יוני דואר בשירות ההגנה וצה"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רכבי צה"ל נושאים שובכים ניידים במהלך מצעד צבאי, 1949
יונת דואר על תותח מוסווה במבצע חורב, 1948

יחידות של יוני דואר שירתו בארגון ההגנה ובצה"ל עד שנת 1957. היונים הופעלו בידי יונאים ששירתו כחברי ההגנה, ובהמשך בידי חיילי צה"ל.

הקמת היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מחתרת ניל"י עשתה שימוש ביוני דואר כאמצעי קשר.

בשנת 1938 הציע אברהם עץ-הדר להשתמש ביוני-דואר עבור ההגנה. למרות שנתקל בספקנות הורשה לו לרכוש יונים להקים יחידה. עץ-הדר רכש יונים בבלגיה והקים שובך בשכונת רחביה בירושלים (בחצר ביתה של רחל ינאית בן-צבי). בשנת 1939 הקים את מק"י (מחלקת קשר יונים). עץ-הדר השיג את הסכמת השלטון הבריטי לגידול יונים בכך שסיפק להם יוני דואר עבור בסיסיהם בארץ ישראל ובמצרים.

ההכשרה ליחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכשרה לשירות ביחידת יוני הדואר הייתה במסגרת קורס, ואליו גויסו בעיקר חברות בארגון הגנה. המיון לקורס נעשה על פי שני קריטריונים מרכזיים: אהבה לבעלי חיים וסודיות רבה. על הקורס פיקד והדריך מי שלימים היה מפקד ההגנה האווירית של אזור תל אביב, צ'רלי לוין. ההכשרה כללה הרצאות על יונים ויוני דואר בפרט, אופן ההתייחסות ליונים, הכרת חייהן והתנהגותן, בריאותן ומחלותיהן, מזונן ועוד.

עם גמר הקורס גויסו חברות ההגנה לעבודה בשובך המרכזי, אשר הוסתר בגן החיות של תל אביב. תפקידן היה לטפל ביונים, להכירן, לדאוג לאוכל, לשתייה, לבריאות היונים ולניקיון השובך. העבודה נעשתה בתורנות בשעות הבוקר ולפנות ערב.

אימון היונים ואילופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

היונים אולפו ואומנו באופן הבא: ראשית, הן הוצאו מהשובך לקול מחיאות כפיים, דרך הלוכד – פתח מיוחד שהיונים תוכלנה לצאת אך לא להיכנס. לאחר מכן, יצאו לטיסה כלהקה, ובהמשך אומנו לטוס בנפרד. כאשר הונף דגל כחול, הן אומנו לחזור אל השובך, וכאשר הונף דגל לבן, היה עליהן לעוף.

האילוף נמשך בהדרגה: היונים נלקחו בסלים בקבוצות או כיונים בודדות בסלים ושוחררו לחזור אל השובך, שם המתינו להם מזון ומים. בתחילה, נלקחו היונים למרחקים קצרים בסביבת השובך ולאחר מכן היונאים התרחקו באופן הדרגתי. בהמשך, שוחררו יונים גם ממרחקים ארוכים, כאשר היונאים לקחו את היונים אל מקום השיגור באמצעות תחבורה ציבורית.

בראשית דרכה, היחידה פעלה בתקופת המנדט הבריטי, ונאסר לגדל יוני דואר. על מנת להסוות את העיסוק הסודי, חברות ההגנה ביחידה צוידו בכרטיס חבר של "אגודת חובבי היונים", אותו הציגו במקרה של בדיקת פתע על ידי שוטרים בריטים.

פעילות היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היונאיות הוותיקות הפעילו את היונים לפעולות שונות במסגרת ההגנה. כך למשל, בליל הגשרים צוידו החוליות ביונים, והשתמשו בהן להעברת ידיעות מיישובים במצור, וכן לפעולות שונות ולפעולות יחידים בתפקידים מיוחדים, דוגמת, יצירת קשר עם אוניות המעפילים שהתקרבו לחוף בזמן שנדרשה דממת אלחוט.

המעבר מן ההגנה לצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכרזת המדינה, חלק מקבוצת הבנות של יחידת יוני הדואר של ההגנה גויסה לצה"ל. הן היו הגיוס הראשון של בנות ח"ן (חיל נשים) ושוכנו בתל ליטוינסקי, הידוע כיום כתל השומר. במסגרת תפקידה של היחידה, נוספה לה פעילות הגנתית: תצפית אווירית על שמי תל אביב, בהיעדר מכ"מים. היחידה שוכנה בבית הירוק בשיח' מוניס, כיום תל אביב. תפקידן היה לצפות מעל הגג אל השמיים, לגלות מטוסי אויב, ולהזהיר במכשיר הקשר, שהיה קשור למפקדת ההגנה האווירית של תל אביב.

עם הקמת צה"ל הוקמה יחידת היונאים של חיל הקשר. היחידה כללה מאות יונים, חלקן גויסו משובכים קיימים ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים ובמושבים. חלק נוסף הובאו על ידי שליחות ההגנה שחזרו ארצה עם יונים שנתרמו בארצות הברית. בתחילה שוכנה היחידה במטה חיל הקשר בשרונה (כיום בסיס הקריה).

בצה"ל פעלו מספר שובכים: תחילה פעל השובך בגבעת ברנר שנבנה עוד בימי ההגנה על ידי שמעון הנדלר, מי שמונה למפקד יחידת היונאים בצה"ל. היונים משובך זה שימשו ככלי להעברת הודעות, במיוחד בחזית הדרום והנגב, ובשימושו של חיל האוויר. בהמשך נבנו שובכים גדולים למטרות גידול ופעילות מבצעית גם במרחביה ובבה"ד 7, בית ההדרכה של חיל הקשר, שכונה "סרפנד".

מפקדת יחידת יוני הדואר עברה במרץ 1949 מהקרייה לבה"ד 7 . היחידה התפתחה מאד, ונוספו לה יונאים חדשים ממגויסי צה"ל. בהמשך הגיעה קבוצת יונאים מירושלים, בהדרכתו של אברהם עץ הדר שלימד והקים בזמנו את יחידת יוני הדואר בירושלים.

השובך הגדול והחדש שהוקם בגבעת ברנר נמצא על הגבעה הצפונית, לידו הוקם צריף ובו שוכנו חיילי היחידה. היחידה צוידה בטנדר נהג ואפסנאי. מפקד היחידה ונהגו יצרו קשר וגיבוש פנים-יחידתי בין השובכים והיונאים שפוזרו בכל חלקי הארץ. הם סיפקו ידע, מזון ואביזרים שונים הדרושים ליונים, לשובכים וליונאים שטיפלו בהם, הבסיס היה בבה"ד 7.

בשנת 1953 היו ביחידה כ-1000 יונים ששכנו בשובכים רבים בכל חלקי הארץ במסגרות צה"ל, והשתמשו בהן בכל מיני מטלות ופעולות. בין השאר גם טייסים וצנחנים צוידו ביונה לפני הפעולה.

האנדרטה ליונה האלמונית בבה"ד 7

בשנותיו הראשונות של צה"ל השימוש ביונים הפך מקובל וחיוני, ונבנו שובכים ניידים שהיו קשורים ליחידות צה"ל. עם זאת, ככל שהתקדמה ההתפתחות הטכנולוגית, חיל הקשר התקדם בידע ובמכשור חדיש, ויחידת יוני הדואר נדחקה הצידה החל משנת 1954. היחידה הלכה וקטנה עד שנסגרה סופית בשנת 1957.

לימים הוקמה אנדרטה ליונה האלמונית[1] בבה"ד 7, אך שנים מאוחר יותר, כאשר הורחב הבסיס, נהרסה האנדרטה על ידי דחפור, ולא נשאר זכר ליחידת יוני הדואר.

אזכורים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האזכורים הרחבים בספרות הוא הספר "יונה ונער" מאת הסופר מאיר שלו. בספר זה מובאת בהרחבה פעילותה של יחידת יוני הדואר טרם הקמת המדינה. בספר זה, התבסס מאיר שלו על ידע שאסף בין השאר בראיונות מהיונאיות מיחידת יוני הדואר שעבדו בשובך בתל אביב ובאשדות יעקב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אלמוניות בחאקי" מאת חיה עירוני-אברהמי, 1989, בהוצאת מלוא בע"מ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]