אשדות יעקב
 | |
| אנשי הפלמ"ח מתאמנים בשנת 1943 על מגדל המים של אשדות יעקב | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| תאריך ייסוד |
1924  |
| על שם |
ג'יימס דה רוטשילד |
| תאריך נטישה |
1951 |
| קואורדינטות | 32°39′29″N 35°34′55″E / 32.65805556°N 35.58194444°E |
  | |
קיבוץ אשדות יעקב הוקם בשנת 1924 בעמק הירדן, והיה הקיבוץ הראשון שהתפלג בשנת 1951 לאשדות יעקב איחוד ולאשדות יעקב מאוחד במסגרת הפילוג בקיבוץ המאוחד.
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1924 הקימה חבורת "אחדות", שמנתה 35 מחברי "החלוץ" יוצאי לטביה שהגיעו מירושלים, קבוצה באתר "גשר הישנה", ממזרח למקום שבו נמצא כיום קיבוץ גשר. בסתיו תרפ"א (סוף שנת 1920), נעשה ניסיון התיישבות קודם במקום, כאשר קבוצת ה"בשקירים" - חבורה של משוחררי הגדוד העברי - ביקשה להקים בו מושב עובדים על קרקע בבעלות פיק"א. באותה עת היה עמק הירדן בקעה עמוקה, מאובקת ולוהטת ללא עצים וירק, ורק נהר הירדן סימן את העתיד. הניסיון להקים את המושב נכשל, ופיק"א התנתה את סיועה למתיישבים בכך שהיישוב יהיה קבוצה קטנה ולא מושב. מרבית המתיישבים התנגדו לכך ועזבו, ומיעוטם נשארו במקום והצטרפו למתיישבים החדשים. היישוב הקיבוצי החדש נקרא "גשר" והצטרף לארגון הארצי של קיבוץ עין חרוד, לימים הגרעין המייסד של הקיבוץ המאוחד. באוגוסט 1926 הוסכם בין הקיבוץ ופיק"א שהקבוצה תקבל את אדמות גשר שכללו כמה מאות דונמים ועוד 1500 דונם במנחמיה. מספר החברים בקיבוץ הגיע אז לכ-50[1].
בשנת 1927 הצטרפה לגרעין "אחדות" פלוגת ג'ידרו[2], שהורכבה מעולים מפולין בני העלייה הרביעית, וחלק מפלוגת עין טבעון. בשנת תר"ץ מנה היישוב מעל 120 נפשות.
הקרקע שעליה הוקמה קבוצת גשר הייתה בבעלות פיק"א כבר מסוף המאה ה-19, אולם שלטונות המנדט הבריטי הטילו ספק בחוקיות העסקה שבה נרכשה מתושביה הערבים, בטענה שהאדמות היו במעמד "ג'פתליק" (כלומר, בבעלות הסולטאן) בעת הרכישה. עניין מעמד הקרקע היה בדיונים משפטיים במשך שנים אחדות, שבהן סירבה פיק"א לאשר בניית מבני קבע במקום ועיכבה מגמות פיתוח. לאחר משא ומתן ממושך, עבר היישוב בין השנים 1932–1935 לאדמות דלהמיה שממזרח לנהר הירדן[3][4] ומעל לירמוך הנשפך אליו. בעקבות המעבר קיבל הקיבוץ בשנת 1938 את שמו החדש, אשדות יעקב: "אשדות" - על-שם אשדות הירמוך הסמוכים, "יעקב" על-שם יעקב (ג'יימס) דה רוטשילד, בנו של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שהיה בעל האדמות לפני שהועברו לקרן קיימת לישראל. בשנת 1938 הוקמה על ידי קיבוץ אשדות יעקב אמת מים להובלת מים שנשאבו מהירמוך אל שדות הקיבוץ. בין השנים 1942–1943 נבנתה אמת מים נוספת להובלת מים מהירמוך להשקיה, במסגרת מפעל המים מכון חמשת הקיבוצים.
התפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרעין החלוצים אשר התיישב במקום, ביקש ליצור חברה שיתופית, שוויונית וחופשית, חברה עובדת ובונה בארץ ישראל. השהות בגשר הייתה זמנית, ונבעה מהיעדר קרקעות מספקות לחקלאות. לכן הוחלט, לאחר מספר שנים, להעביר את הקיבוץ לאדמות של פיק"א בדלהמיה, אך בסופו של דבר הוחלט להשאירה במקומה, מחשש שהנקודה תיעזב[5]. לאחר עשר שנות מאבק במחלות ובחום הכבד, תוך חיפוש דרך ליצירת חברה חדשה וגדולה, עברו המתיישבים מגשר לנקודה חדשה, על אדמות דלהמיה, היא קיבוץ אשדות יעקב של היום. בשנת 1925 נולד הילד הראשון במקום. בשנת 1926 נעשה החריש העמוק הראשון וזריעה באדמת דלהמיה על ידי עשרה זוגות פרדות. בשנת 1927 הוחל בבניית מפעל החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים, וכעבור חמש שנים הסתיימו העבודות העיקריות במקום והחשמל החל לזרום. בעקבות מאורעות תרפ"ט הופסקה העלייה אל היישוב.
בשנת 1932 ארעה תאונת דרכים קשה במעלה הכרמל, בה נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ, בדרכם להביא מצרכים לילדי הקיבוץ ששהו בקיטנה באזור - מיכאל בן דוד, מנחם יפה ושמואל אוסקובסקי. ארבע שנים לאחר האסון, הוקם לזכרם בית תרבות. תכנון המבנה נמסר למהנדס יוסף אידלמן, שתכנן זמן קצר קודם לכן גם את התכנית לקיבוץ כולו. בתכנון המבנה נעזר אידלמן, שבשעתו היה חבר קיבוץ יגור, באדריכל שמואל ביקלס, בשעתו חבר קיבוץ תל יוסף ולימים מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית. במבנה שולב תבליט המתאר שלושה רימונים שאותו יצר נחום גוטמן לזכרם של שלושת ההרוגים, שאחד מהם, מנחם יפה, היה אחי אמו (גוטמן גם תרם שתי יצירות לאוסף מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן). עבודה נוספת ששולבה במבנה יצר אריק קורן. לימים הוסב המבנה למחסנים ולארכיון הקיבוץ, וכיום (2021) מקודמת תוכנית לשימור המבנה והפיכתו חזרה לבית תרבות לקהילה המקומית, לצד המשך פעילות הארכיון.
בשנת 1934 נבנתה הרפת, שהייתה המבנה הראשון שנבנה בדלהמיה, ושנה לאחר מכן נבנה בית הילדים הראשון במקום, וחובר קו טלפון מצמח לגשר ולדלהמיה. בשנת 1936 הגיעה חברת הנוער הראשונה מגרמניה. במהלך המרד הערבי הגדול סבל הקיבוץ מהתקפות של ערבים[6].
ליומן של הקיבוץ נקבע השם "אשדות" ובשנה זו קבעה הנהלת רכבת העמק תחנה לאשדות יעקב.
רכבת העמק תחנת אשדות יעקב צילום: רודי ויסנשטין
באותה שנה רוב החברים והילדים עברו לאשדות יעקב ומספר חברים נשארו באדמת גשר לשמור על הנקודה. במרץ 1938 הגיעה חברת הנוער השנייה ובמאי 1938 החלה אמת המים לפעול.
שנות טרום הקמת מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1938, בשל בעיות עבירות בכבישים ומאורעות ביטחוניים, לא ניתן היה לשלוח את הירקות לשוק והחלה תעשיית מיץ העגבניות בקיבוץ. באוקטובר 1938 הוקם מפעל "אשד" שהפך לבית חרושת גדול ומצליח בו יצרו בעיקר מיצים, תרכיזים וריבות אשר סיפק לצבא הבריטי באגן הים התיכון את כל תצרוכת הריבה. המפעל נסגר סופית בשנות ה-60 של המאה ה-20. לימים, בתקופת מלחמת ההתשה, שימש מבנה המפעל מקום אחסון לפלוגה של צה"ל שעסקה בפעילות ביטחון שוטף על הגבול עם ירדן ובהגנה על היישובים.
בדצמבר 1939 בנתה חברת אווירון שדה תעופה והאנגר מצפון לקיבוץ, ובמקום נפתח קורס הטיס הראשון בארץ ישראל. הקמת ההאנגר נבעה מתוך מחשבה שהטייסים הצעירים יעזרו בהגנה על שמי הארץ. לימים, הוקם במקום קיבוץ אשדות יעקב מאוחד וההאנגר שימש כבית הקולנוע של הקיבוץ. מאוחר יותר פורק ההאנגר והועבר למוזיאון חיל האוויר בחצרים.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפך אשדות יעקב לאחד הקיבוצים הגדולים והחזקים בתנועה הקיבוצית. חברים רבים הצטרפו אליו, ובשנת 1944 התקבלו בני הקיבוץ הראשונים לחברות. בקיבוץ התחנכו גרעינים רבים של עליית הנוער יוצאי אירופה. חלק מהגרעינים הקימו קיבוצים חדשים: בית הערבה, גשר, הגושרים, החותרים, רביבים, דברת, אייל, קדמה, נחשולים וצאלים. בשנות הפריחה הגיע הקיבוץ ליותר מ-1,000 חברים.
באותן שנים שגשגה החקלאות, והתעשייה החלה להתפתח. החקלאות כללה גן ירק, גן נוי עם משתלת ורדים, פלחה, עדר כבשים, כרם ובאותה תקופה נפתח המדגה. ענף עזר שפרח היה אורוות סוסים גדולה שגידלה וטיפחה את הסוסים איתם עבדו. לצורכי החקלאות הענפה היה צורך להעלות מים מהירמוך לשדות שמסביב לאשדות. צינור ענק עם משאבה העלה את המים לבריכות אגירה ומהן זרמו המים באמת מים לשדות של כל הקיבוצים באזור שממזרח לירדן.
בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב, כבשו הסורים את משטרת צמח, ואת הקיבוצים מסדה ושער הגולן הנמצאים בעמק הירדן. באותה העת תקפו כוחות עיראק את קיבוץ גשר ואת תחנת המשטרה וניסו לכבוש את כוכב הירדן. הילדים, הנשים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת פונו לחיפה וליגור. את הפרות במשק הובילו במשאיות לקיבוץ יגור, ובאשדות נשארו שלוש פרות כדי לספק חלב ללוחמים.
תחנת הכח נהריים והגבול עם ירדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושבי אשדות יעקב סבלו ממסתננים שחדרו דרך הגדר המפרידה בין ישראל לממלכת ירדן. בשנת 1994, עם חתימה על הסכם השלום עם ממלכת ירדן, חלה רגיעה בבול. בתקופת מלחמת ״חרבות ברזל״ חלה עליה במספר המסתננים מהגבול הירדני.
בסמוך לאשדות יעקב ממוקמת תחנת הכוח נהריים הנמצאת על גדות נהר הירמוך ונהר הירדן ועל שטח חקלאי שעובד על ידי אשדות יעקב איחוד ונקרא ״האי״ בשל צורתו והנהר המקיף אותו.
ב-21 בספטמבר 1921 קיבל פנחס רוטנברג זיכיון ל-70 שנה, לניצול מי הירדן ומי הירמוך לשם הספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן. בשנת 1927 החלה להיבנות תחנת הכוח ההידרואלקטרית ״נהריים״, ביוזמת פנחס רוטנברג ובתמיכת השלטון הבריטי, במטרה לספק חשמל לפלשתינה. ב-9 ביוני 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג. מפעל החשמל נקרא "ירדן א'", וההספק שלו היה כ-18 מגה ואט חשמל. תחנה זו היתה הראשונה משלוש-עשרה תחנות כוח הידרואלקטריות שתכנן רוטנברג להקים בארץ ישראל, מתוכן ארבע לאורך בקעת הירדן.
לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייך האיזור לאמירות של עבר הירדן, שהייתה מדינת חסות בריטית. התחנה פעלה עד שנת 1948 ולצידה הוקם היישוב העברי תל אור, שהיה מקום המגורים של פועלי התחנה. בראשית מלחמת העצמאות נכבש המקום על ידי כוחות ירדן, המפעל והיישוב תל אור נבזזו ונהרסו, ופעילותו של המפעל נפסקה.
בשנת 1949, במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, ביקשה ישראל שהמפעל בנהריים יישאר בתחומה, ויתאפשר לה להפעיל את תחנת הכוח. אמנם במפות שנכללו בהסכם והועברו לאו"ם נכלל ה״אי״ בשטח ישראל, אך תחנת הכוח נשארה בידי הירדנים, ותחנת הכוח נהריים חדלה לפעול. בסוף אוגוסט 1950 נכנס צה"ל לשטח מובלעת נהריים, פינה אותו ממוקשים וחקלאים מקיבוצים סמוכים המשיכו לעבד אדמות בשטחו.
בהסכם השלום עם ירדן, שנחתם בשנת 1994 על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין והמלך חוסיין, נקבע כי הגבול הבינלאומי ייקבע בזיקה לגבול המנדטורי.[7] לפיכך תושבי אשדות יעקב איחוד נאלצו למסור לירדן את חלק השטח בנהריים שהיה בשליטת ישראל, והשטח עליו הוקמה תחנת הכוח נהריים הוגדר כשטח בריבונות ירדנית.
במסגרת הסכם השלום עם ממלכת ירדן, הוסכם על ״משטר מיוחד״, לפיו למשך 25 שנה יוכלו אזרחי ישראל להיכנס לאזור ה״אי״ ולעבד אדמות בשטחו, ללא צורך בדרכונים או אשרות, וחוקי העבירות הפליליות והמכס הירדניים לא יחולו על הישראלים בשטח. לצד זאת, נקבע שההסדר שנרשם בנספח Iב' להסכם השלום, יחודש אוטומטית בתום תקופה של 25 שנים למעט אם אחד הצדדים יתנגד לכך ובהתראה של שנה מראש.[7] לאור זאת קיבלו כל התושבים והילדים באשדות יעקב איחוד, תעודות היתר כניסה לשטח החקלאי, לטובת עיבוד האדמות ועיסוק בחקלאות.
בשנת 2018, כשנה לפני פקיעת ההסכם, הודיע עבדאללה השני, מלך ירדן, על התנגדות ממלכת ירדן לחידוש ״המשטר המיוחד״ באזור. ישראל ביקשה לדחות בשישה חודשים את החזרת השטחים, אולם ירדן דחתה את הבקשה. ביום 9 בנובמבר 2019 הועבר השטח לשליטה ירדנית. שר החוץ של ירדן הציע כי ירדן תשלם פיצוי כספי לחקלאים הישראלים עבור התוצרת שנשארה בשדות.
הפילוג באשדות יעקב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית החלו בשנת 1950 באשדות יעקב שהיה היישוב הראשון שהתפלג. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך שנסובה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה. רוב אנשי הקיבוץ השתייכו למפא"י ולקיבוץ הגיעה חברת נוער, שחלק מחבריה השתייכו למפ"ם והיה קיים חשש שחברי קבוצה זו ישפיעו על בני הנוער מבחינה פוליטית.
לאור זאת הוקמה ועדה ציבורית שנקראה ועדת בית הספר אשר הופקדה על גיוס החברים לעבודה החינוכית וההוראה. שבוע לאחר הקמתה התקיים דיון בנוגע לאישור חברות במשק של 45 מועמדי חברות וביניהם מדריכי הנוער שהיו חברים בקבוצה זו. חברותם נדחתה עקב השתייכותם למפ"ם והחשש להיווצרות רוב לתומכיה בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ המאוחד התנגדה לדחיית קבלתם לחברות על רקע זה, וחייבה את אשדות יעקב לקבלם לחברות. התפתח משבר בין תומכי מפא"י לתומכי מפ"ם בקיבוץ, ובין אפריל לאוגוסט 1950 הסתמן תחילת הפילוג.
מועצת הקיבוץ המאוחד התכנסה בפתח תקווה באוגוסט 1950, והחליטה לאשר את חברותם של המועמדים בטענה שאי-קבלתם סותרת את עקרונות הקיבוץ. המועצה אסרה על פילוג המשק, ואף שלחה ועדה לקיבוץ. ואולם, איסורה של המועצה וביקור הוועדה היו לשווא, כיוון שתהליך הפילוג בקיבוץ כבר היה בעיצומו: כך למשל, שתי הקהילות הפוליטיות בקיבוץ החלו להוציא עלונים נפרדים, ובחודש ינואר 1951 הופיע היומן הראשון באשדות עם התוספת "יומן הרוב במשק". באפריל 1951 החלה חלוקה במוסדות החינוך לפי השתייכות למפא"י או למפ"ם. הפילוג גרם לקרע בין משפחות. בספטמבר 1951, עם תחילת שנת הלימודים תשי"ב, נעשתה הפרדה מלאה במערכת החינוך.
בעת פילוג הקיבוץ היו תומכי מפא"י הרוב במשק: כ-246 חברים וחברות, לעומת 231 חברים וחברות תומכי מפ"ם. קבוצת הרוב שתמכה במפא"י נשארה באשדות יעקב, ואילו קבוצת המיעוט שתמכה במפ"ם הקימה קיבוץ נוסף צפונית לאשדות יעקב. אדמות הקיבוץ, המים ומפעל הקיבוץ "אשד", חולקו באופן שווה בין שני הקיבוצים. תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954, כאשר כל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (במיקום בו הוקם אשדות יעקב במקור) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם אחדות העבודה (צפונית אליו), כאשר רק דרך עפר מפרידה בין שני המשקים. כיום שני המשקים שייכים לתק"ם.
ערב הפילוג בקיבוץ המאוחד היה אשדות יעקב אחד מגדולי הקיבוצים בתנועה הקיבוצית. בפילוג היה בו רוב לאנשי מפא"י, בשנת 1951 הוקם קיבוץ אשדות יעקב איחוד ובשנת 1953 פרשו ממנו אנשי מפ"ם והקימו מצפון לו את אשדות יעקב מאוחד, בעוד הקיבוץ הוותיק הצטרף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ונקרא מאז אשדות יעקב איחוד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשדות יעקב בשנת 1938, סרטון באתר יוטיוב
אשדות יעקב (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קבוצת גשר, דבר, 19 באוגוסט 1926
- ^ פלוגת ג'ידרו נקראה בשמו של כפר בעמק זבולון שאדמותיו נרכשו באותן שנים על ידי הקק"ל, שם עבדו חברי הפלוגה בבניית קריית חיים
- ^ חג השדה, דבר, 19 ביוני 1932
- ^ המשק העברי בארץ ישראל, דבר, 9 בספטמבר 1934
- ^ י. רואה, בעמק הירדן, דבר, 26 בינואר 1933
- ^ התקפה חזקה על קבוצת גשר, דבר, 24 ביולי 1936
הבטחון בסביבות גשר, דבר, 28 באוגוסט 1936
התקפה על דלהמיה, דבר, 30 באוגוסט 1936 - ^ 1 2 כן להסכם: יוזמת ג'נבה, 21.5.2023