-נוגדנים[3] בהסברת קיומו של מגוון רחב מאוד של נוגדנים אוטואימוניים במחלות ראומטיות אוטואימוניות סיסטמיות. מחקריו על אידיוטיפים של אוטונוגדנים כתב שינפלד וא. גרשווין בספר "Idiotypes in Autoimmunity and Cancer and Infection" ובספר הלימוד שכתב יחד עם ג' פיטר.

בשנת 1991 הוכיח הצוות של שינפלד לראשונה את תפקידם הפתוגני של הנוגדנים האנטיפוסופוליפידים[4]. מודל שיצרו לתסמונת אנטיפוסופוליפידית ניסויית משמש מעבדות מחקר רבות. המחקרים בתחום הזה הוצגו בספר העריכתו על התסמונת האנטיפוסופליפידית. שינפלד הראה את הפעילות האימונוגנית של ביתא - 2 - גליקופרוטאין (β2GPI), וגרם בעזרתו לתסמונת אנטיפוסופוליפידית בעכברים. על סמך מחקרים אלה חקר שינפלד אסטרטגיות טיפוליות חדשות בתסמונת הנ"ל אצל בני אדם[5]. הוא חקר גם את האפשרות להעברת מחלות אוטואימוניות בהשתלות מח העצם. בשנים 1998–2000 פרסם שנפלד בעיתון הרפואי "Circulation" מחקרים במודלים של בעלי חיים לגבי ההסתיידות העורקים כמחלה אוטואימונית באמצעות חלבוני עקת חום מסוג HSP65 וביתא 2 גליקופרוטיאין I ‏(B2GPI) יצר מודלים של הסתיידות עורקים במודלים ווהראה אפקט מונע של ליפופרוטאין בעל צפיפות נמוכה ומחומצן (oxLDL). הוא הוכיח הופעת הסתיידות עורקים בעקבות העברה פאסיבית של לימפוציטים[6][7][8]. שינפלד חקר גם תפקידם הפתוגני של נוגדנים אנטי-אנדותליום AECA ו-ANCA בהיווצרותם של נזקים וסקוליטיים במודלים על בעלי חיים. עסק גם בפיתוחם של טיפולים על ידי נוגדן תוך ורידי במחלות אוטואימוניות רבות ובמניעת גרורות של גידולים ממאירים [9][10]. הוא חקר היבטים של פגיעות אוטואימוניות בעקבות חיסונים מסוימים[11][12] ואת יחסי הגומלין בין סרטן לאוטואימנויות[13]. שינפלד חקר גם את תסמונת ההיפרפריטימיה המעורבת בתהליכים אוטואימוניים ובפרוגנוזה גרועה אצל חולים[14].

מחלוקות בנוגע לאג'ובנטים בחיסונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-2000 תיאר שינפלד תסמונת אוטואימונית הנגרמת על ידי אג'ובנטים (ASIA). עם האג'ובנטים החשודים בגרימת תסמונת זו נמנו הסיליקון המשמש בניתוחים אסתטיים והאלומיניום המשמש כאג'ובנט בחיסונים. על רקע זה הביע שינפלד הסתייגויות לגבי הנהגת החיסון לנגיף הפפילומה האנושי. בשנת 2011 השתתף שינפלד בסרט The Greater Good שקידם את התאוריה לפיה החיסון MMR עלול לגרום לאוטיזם[15]. בשנת 2015 צירפו שינפלד ועוד שישה חוקרים ישראלים את שמם למחקר קנדי של כריס שו ולוציה טומליינוביץ' שבו הוסקה המסקנה כי האלומיניום שהוא אג'ובנט בחיסון HPV גרם לשינויים התנהגותיים אצל עכברים. על מחקר זה נמתחה בקורת על ידי חוקרים אחרים שטענו שנפלו פגמים בשיטת המחקר ושהמסקנות לא היו נכונות ופורסם מאמר בכתב העת Scientist על כך[16]. העורך הראשי של כתב העת Vaccine שבו פורסם המחקר הורה להוריד את המאמר. הדים על כך הגיעו לתקשורת[17]. מחקריו לגבי סיכון החיסונים הכוללים אלומיניום נוצלו על ידי ארגונים השוללים את הצורך בחיסונים ונאבקים למען הפסקתם. שינפלד לעומת זאת אינו נמנה עם הפעילים נגד החיסונים, אלא מעלה את תשומת הלב אל תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים של כמה מהם.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה שינפלד נשוי ואב לשלושה.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תלמידיו של שינפלד נמנים שלמה ברלינר, אילן קראוזה, מחמוד אבו שקרה, יהודה אדלר, מירי בלנק, ג'ורג' ג'ייקוב, ירון תומר, הווארד עמיטל, דן בוסקילה, אבנר רשף ואחרים.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2004 - פרס קרול נחמן לראומטולוגיה על מחקר חדשני יוצא מן הכלל בתחום הראומטולוגיה הקלינית והניסיונית.
  • 2005 - פרס EULAR (הליגה האירופית למאבק בקראומטיזם) על המחקר "אטיולוגיה זיהומית של תסמונת אנטי-פוסופוליפידית"
  • 2006 - מדליית זהב של איגוד הרופאים בסלובקיה על תרומתו לשיתוף הפעולה בין ישראל לסלובקיה
  • 2009 - פרס יקיר ההסתדרות הרפואית בישראל
  • 2009 - חבר מתכתב של האקדמיה למדעים ולאמנויות של סלובניה
  • 2012 - הפרס למפעל חיים בתחום הרפואה הפנימית בישראל - הוענק לראשונה (יחד עם שמעון גליק) מטעם האיגוד לרפואה פנימית בישראל
  • 2013 - פרס הקולגיום האמריקאי לראומטולוגיה

שינפלד הוא דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת דברצן.

מבחר כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה המדעית שלו כתב שינפלד בערך 1850 מאמרים מדעיים, 350 פרקים בספרים ו-35 ספרים - לבד ובשותפות [18]

  • Cancer and Autoimmunity. Amsterdam und New York 2000
  • Atherosclerosis and Autoimmunity. Amsterdam und New York 2001
  • Infection and Autoimmunity. Amsterdam und Boston 2004
  • Autoimmune Diseases and Treatment: Organ-specific and Systemic Disorders. New York 2005
  • Autoantibodies. Amsterdam und Boston 2007
  • Diagnostic Criteria in Autoimmune Diseases. Totowa 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודה שינפלד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ JCI 1982.NEJM ,1983
  2. ^ Proc Nat Acad Scie 1988
  3. ^ The Immunologist 2000
  4. ^ (Proc Nat Acad Scie 1991
  5. ^ Proc Nat Acad Scie 1999
  6. ^ Circulation 2000
  7. ^ Trends in Immunol 2001
  8. ^ 2002;J Am Coll Card 2001
  9. ^ Lupus 1999-2000
  10. ^ Int Immunol 1999
  11. ^ J Autoimmunity 2000
  12. ^ Nature Rheumatology 2009
  13. ^ Trends in Immunology, 2009
  14. ^ [Hyperferritinemia https://bmcmedicine.biomedcentral.com/articles/10.1186/1741-7015-11-185]
  15. ^ The Greater Good: Pure, unadulterated anti-vaccine propaganda masquerading as a “balanced” documentary
  16. ^ בקורת על מחקר בנוגע חיסון גרדסיל וההתנהגות ב- Scientist
  17. ^ כתבה מאת רייצ'ל פלטמן בעיתון Washington Post ב-25.02.2016
  18. ^ האתר Bio immunity - ראה האתר הרשמי