יוסף שרביט (היסטוריון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף שרביט
יוסף שרביט, 2013
יוסף שרביט, 2013
לידה 15 בנובמבר 1957 (בן 63)
קונסטנטין, אלג'יריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ד"ר יוסף שרביטצרפתית: Yossef Charvit; נולד ב-15 בנובמבר 1957) הוא מרצה להיסטוריה של עם ישראל במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית אפרתה ומופקד על הוראת תולדות ישראל והעמים מימי הביניים עד העת החדשה במכללה זו. תחומי התמחותו העיקריים הם היסטוריה חברתית ואינטלקטואלית של יהדות אגן הים התיכון, צפון אפריקה, צרפת וארץ ישראל, מימי הביניים עד העת החדשה.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרביט נולד בעיר קונסטנטין באלג'יריה לרב מיכאל שרביט שהיה רבה הראשי של קהילת קאן ורב בצפון נתניה ולשמחה פורטונה. הוריו השפיעו עליו רבות בעיצוב עולמו החינוכי, האקדמי והספרותי. סבו מצד אימו הוא הרב יוסף גנאסיא, היה דיין ומנהיג רוחני בולט ביהדות אלג'יריה במאה ה-20, ולימים התמחה בחקר דמותו ומשנתו. 

עם תום מלחמת העצמאות של אלג'יריה, כשהיה בן ארבע, היגר עם משפחתו (כמו רוב יהודי אלג'יריה) לצרפת, ומשפחתו השתקעה בעיר קאן שבריווירה הצרפתית. בילדותו למד במערכת החינוך הצרפתית שבעיר קאן עד כיתה ז', ובתלמוד תורה הקהילתי שבניהול אביו. ב-17 במרץ 1970, כשהיה בכיתה ז', עלה עם משפחתו לישראל. לאחר חצי שנה במרכז קליטה בכפר חב"ד עברה המשפחה לנתניה, שם כיהן אביו כרבה של צפון העיר. הוא החל את לימודיו בכפר הנוער "ימין אורד", שם למד עד כיתה י"ב. באותם ימים נוהל בית הספר בידי יצחק מאיר, ממנו הושפע שרביט עמוקות, ולימים כתב עליו את ספרו "לשוח בשדה" המבוסס על שיחות שקיים איתו. שירת כפקח טיסה בבסיס חיל האוויר ליד ימית, במילואים שירת בדובר צה"ל ובמלחמת שלום הגליל ליווה עיתונאים זרים בלבנון. לאחר שחרורו מצה"ל הדריך במשך כחצי שנה בכפר הנוער ימין אורד שבו למד.[2]

מתגורר בירושלים. נשוי למיכל, העוסקת ברפואה משלימה, בשיטת "מכלול" שהגתה ואב לשישה ילדים.

לימודים וקריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עבודתו ב"ימין אורד" פנה ללימודים באוניברסיטה העברית, ובשנת תשמ"ג סיים את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, בהיסטוריה כללית וביחסים בין-לאומיים. בשנת תש"ן השלים את לימודי התואר השני במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, גם הוא מהאוניברסיטה העברית. נושא עבודת המאסטר שלו היה "החינוך היהודי בקונסטנטין בעידן של תמורות (1837-1939)", ונכתבה בהנחייתו של פרופ' מיכאל אביטבול.[1] במהלך לימודי התואר הראשון שמע שיעורים במוסד הרב קוק בירושלים מפי הרב שלמה אבינר ולאחר מכן, במהלך לימודי התואר השני למד אצלו בישיבת עטרת כהנים אך לא היה תלמיד מן המניין. בהמשך למד אצל הרב אשכנזי-מניטו במעיינות ובמרכז יאיר.

בשנת תשנ"ט סיים את לימודי הדוקטורט בהצטיינות יתרה באוניברסיטת פריס-INALCO. כותרת עבודת הדוקטורט שלו הייתה "האליטה הרבנית האלג'יראית וארץ ישראל, במאה הי"ט – מסורת ומודרנה", ונכתבה בהנחיית פרופ' הרב שמואל סיראט ופרופ' יוסף טדגי. בשנת 2005 התפרסמה עבודת הדוקטורט שלו כספר בהוצאת אוניברסיטת סורבון בשם: La France, l’élite rabbinique d’Algérie et la Terre Sainte au XIXème siècle - Tradition et Modernité.[1]

ב-1994 החל ללמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. החל משנת 2004 עבר ללמד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אפרתה ואשקלון.

שרביט נמנה עם מקימי "מכון גיא ינשא" לחקר יהודי אלג'יריה (1985), על שם הרב יוסף גנאסיא. באמצעותו אף יזם כמה ימי עיון וכנסים מחקריים באוניברסיטת בן-גוריון ומכון בן צבי. משנת תש"ס משמש כחבר בקבוצת מחקר של תרבות יהדות ספרד והמגרב ב-INALCO, פאריס: Membre associé au groupe de recherche – Langues, Littérratures et Civilisation des Juifs du Maghreb et d’Espagne – CEHJ, INALCO, Paris. בשנת תשס"ט השתתף בקבוצת מחקר במכון ון-ליר בניהולו של פרופ' אבינועם רוזנק. מלבד זאת, מרבה להרצות בכנסים וימי עיון בישראל ומחוצה לה. על פעילותו המחקרית והציבורית בחקר מורשת יהדות צפון אפריקה ובהנחלתה זכה בשני פרסים למחקר ויצירה: פרס עמינוח (תשנ"ט) ופרס גאון (תשע"ג).

עיסוקים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל ללימודיו האקדמיים ולפועלו המחקרי, לימד באולפנת קריית ארבע (תשמ"ב-תשס"ח) וריכז את לימודי ההיסטוריה, לימודי ארץ ישראל, משלחות לפולין וצ'כיה, והיה חבר הנהלה. כמו כן לימד תולדות ארץ ישראל במחלקה הצרפתית במכון מאיר בשילוב סיורים בירושלים. יצא לשליחות בפריז רבתי כשליח בני עקיבא ותנועת הסטודנטים 'מורשה'. נוסף על עבודתו המחקרית, למד משחק בבית הספר אספקלריא ואף שיחק בכמה הצגות וסרטים. משמש גם כמדריך טיולים, בעיקר בעיר העתיקה בירושלים, באופן עצמאי ודרך גופים שונים כמו ארגון "עמיתים לטיולים". הדרכותיו נשענות על תזות היסטוריות רחבות, דרכן הוא קורא תיגר על טענות ממוסדות, תוך שילוב ממצאי מחקריו.[3]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של יוסף שרביט עוסקים בהיסטוריה חברתית ואינטלקטואלית של יהדות אגן הים התיכון מימי הביניים עד העת החדשה. הוא מתמחה בחקר יהדות צפון אפריקה, צרפת וארץ ישראל במאות ה-18–20 – בדגש על קהילות יהודי אלג'יריה, מרוקו וצרפת ובזיקתן לארץ ישראל ולמדינת ישראל, ובתולדות חוכמת ישראל בצרפת (במאות ה-19–20).

מחקריו המשלבים בין ההיסטוריוגרפיה הצרפתית להיסטוריוגרפיה העברית, מחלצים פרספקטיבה פנימית של חקר הקהילה ויוצרים תמונה היסטורית מורכבת. בעבודתו המדעית פורס שרביט שורה מגוונת של מחקרים היסטוריים חברתיים, מגדריים ואינטלקטואליים, המציגים דפוסים מקוריים של התמודדות של אישים ומנהיגים עם העידן המודרני – בצפון אפריקה, בצרפת ובארץ ישראל.

הנוער בעלייה, תולדות תנועת הנוער "שרל נטר" במרוקו (1956-1929)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר ייחודי זה בוחן את קורות תנועת הנוער "שרל נטר" שקמה במרוקו בשנות העשרים של המאה ה-20 ופעלה כעשרים וחמש שנים. תנועת נוער זו נתנה ביטוי למאוויים הדתיים-לאומיים של אלפי בני נוער במרוקו וחבריה נטלו חלק במגוון פעילויות בחברה היהודית במרוקו. המחקר שופך אור על החינוך הבלתי פורמלי בה, על תרומתה הסגולית של התנועה לשיקום החברה הנחשלת ב"מלאח" של קזבלנקה, ושילוב חניכיה בפעילות החשאית הישראלית בצפון אפריקה (העפלה והגנה עצמית – המוסד לעלייה ב' ושלוחת המוסד, "המסגרת").

יהדות אלג'יריה בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"ע יצא לאור ספרו "יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי, 1962-1830" מטעם האוניברסיטה המשודרת, בהוצאת משרד הביטחון. מחקר זה עוסק בהיסטוריה הייחודית של קהילת יהודי אלג'יריה בשנות השלטון הקולוניאלי הצרפתי, שנמשך למעלה ממאה ושלושים שנה, בין השנים 1830–1962.

במחקר זה מתבסס שרביט על מקורות ארכיוניים צרפתיים ומסמכי הקהילה היהודית בצרפת, ועל חומרים היסטוריים שטרם ראו אור והמצויים בספרות הרבנית של התקופה, בארכיונים הקונסולאריים השונים ובעיתונות העברית. הספר מבקש להאיר את הפן המיוחד של החיים היהודיים באלג'יריה ולהציג את ההתמודדות רבת הפנים של יהודי אלג'יריה עם המודרנה בעידן הצרפתי ועם הקולוניאליזם הצרפתי. בתוך כך מפנה הספר זרקור לטיב היחסים בין יהדות צרפת ליהדות אגן הים התיכון ועל מורכבותה של יהדות אלג'יריה, שראשית צמיחתה בהוויה תרבותית מוסלמית ואחריתה כקהילה יהודית אירופאית מובהקת.[4]

האליטה הרבנית בארץ ישראל, באלג'יריה ובצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר במחקריו המוקדמים על האליטה הרבנית האלג'ירית בעידן הצרפתי לנוכח עתות מודרנה ואתגריה, עסק בשלושה מוקדים אשר מהווים את תחומי התמחותו המדעית: ארץ ישראל, אלג'יריה וצרפת, בעת החדשה. במחקריו משלב שרביט עיון בספרות רבנית, בעיתונות עברית ומשכילית ובמקורות ערביים. במחקר הדוקטורט עסק במעמד האליטה הרבנית האלג'ירית בזיקה לארץ ישראל ובארץ ישראל והתמודדויותיהם עם אתגרי המודרנה: המשפחה היהודית ושאלות מגדר. עבודה זו עסקה בסוגיות היסטוריוגרפיות רגישות כמו מעמדו של 'הראשון לציון' בארץ ישראל, תרומתם היישובית של יהודי אלג'יריה והדיאלקטיקה שבסוגיה יישוב ישן-יישוב חדש; עולם השד"רות בעת החדשה; מקומה החדש של ארץ ישראל בתודעת אליטות שנדחקו לקרן זווית והתרוקנו מסמכויותיהן; יחסי הגומלין בין האוכלוסייה המוסלמית והיהודית לאור היחסים המיוחדים שבין עבדל קאדר מנהיג המרד האלג'ירי והרב שמואל עבו קונסול צרפת בגליל, על רקע של מפעלי התיישבות וגאולת קרקעות.[1]

האסכולה הפריזאית לחקר חוכמת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה הפריזאית התגבשה בין שלהי מלחמת העולם השנייה למלחמת ששת הימים ועם מוביליה מונה שרביט ארבעה אינטלקטואלים מרכזיים: פרופ' אליענה אמדו ולנסי, פרופ' עמנואל לוינס, פרופ' אנדרה נהר והרב אשכנזי (מניטו). האסכולה הפריזאית גורסת כי יש לשוב אל היהדות האותנטית שסובבת סביב התנ"ך, ארץ ישראל ותקומת ישראל.

במסגרת התמחותו בתולדות יהודי צרפת ותולדות חוכמת ישראל בצרפת במאות ה-19 וה-20 וחקר האסכולה הפריזאית לחוכמת ישראל (1967-1946), שם דגש על דמותו ההיסטורית ודיוקנו האינטלקטואלי של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). ממחקריו עולה דמותו של מניטו כמקובל צפון אפריקאי וחניך האוניברסיטאות הצרפתיות באלג'יר ובפאריס, שגילם מנהיגות צפון אפריקאית לנוכח התמודדויות גורליות של העם היהודי לאחר השואה והתקומה, במרחב ים תיכוני שבציר צפון אפריקה-צרפת וישראל. בשנת תשע"ט (2018) פרסם את ספרו "עבריות ומעבר לה – דיוקן אינטלקטואלי של הרב י. ל. אשכנזי (מניטו)", המלכד את ממצאי מחקריו על דמותו. בספר מתחקה שרביט אחר מנהיגותו של הרב אשכנזי כהוגה דעות, מחנך, מנהיג רוחני ואיש מעשה. דמותו של מניטו, כפי שעולה מהספר, היא של הוגה דעות מודרני המהלך על ציר דיאלקטי – בין משבר זהות בתרבות המערבית, התעוררות האסלאם הפונדמנטליסטי, הפיכת המזרח הרחוק לאבן שואבת והמעבר משואה לתקומה בעם היהודי – ומהווה מעין גשר בין מסורת ומודרנה, קודש וחול, מזרח למערב ובין הזהות האינדיבידואלית, הלאומית והאוניברסלית.[5]

שרביט עוסק במחקר היסטורי והיסטוריוגרפי הדן בשורשי השואה והתקומה והתרחשותן בארצות הנצרות והאסלאם, תוך דיון משווה בין תפוצות ישראל (המאות הט"ז-כ'). במחקר זה מבקש שרביט למקד את המבט הן בהיבטים גאוגרפיים בפזורה הספרדית והאשכנזית והן בהיבטים כרונולוגיים מהמאה הט"ז עד המאה הכ'. על ממצאי מחקריו דן בכנסים בינלאומיים שונים ופרסם חלק מעבודתו בספרים ובמאמרים ומתעתד לכתוב ספר שייקרא: "שואה ותקומה לראות את התמונה השלמה".

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנוער בעלייה, תולדות תנועת הנוער "שרל נטר" במרוקו (1956-1929), משרד הביטחון, תשס"ד.
  • לשוח בשדה, שיחות עם הוגה הדעות, המחנך, הסופר, המשורר, המחזאי והדיפלומט יצחק מאיר, ראובן מס, תשס"ט.
  • יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי, 1962-1830, אוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תש"ע.
  • וכל גיא ינשא: נובלה היסטורית בהשראת סיפור חייו של הרב יוסף גנאסיא זצ"ל, ספרי צמרת, תשע"ד 2014.
  • עבריות ומעבר לה – דיוקן אינטלקטואלי של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), אדרא, תל אביב, תשע"ט.
  • Elite Rabbinique d'Algérie et Modernisation, Editions Gaï Yinassé, Jérusalem, 1995.
  • Le Judaisme Algérien - Reflexions, Editions Eliner, Jérusalem, 1997, 2001 (Deuxième édition revue et corrigée)
  • La France, l’élite rabbinique d’Algérie et la Terre Sainte au XIXème siècle – Tradition et Modernité, Honoré Champion – Sorbonne Paris IV, Paris, 2005.
  • Les Juifs d’Algérie: Historiographie, Méthodologie, Tradition et Modernité (1750-1914), Editions Universitaires Européennes, Sarrebruck, 2019.

ממאמריו

  • הרב קוק ומאורעות תרפ"ט", סיני – ירחון לתורה ולמדעי היהדות, צ"ז (תשמ"ה), עמ' קנ"ג-קפ"ה (נדפס מחדש בתוך: זיכרון ראי"ה, קובץ מאמרים במשנת הרב קוק עם מלאת חמישים שנה להסתלקותו, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ה, ע"ע קנ"ג-קפ"ה).
  • "קהילת יהודי אלג'יריה ומדינת ישראל - תש"ח - תשנ"ח", פרופ' אבשלום מזרחי והרב ד"ר אהרון בן דוד (ע), עדות – עדות לישראל, גלות, עליות, קליטה, תרומה ומיזוג, האגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר, 2001, עמ' 53–105.
  • "זהות ותולדות – מורשתו התרבותית של הרב יהודה לאון אשכנזי ("מניטו")", פעמים, 91 (תשס"ב), עמ' 105–122.
  • "החינוך היהודי בקונסטנטין (אלג'יריה) בעידן של תמורות 1837-1939", מאיר בניהו (עורך), אסופות – ספר שנה למדעי היהדות, י"ד (תשס"ב), עמ' שט"ו-שנ"ו.
  • "צרפת בגליל במאה התשע-עשרה: על פי התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו", קתדרה, 108 (תשס"ג), עמ' 75–104.
  • "הרב יוסף גנאסיא – דיוקנו של מנהיג רוחני באלג'יריה הצרפתית (1879–1962), משה אורפלי ואפרים חזן (עורכים), בתוך: התחדשות ומסורת, יצירה, הנהגה ותהליכי תרבות ביהדות צפון אפריקה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ה, עמ' 89–96.
  • "הרברט פאגני – אמן ויהודי באירופה במחצית השנייה של המאה העשרים", עוקשי צ., רוזמרין ס., רוזנסון י. (עורכים), בתוך: במשעולי עבר יהודי, מחקרים וזכרונות, לכבודו של ד"ר צבי גסטוירט, ירושלים, תשס"ו, עמ' 509-516.
  • "אל-כהינה: הערות והארות על הרומן ההיסטורי של דידיה נבות (Didier Nebot, La Kahéna, reine d’Ifrikia, Editions Anne Carrière, Paris, 1998)", פעמים, 108 (תשס"ז), עמ' 161–164.
  • "ראשית הרפואה המודרנית בחברון וחלקם של יהודי אלג'יריה בהקמת הקומה הראשונה של בית הדסה – חברון - תרנ"ג", ירושלים וארץ ישראל, 6 (תשס"ח), עמ' 89–104.
  • "הנצרות והאסלאם בהגותו של הרב יהודא ליאון אשכנזי ('מניטו'): דברי הימים ואחרית הימים", דב שוורץ ואריאל גרוס (עורכים), בתוך: על התשובה ועל הגאולה, מנחת שי לבנימין גרוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ח, עמ' 257–278.
  • “From Monologues to Possible Dialogue, Judaism’s Attitude towards Christianity According to the Philosophy of R. Yéhouda Léon Askénazi (Manitou)”, in Interaction between Judaism and Christianity in History, Religion, Art, and Literature, Jewish and Christian Perspectives Series, Volume 17, Leiden • Boston, Brill, 2008, p. 319-336.
  • "קולט אבולקר-מוסקט, מהמחתרת היהודית באלג'יריה ועד הרפואה הטבעית בישראל", על הזיכרון, דרך אפרתה י"ג, (עורכים): ד"ר סיגלית רוזמרין, ד"ר יוסי שפנייר, ד"ר מיכל בן יעקב, ירושלים, תש"ע, עמ' 343–352.
  • Book reviews: “Jewish Identity and Modern Philantropy: Dominique Jarassé, Osiris Mécène Juif nationaliste français, Editions Esthétiques du Divers, 2008”, Ars Judaica, The Bar-Ilan Journal of Jewish Art, 6 (2010), pp. 147-149.
  • עשרים ושישה ערכים ב- Encyclopedia of Jews in the Islamic World (EJIW) בעריכת נועם סטילמן (אוניברסיטת אוקלהומה), Brill, 2010.
  • "רבנים צרפתיים בקהילה היהודית בקונסטנטין (אלג'יריה) – מפגש והתנגשות", ירון הראל ויוסף הקר (עורכים), בתוך: לא יסור שבט מיהודה, הנהגה, רבנות וקהילה בתולדות ישראל, מחקרים מוגשים לפרופסור שמעון שוורצפוקס, מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"א, עמ' 353–366.
  • "הראשון לציון הרב יעקב משה עייאש: לבחינה מחודשת של כהונת הראשון לציון בירושלים בשני העשורים הראשונים של המאה התשע עשרה", קתדרה, 141 (תשע"א), עמ' 53–74.
  • "הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו): גיור, הלכה וזהות", אבינועם רוזנק ודפנה שרייבר (עורכים), בתוך: פילוסופיה של ההלכה. ההלכה: הקשרים רעיוניים ואידאולוגיים גלויים וסמויים, מכון ון ליר והוצאת מאגנס, ירושלים, תשע"ב, עמ' 266–282.
  • שני פרקים אודות החינוך היהודית והיצירה הרבנית בספר: חיים סעדון (ע), אלג'יריה, קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים, מכון בן צבי, ירושלים, תשע"ב
  • 23 “The Moral Problem in Islam and its Resolution According to the Philosophy of Rabbi Yéhouda Léon Askénazi (Manitou)” in Bernard Dov Cooperman & Zvi Zohar (Eds), Jews and Muslims in the Islamic World, Studies and Texts in Jewish History and Culture 21, University Press of Maryland, 2013, pp. 145-158.
  • "חכמי אלג'יריה וארץ ישראל 1914-1750", בתוך משה חלמיש, משה עמאר, מוריס רומני (עורכים), יהודי אלג'יריה ולוב, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהאן, תשע"ד, עמ' 108–126.
  • "ייחודו של הרב אשכנזי, בקרב הוגי האסכולה הפריזאית למחשבת ישראל", אריק ה' כהן (עורך), בתוך: יהדות צרפת בין ייחודיות לאוניברסליות בעת החדשה ובזמננו, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ה, עמ' 211–228.
  • "Rabbi Maurice Eisenbeth: The Pioneer of Sephardi Onomastics" Cadernos de Estudos Sefarditas, 17 (2017), pp. 11-25.
  • "הרב יעקב מאיר בשליחות מיוחדת ודחיית קיצו של מוסד השד"רות באלג'יריה", פעמים, 143-142 (תשע"ו), עמ' 125–142.
  • "חכמת ישראל בצרפת במאה העשרים בפריזמת הרב י.ל. אשכנזי – בין ברלין לירושלים", מדעי היהדות, 51 (תשע"ו), עמ' 131–155.
  • "To Embrace or to Evade? The Jewish Woman in Algeria Confronts Modernity" Women in Judaism – A Multisciplinary Journal, 12/2, (2016), pp. 1-29.
  • "השותפות ההיסטורית בין חכמי אלג'יריה וארץ ישראל, בעידן של תמורות (1962-1830)", לבי במזרח, א (תשע"ט), עמ' 295–322.
  • "פזורות ישראל במשנתו של הרב י"ל אשכנזי (מניטו) - מפגש בין - תפוצתי בבית המדרש 'אורסאי' בפריס, 1946–1970", ליבי במזרח, ג (תשפ"א), עמ' 378-363.

מאמרים בצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • “L’élite rabbinique d’Eretz Israël et celle d’Algérie – Correspondance et consultations”, Revue des Etudes Juives, 166/3-4 (2007), pp. 493-522.
  • "La première guerre mondiale et le Yishouv. (avec notes sur les Juifs d'Algérie).", Tsafon – Revue d'études juives du Nord, 67 (2014), pp. 125-142.
  • "Un nouvel examen du 'Procès public' des Juifs d'Algérie à Jérusalem (1963), sur fond d'immigration massive en France, face à l'immigration restreinte en Israël (1962)", Pardès, 56 (2015), pp. 285-294.
  • "Le thème fondateur des engendrements: Léon Y. Askénazi )Manitou( face à l'Histoire", Revue des Etudes Juives (טרם פורסם).
  • “La tradition rabbinique d’Algérie face au processus d’émancipation” in Shmuel Trigano (éd), L’identité des Juifs d’Algérie, une expérience originale de la modernité, Editions du Nadir, Paris, 2003, pp.95-105.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדי גרסיאל, "איך אומרים ציונות בצרפתית?" – ריאיון עם ד"ר יוסף שרביט. אתנחתא, בשבע, 10.7.2014
  • חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, 2 כרכים, תשכ"ה.
  • חיים סעדון (עורך), אלג'יריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2011מנחם וינשטין, הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300–1830, חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה.
  • אפרים חזן, ציפי מלכוב; עורכת: רותי גן, יהדות צפון אפריקה – ציונות, עליה והתיישבות, 1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 קורות חיים - יוסף שרביט, אוניברסיטת בר-אילן
  2. ^ עדי גרסיאל, איך אומרים ציונות בצרפתית? - ריאיון עם יוסף שרביט, אתנתחתא, בשבע, י"ב תמוז, תשע"ד, עמ' 10
  3. ^ יוסף שרביט – יהודי ספרד ופורטוגל – בין ירושלים לצפת לבין ראשית הציונות - עמיתים לטיולים, יוטיוב, ‏5 בנובמבר 2020
  4. ^ תקציר הספר, צומת ספרים
  5. ^ עבריות ומעבר לה - תקציר ספר, אדרא