ימי חג (נצרות)
החגים והמועדים בדת הנוצרית (בלטינית: Sollemnitas), הם חלק מהאירועים הנחגגים על ידי נוצרים מרחבי העולם בלוח השנה הליטורגי, של הכנסייה הנוצרית על שלל זרמיה. החגים הנוצרים לרוב נסובים סביב אירועים מחייו של ישו, אמו מריה וקדושים נוצרים אחרים. בדת הנוצרית ישנה אוריינטציה חיובית לקיומם של חגים, לכן לוח השנה הנוצרי גדוש בחגים ומועדים. מרביתם של החגים אשר מציינת הכנסייה הנוצרית הם מקומיים בלבד ואינם משותפים לכל הקהילות הנוצריות באשר הן. עם זאת שניים מהחגים המרכזיים של הנצרות, משותפים לכלל הזרמים והעדות השונות הם חג הפסחא, הפנטקוסט וחג המולד.
מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה "Sollemnitas" שהיא הלחם בסיסים של "Sollus" (שלם) ו-"Annus" (שנה), נועדה לציין את העובדה שהחגים נחגגים במלואם בכל אחת מהשנים.
קביעת מועדי החגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנה הליטורגית הנוצרית היא לוח השנה הכנסייתית, אשר נעשה בו שימוש בזרמים נוצריים שונים, לציון תפילות במועדים דתיים כולל חגי קדושים נוצרים וכן הנחיה איזה קטע מכתבי הקודש יש לקרוא ביום זה, במחזור שנתי או במחזור של כמה שנים. לוח השנה של הכנסייה הנוצרית משתנה בין זרמיה השונים כך למשל הכנסיות המערביות נוהגות להשתמש בלוח השנה הגריגוראני כאשר הכנסיות המזרחיות והכנסיות האוריינטליות נעזרות בלוח השנה היוליאני או בלוח שנה אשר מתבסס עליו.
כל הכנסיות הנוצריות משתמשות בחישוב ימי החג שלהם בשילוב של לוח שנה שימשי ולוח השנה הירחי, כאשר לוח השנה השימשי נועד בעיקר לקבוע מועדים כגון חגי קדושים ומועדי עונת חג המולד. בעוד שלוח השנה הירחי נודע לחישוב מועדי חגי עונת הפסחא.
לחלק מהחגים (לדוגמה חג המולד) יש תאריך קבוע והם נחגגים כל שנה בתאריך זה, וחלק מהחגים נחגגים בתאריכים שונים מדי שנה, למשל חג הפסחא שנחגג תמיד ביום ראשון.
רשימת החגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חגי קדושים נוצרים
חג המולד וחגים הקשורים אליו[עריכת קוד מקור | עריכה]
חג הפסחא וחגים הקשורים אליו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חגי הנצרות#מועדים מרכזים בתקופת עונת הפסחא
חגים שתאריכם משתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חגים ניידים (נצרות)
- 19 במרץ – חגו של יוסף הקדוש, בעלה של מרים, אמו של ישו, מוזז ל-20 במרץ אם נופל ביום ראשון, ומוזז ל-18 במרץ אם נופל על יום ראשון של הדקלים או על השבוע הקדוש
חגים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חגי הנצרות#חגים ומועדים נוספים
- 24 ביוני – לידת יוחנן המטביל
- 29 ביוני – חגם של פטרוס ופאולוס
- 15 באוגוסט אצל הקתולים וב-25 באוגוסט אצל האורתודוקסים – חג עליית מרים
- 2 בנובמבר – יום כל הנשמות
עונת חג המולד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חג המולד
עונת חג המולד היא התקופה החשובה ביותר בהיבט החילוני שלה והדתי כאחד, בארצות בעלות רוב נוצרי. הכנסייה הנוצרית מנציחה בתקופה זאת את לידתו של ישו הנוצרי. היבטים שונים קיימים לחג המולד בשלל מנהגיו, בהן המנצחים בצורה שונה ממדינות שונות ברחבי העולם וכן בין עדות שונות בנצרות. כך למשל הנצרות המערבית תנציח את לידת ישו ב-25 בדצמבר בתאם ללוח הגריגוראני, בעוד שהנצרות המזרחית מנצחיה את לידת ישו ב-7 בינואר אשר הוא למעשה ה-25 בדצמבר בהתאם ללוח השנה היוליאני. מנהגי חג המולד איפוא משותפים כמעט לכל הנוצרים אף על הבדלים מזעריים בין המדינות והעדות השונות. כך שמתן מתנות, קישוט עץ חג המולד, ארוחה משפחתית ודמות אגדית לרוב סנטה קלאוס או כל דמות אחרת היו המאפיינים המרכזיים והבולטים ביותר של חג המולד.
בנצרות המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עונת חג המולד המערבי נפתחת בכנסיות המערביות בחודשי דצמבר או סוף נובמבר, אשר בנצרות המערבית ידוע כתקופת הציפייה, במהלך תקופה זאת נהוג להדליק בכל שבוע ביום ראשון של חודש דצמבר נר אחד, על נזר, אשר נקראה בהתאם "נזר הציפייה". כמו כן במהלך חודש דצמבר נהוג לקנות מתנות, להציב עץ מקושט וכן להכין את הבית לקראת החג. בסיומו של חג המולד, שמונה ימים מאוחר יותר נחגגים ברחבי העולם, חגיגות השנה האזרחית החדשה. מועד חילוני לא דתי, אשר מקושר בהקשר הדתי בנצרות ליום ברית המילה של ישו, אשר בחלק ממדינות אמריקה הלטינית עדיין נחגג בשם זה. שישה ימים מאוחר יותר לחגיגות השנה החדשה, מנציחים הנוצרים במערב את חג ההתגלות, אשר בכנסייה המערבית בייחוד הקתולית, מציין חג ההתגלות את התגלות אלוהים בפני שלושת האמגושים. מנהגי החג איפוא כוללים הענקת מתנות לילדים, תהלוכות בהן נוהגים לשאת את כוכב בית לחם. בארצות בעלות השפעה של תרבות צרפתית וספרדית נהוג למכור בחניות עוגת המלכים. בנוסף באיטליה למשל לחג ההתגלות ישנה משמעות חשובה מאוד פרט על החשיבות הדתית של החג. על פי הפולקלור האיטלקי מכשפה ושמה לביפניה, נוהגת להעניק מתנות לילדים בליל חג ההתגלות הנקרא גם הלילה השתים עשרה.
בנצרות המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנצרות המזרחית, אשר השפעת מוכחת על מדינות הבלקן, רוסיה והמזרח התיכון בעיקר. עונת חג המולד נחגגת בחודשי דצמבר ינואר. אך בניגוד לנצרות המערבית הקובעת את תאריכי מועדי חג המולד בהתאם ללוח השנה הגרגוראני, הכנסיות המזרחיות למעט הכנסייה היוונית, נוקבות בתאריכים בהתאם ללוח השנה היוליאני. ובנוסף על כל מנהגי הנצרות המזרחית לכבוד ציון הולדתו של ישו שונים מאלו של המערב. כך למשל התקופה המקדימה את חג המולד, מונצחת בידי כנסיות מזרחיות בצום המולד, שאחריו נחגג חג המולד. אולם בניגוד לחג המולד המערבי אשר נחשב לחג מרכזי וחשוב בשנה. במזרח דווקא השנה החדשה של המערב, נחשבת בעיניי נוצרים מזרחיים כחג החשוב ביותר בשנה, בעוד חג המולד קיבל גוון של חג דתי ומשפחתי מכונס יותר. תופעה זאת מוכרת בייחוד במדינות ברית המועצות לשעבר כרוסיה ואוקראינה. לאחר חגיגות השנה האזרחית וחג המולד. נוהגים הנוצרים במזרח להנציח את ראש השנה הישן ב-13 בינואר ולאחר מכאן ב-18 בינואר הכנסיות המזרחיות מציינות חג דתי נוסף על חג המולד הלו הוא חג הטבילה. בחג הטבילה נוהגים נוצריים ללכת בתהלוכה בעקבות כמרים אשר זורקים למים צלב בעוד שכל המאמינים קופצים למים אחר הצלב ועל פי אמונה האדם אשר שולה את הצלב מהמים זוכה לברכה לשנה החדשה. בנוסף לכך נוצרים המתגוררים במזרח התיכון נוהגים לאכול בתקופת חג הטבילה מאכלים כגון מעמולים ומאפיים מטוגנים בדבש. עונת חג המולד שהיא גם סיום השנה הליטורגית מסיימת בנצרות במיסת הנרות, אשר מנציחה את הצגת ישו בבית המקדש בפני הכהנים.
עונת חג הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פסחא
התענית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדת הנוצרית התענית מייחסת לתקופה של ארבעים ימים לפני חג הפסחא, בהן נוצרים נוהגים לצום חלקית ולנהוג במנהגי אבלות, להתפלל ולבקש סליחה ומחילה מהאל. אולם ישנה הבדלים בין התענית הנוצרית המזרחית לבין התענית המערבית. מנהגי התענית מתחילים איפוא ארבעים ימים לפני חג הפסחא בנצרות המערבית ביום רביעי של אפר, בו נוהגים לאחר תפילה לפזר על מצחיהם של המאמינים אפר בצורת "צלב" לאות אבלות. בעוד שבנצרות המזרחית מתחיל הצום ביום שני הנקרא יום שני הנקי. אולם בטרם תקופת התענית נוהגים לערוך בכל רחבי העולם הנוצרי פסטיבלים מקדימים לתקופת התענית.
ברחבי העולם הנוצרי נוהגים מנהגים שונים לימים שלקראת התענית. כך למשל בארצות דוברות ספרדית פורטוגזית וכן בחלקים הקתולים של גרמניה, אוסטריה, שווייץ, בלגיה ומושבותיה לשעבר של צרפת. נוהגים מסיבת תחפושות ותהלוכות שבהן נאכלים מזונות מטוגנים בהן, מאפים כסופגניות, פנקייקים ועוגות ססגוניות. בארצות אחרות כגון מדינות סקנדינביה ופולין מנהגי ההכנה לקראת התענית היו מאופקים יותר ביחס לשכניהם שאוזכרו לעיל.
אך עם זאת בארצות מזרח אירופה שלהן הדת המרכזית היא נצרות אורתודוקסית החגיגות מתמקדות בעיקר בציון תחילת האביב. כך למשל בתרבות הסלאבית מסלניצה הוא חג הנחגג בשבוע שלפני התענית ובו נוהגים מרוצי מזחלות, תהלוכות, אכילת בלינצ'ס והצגת של קוסטרומה - "גברת מסלניצה", דמות של אישה העשויה מקש המסמלת את תחילת האביב.
השבוע הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
השבוע הקדוש הוא השבוע שלפני חג הפסחא. והוא שיאה של תקופת התענית. מועד התחלתו וסיומו של השבוע הקודש משתנה בין הזרמים השונים בנצרות. כך למשל בנצרות האורתודוקסית השבוע הקדוש נפתח בשבת של לזרוס דהיינו בערב יום ראשון של הדלקים ומסתיים רק בערב חג הפסחא דהיינו בליל שבת. לעומת זאת בנצרות המערבית השבוע הקדוש נפתח רק בבוקר יום ראשון שלפני חג הפסחא ומסתיים ביום שישי הטוב, ובכך יום שבת הקדושה הוא תענית המיועדת בעיקר לנזירים ואנשי כהונה.
על כן השבוע הקדוש נפתח בחג הדקלים או ביום ראשון של הדקלים זהו חג נוצרי המסמל את כנסתו של ישו לירושלים אשר התקבל בברכות בהנחה של כפות דקלים. במהלך הימים של שני הקדוש ועד רביעי הקדוש, נוהגים בעיקר מנהגי אבלות, תפילה והודיה לכבדו ביקורו של ישו בירושלים. אומנם אין פעילות פולחנית יוצאת דופן למעט ארצות דוברות ספרדית בהן מתקיים אירועי הפרוססיון - שמם של תהלוכה העוברת ברחובות העיר. משתתפיה לובשים תלבושות מיוחדות ונושאים את ארונו של ישו שעליו פסלי איקונות. לפעמים מתנהלת תהלוכה מקבילה של נשים הנושאות את פסלה של מרים (מריה) אמו של ישו. לפני התהלוכה מעטרים את הרחובות בהם תעבור השיירה במרבדי פרחים ונסורת צבעונית.
לעומת ימי שני עד רביעי הקדוש. יום חמישי הגדול ישנה פעילות דתית תוססת במיוחדת. יום חמישי הגדול מסמל את זיכרון הסעודה האחרונה אחד האירועים החשובים והמכוננים ביותר בדת הנוצרית. במהלך יום חמישי הגדול נוהגים כמרים לטבול את רגליהם של שנים עשר מאמינים מקומיים לנגד עייני המתפללים כריטואל חוזר של רחיצת רגליי שנים עשר השליחים בידי ישו על פי הברית החדשה. מנהגים נוספים ביום חמישי הגדול קשורים למנהגים מקומיים בפולקלור המקומי. כך למשל בארצות סקנדיביה נוהגים ילדים מחופשים לקבצנים לצאת מדלת אל דלת ולבקש ממתקים ממבוגרים. בארצות קתוליות רבות נהוג להדליק מדורת, ועלות באש בובת קש של יהודה איש קריות - השליח אשר הסגיר את ישו לרומאים על פי הברית החדשה - לאחר יום חמישי הגדול מתקיים יום זיכרון לצליבתו של ישו הנקרא "יום שישי הטוב" או יום שישי הגדול. יום שישי הטוב פותח באותה עת את הטריום דהיינו "שלושה הימים" שהם כאמור שלושת הימים המקודשים ביותר בנצרות. מועד צליבתו של ישו איפוא הוא אחד החגים הפולחניים המכוננים בשנה הליטורגית הכנסייתית. בארצות קתוליות רבות נהוגה תהלוכה אשר משחזרת את רגעי הפסיון של ישו בוויה דולורוזה בירושלים על פי הברית החדשה. בארצות אחרות ליום נוסף פאן פולחני של צום קפדני ומנהגי אבלות. כמו כן אנשים רבים נוהגים לוותר על פעילות "מהנה" באותו יום כמו למשל: "ללכת לקולנוע". בכנסייה המערבית יום שישי הטוב מסיים גם את צום התענית, ובכך נהוג בסוף יום שישי הטוב לאכול עם המשפחה ארוחה משפחתית אשר כוללת בעיקר אכילת ביצים, כמו כן אצל קתולים החיים בארצות דוברות אנגלית כבריטניה, אוסטרליה ודרום אפריקה. נהוג לאפות ביום שישי הטוב לחמניות שעליהן ישנו סמל הצלב, אשר הפך למאכל המאפיין של יום זה. בנצרות המזרחית יום שישי הטוב הוא יום אבלות, וצום מחמיר שבו נהוג לאכול רק לחם ולשתות מים. בכל כנסייה אורתודוקסית ביום שישי הטוב, תצא תהלוכת לוויה שבה יישאו ארון קבורה, צלבים ומזבחות מעוטרות בפרחים אשר מסמלות אבלות. נשים וגברים כאחד ילבשו שחור. אופיו של יום שישי הטוב בנצרות המזרחית מסמל בעיקר עצב ואבלות ולכן מנהגיו הם כמנהגי לוויה. בתום התהלוכה נוהגים לחסות את הצלב שעליו גופתו של ישו מונחת ורק בערב יום שבת נוהגים להסירה כסמליות לתחייתו של ישו. ביום שבת השקטה או יום שבת של אור בכנסייה האורתודוקסית מתקיים טקס האש הקדושה. כאשר התהלוכה של כמרים ובישופים בכירים נושאת לפיד אש ומדליקה באמצעותו את נרות המאמינים. ביוון נהוג לדליק זיקוקי דינור בערב שבת הקדושה ולצלצל בפעמונים על מנת שכולם ידעו כי ישו קם מן המתים.
פסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסחא הוא החג הדתי החשוב ביותר בעולם הנוצרי ונחגג בידי כל הזרמים השונים של הנצרות. תאריכו של חג הפסחא נחוג תמיד ביום ראשון במהלך חודשי מרץ-אפריל בכנסיות המערביות ובכנסיות המזרחיות יכול החג לחול גם בחודש מאי. מנהגי חג הפסחא איפוא מגוונים ומשתנים בכל מדינה ומדינה. אולם ישנם לא מעט מנהגים משותפים לכל הזרמים השונים. כך למשל מיסת חג הפסחא היא המפוארת והחשובה ביותר שבין הטקסים הנוצריים. במהלכה הכמרים מדלקים את נר חג הפסחא המסמל את תחייתו של ישו. כמו כן מנהגים בעלי אופי חילוני כוללים, קישוט ביצים, ארוחות משפחתיות בדרך כלל בשעות הבוקר וכן משחקים שונים ביוון למשל נהוג לנפץ זיקוקי דינור לציון תחיית ישו בערב חג הפסחא. בפולקלורים של עמים מסיומים ישנה דמות אגדית אשר מביא עימה סלסלה מלא בממתקים, ביצים מקושטות ומתנות קטנות. כך למשל בתרבות הגרמנית והאנגלו-סקסונית קיימת דמותה של ארנב חג הפסחא. לעומת זאת בתרבות הסקנדינבית נהוג להאמין בדמותה של מכשפת חג הפסחא המחלקת ממתקים וביצים מקושטות לילדים במהלך החג. ביום השני של חג הפסחא אשר מתקיים תמיד ביום שני (שכן הפסחא נחגג תמיד יום ראשון), נוהגים מדינות מזרח אירופה הקתולית לשפוך מים אחד על השני לסימן מזל. במדינות אחרות ידוע יום שני של הפסחא כחג רשמי. בנצרות המזרחית לעומת זאת השבוע שאחרי חג הפסחא, נקראה השבוע המבורך בו נהוג להלל את הימים בהן התהלך ישו על הארץ אחר התחייה.
פסטיבלים שאחרי חג הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום חגיגות חג הפסחא, מציינים הנוצרים הן במערב והן במזרח את הימים בהן התהלך ישו על פני הארץ לאחר תחייתו מהמתים. ביום חמישי 39 ימים לאחר חג הפסחא, מתקיים חג העלייה. חג העלייה מציין את התרוממותו של ישו אל השמיים בפני שנים עשר השליחים. חגיגות החג מצריכות מהכנסייה את כיבוי נר הפסחא, אשר הודלק בערב יום שבת של אור שציינה את תחייתו של ישו מהמתים ועתה כיבוי הנר מסמל את התרוממותו השמיימיה וסיום חיו הארציים. לאחר חג העלייה עשרה ימים מאוחר יותר ביום ראשון חמישים ימים לאחר חג הפסחא, מציינת הכנסייה את יום הולדת בחג הפנטקוסט (מיוונית: חמישים). החג המקביל לשבועות היהודי. בעבר חג הפנטקוסט היה לבין החשובים ביותר בלוח השנה הליטורגי אומנם עם עליית החילון ירדה חשיבותו במערב או במזרח ומרבית חגיגותיו נחגגות באופן מקומי ובעיקר מסמלות בקרב נוצריים בכפרים את סיום תקופת האביב, בריקודי עם, מיסה מהודרת בצבעי אדום וירוק וכן ארוחות חגיגות בכנסייה. בשבוע לאחר פנטקוסט מציינת הכנסייה הקתולית את חג השילוש הקדוש ובשבוע שאחריו את חג הלחם והיין הקדושים. חג הלחם והיין הקדושים הם חלק מרכזי בפולחן הלחם הקדוש בדת הנוצרית. החג נחגג בידי נוצרים קתולים בלבד מאז המאה ה-13 והפך לחג חשוב במדינות קתוליות כגון: פולין, אוסטריה וברזיל. בנצרות המזרחית לעומת זאת, בשבוע שאחרי חג הפנטקוסט מונצח יום זיכרון לכבוד המתים וכול הקדושים הנוצרים.
חגי קדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חגי קדושים נוצרים
חגי הקדושים הם ימי זיכרון של הכנסייה הנוצרית אשר מנציחה את מותם של מרטירים - אנשים שקדשו את חייהם למען הדת הנוצרית או קדושים אחרים שהקשר החריג שלהם עם האל העניק להם מידה של קדושה, כמו כן ישנם ימי חג נוצריים אשר מנציחים זיכרון לכובדם של מלאכים, התגליות וניסים שהתרחשו במהלך "היסטוריה המקודשת" של הנצרות. מספר ימי זיכרון אשר בלוח השנה הליטורגי הם איפוא רבים ממספר ימות השנה ולכן היו קדושים שיום חגם חל באותו תאריך. אולם חשיבותו של ציון יום זיכרון בשנה תלויה מאוד בקהילה המקומית. קדושים ומלאכים הם פטרונים של אנשים מקומיים או של קהילות, ערים ואף מדינות שלמות. ולכן במסורת הנוצרית בקהילה או עיר מסיומת שבהן קדוש מסיום נחשב לפטרונה, יום חגו הופך לחג רשמי. כך למשל בימי הביניים, חגו של המלאך מיכאל נחגג תמיד בחודשי ספטמבר אשר היו מוכרים לאיכרים באירופה כ"תקופת הקציר" ולכן נהגו להחשיבו לקדוש המגן של הקציר.
במסורת הנוצרית ימי הזיכרון לכבודם של קדושים יכולים להיות אישיים, מקומיים, לאומיים ואף בין לאומיים. במישור האישי בנצרות המזרחית נהוג בכל בית נוצרי לכבד זיכרון של קדוש מקומי של הבית, בטקס הנקרא "קוליבה", אשר בו נהוג לאפות מאפה או עוגת דגנים ולברך בשמה את הקדוש הפטרון של הבית.
במישור הקהילתי חגי קדושים עממים או לחלופין מקומיים מונהגים בקהילות מקומיות. כמו למשל יום חגו של גרגוריוס הקדוש אשר מונצח בידי העדה האורתודוקסית של העיר לוד אשר שם הוא הקדוש המגן שלה. כמו כן ישנם חגים קהילתיים אשר עלו בדרגת המישור המקומי לקהילתי ומאוחר יותר הפכו למישור הלאומי כך למשל חגיגות מציאת הפסל של מירה מאפרדיס בברזיל. על פי האמונה הברזילאית הפסל נמשה מהמים ונעבד בידי הדייגים המקומיים במשך מספר שנים כאשר הפופולריות שלו עלתה במרוצת הדורות והפסל הפך למוקד עלייה לרגל עד אשר חגיגתו הפכה לקהילתית מקומית. ככל שעברו השנים כך עלתה הפופולריות של הפסל והחגיגות כך גדלו כאשר מספר המאמינים נטלו חלק בחגיגה. החג נחגג בברזיל לכבוד מציאת הפסל "כחג הילדים". והוא נחשב לחג רשמי בברזיל. חגים קהילתיים נוספים קשורים גם בעיקר להתגלות או כהנצחה לאירוע היסטורי חשוב בעל משמעות תאולוגית לנצרות. כך למשל האיקוניה הוא פסטיבל דתי בצפון יוון אשר נחגג על מנת להודות לאל על ניצחון אוהבי האיקונות מול האיקונוקלאסטים אשר במאה ה-9 לספירה במצוותו של הקיסר הביזנטי ליאו ה-3 ניסו למחוא את מנהג כיבוד האיקונין בנצרות. החג כאמור מתמקד איפוא בחשיבות פולחן האיקונין בדת הנוצרית וכן על מנת להראות את חשיבותו בכנסיות של סלוניקי נוהגים מאמינים לשאת עמם איקוניות בידיהם כאשר הם מתהלכים בזריזות מעל גחלים בוערים.
כמו כן קדוש יכול להוות גם מוקד של זהות לאומית. כך למשל באיים הבריטים כל מדינה אשר מרכיבה אותה יש קדוש לאומי משלה. לאנגליה למשל גרגוריוס הקדוש הוא הפטרון המגן ויום חגו הוא סמל לאומי לבריטניה. בווליס למשל הקדוש המגן שלה הוא דויד הקדוש ובאיי האירי פטריק הקדוש הוא פטרונה של המדינה ויום חגו נחגג בה מדי שנה ב־14 במרץ. בהולנד, בלגיה ובחלקים מגרמניה ניקולאס הקדוש אשר יום חגו נחגג ב-5 בדצמבר הפך לחג רשמי וחשוב בעייני בני המקום שהוא אף סמלם. חגו של ניקולאס הוא כאמור מקור השראה לדמותו של סנטה קלאוס בתרבות האנגלו-האמריקאית אך בתרבות ההולנדית והבלגית הוא ידוע כבישוף חביב אשר מחלק מתנות לילדים בתוך נעליים בערב ה-5 בדצמבר יחד עם פיט השחור המתלווה עליו בספינתו שמפליגה מספרד לצפון אירופה. לבסוף במדינות סקנדיביה יום חגה של לוצ'יה הקדושה מסירקוזי ב-13 בדצמבר הוא חג לאומי בעל מאפיינים ייחודים אשר זוכה לייחס חשוב מאוד בתרבות הסקנדינבית בפרט ובכלל בעולם כאשר הפך לסמל העמים הנורדיים בעיקר בזכות הקשר של הקדושה בין אור וחושך.
אומנם אף על החגים הלאומיים ישנם חגי קדושים שאף מעמדם הפך לבין-לאומי. כך למשל חגיגות יום פטריק הקדוש קיבלו גוון של יום חג לאומי של האירים ובכל מקום בויש נוכחות של קהילה אירית נחגג החג במשך דורות עד אשר פרץ את גבולות הקהילה האירית והופך ונהיה משותף יותר לכל אחד אשר נוטל בו חלק. חגים נוספים שקיבלו מעמד של חג לאומי הם יום וולנטין הקדוש אשר נודע גם כחג האהבה בתרבות המערבית.
לבסוף בשל מספר העצום של קדושים ב-1 בנובמבר נחוג ברחבי העולם הנוצרי המערבי, יום כל הקדושים וב-2 בנובמבר יום כל הנשמות. היום כלעצמו משמש הנצחה וזיכרון לכל הקדושים ונשמות המתים אשר לא זכו ליום מיוחד בלוח השנה הנוצרי. מנהגי החג הם לרוב עלייה לקברי קדושים וקרובי משפחה, הדלקת נרות והבאת פרחים. אולם ברבות השנים נוסף ליום המנציח את המתים מהשפעות של תרביות קלטיות ודרום אמריקאיות מנהגים קשורים לרוחות, שדים ומוות. כך למשל במקסיקו וברפובליקה הפיליפינית נחוג יום המתים. יום המתים הוא פסטיבל צבעני הנחוג ב-1 בנובמבר מדי שנה באותן ארצות שאזכרו לעיל, והוא אחד הפסטיבלים הצבעוניים ביותר בשנה והחשובים המאפיינים את אותן תרביות. מנגד בתרבות האנגלו-אמריקאית נפוץ מנהגי ליל כל הקדושים, אשר מאז שנות ה-90 בעקבות התפשטות התרבות האמריקאית באמצעות כלי המדיה השונים הפך לאחד החגים הפופולרי והידועים ביותר ברחבי העולם. מנהגי ליל כל הקדושים מכילים בתוכם מוטיבים איימתיים, תחפושות וגילוף דלועים שנהפך לאחד הסמלים המרכזיים של החג.
רשימת חגי קדושים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יום המלאך מיכאל הקדוש (20 בספטמבר)
- יום מרטין הקדוש (11 בנובמבר)
- יום גרוריוס הקדוש (27 בנובמבר)
- יום ברברה הקדושה (4 בדצמבר)
- יום ניקולאס הקדוש (5 בדצמבר)
- יום לו'ציה הקדושה (13 בדצמבר)
- יום סטפנטוס הקדוש (26 בדצמבר)
- יום סילבסטר הקדוש (31 בדצמבר)
- יום וולנטיונס הקדוש (14 בפברואר)
- יום פטריק הקדוש (17 במרץ)
פסטיבלים נוצריים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסטיבלים דתיים נוספים בנצרות אשר קשורים בחייו של ישו, אימו מרים וקדושים נוצריים נוספים הם אירועים עממים מקומיים אשר נחגגים בידי זרמים מסיומים של הנצרות ואופייהם הדתי בחלק מהמקרים כמעט ונעלם, בשל חשיבותם המקומית, או שלחלופין המסורת לקיומם של אותם חגים חדשה יחסית. כך למשל חגיגות עליית מרים השמיימה ב-15 באוגוסט וחג עיבור ללא רבב ב-8 בדצמבר הם, חגים בעלי רקע תאולוגי שקיבלו מעמד של חג רשמי במדינות קתוליות רבות ברחבי העולם מאז שנות ה-60 של המאה ה-20.
חגים בעלי מסורת שורשית יותר בנצרות כמו למשל חג הבשורה הנחוג ב־25 במרץ קיבל אופיי לא דתי במדינות צפון אירופה שם ידוע בעיקר הוופל על שם הוופל שנהוג לאכול לכבוד החג. בעבר סימל חג הבשורה במדינות כגון צרפת ואנגליה את הימים שלפני ראש השנה הנחוג ב-1 באפריל. אולם עם קבלת לוח השנה הגרגוריאני במאה ה-16 והחלפתו של מועד ראש השנה ל-1 בינואר. ירד בהדרגה חשיבותו של החג. עם זאת אצל הנוצרים החיים בארץ ישראל הדבר אינו כך וחג הבשורה הוא מועד רשמי הנחוג בידי העדות הנוצריות השונות בארץ ישראל והוא נחשב לאחד החגים החשובים ביותר בשנה בקרב נוצרי ארץ ישראל לצד חג הצלב הנחוג ב-14 בספטמבר. מנהגי חג הבשורה בישראל הם איפוא בעיקר תהלוכות צופים, תפילה מיוחדת כאשר במהלכה מתקיים סקרמנט האוכיריסטה שאחריה נהוג להגיש כיבוד ושתייה קלה בכנסיות אשר מארחות את הטקס. בחג הצלב נוהגים להדליק מדורות ולנפץ חזיזים כזיכרון לשמחת מציאת הצלב האמיתי בידי הקיסרית הלנה פלוייה אימו של הקיסר הרומי קונסטינטונוס במאה ה-4 לספירה.
חג נוסף אשר מקורם הדתי כמעט ואבד הוא יום הולדתו של יוחנן המטביל ב-21 ביוני אשר נקרא גם חג אמצע הקיץ. מנהגי החג אומנם משתנים ממדינה למדינה אם מדובר בהדלקת מדורות, הליכה על גחלים, ריקודים סביב "עמוד מאי" מהודר או ריקודים והשטה של נזרים במורד הנהר. אולם כול אותן מדינות על שלל מנהגיהם מציינים את יום הולדתו של יוחנן המטביל כהיום הארוך ביותר בשנה. לבסוף בתרבות הסלאבית. ב-8 באוגוסט נהוג לציין את חג ההשתנות. חג המנציח את זיכרון השתנותו של ישו על הר תבור על פי המסורת הנוצרית. מקור החג בכנסייה הנוסטרינית אשר הפיצה את המנהג בכנסיות המזרחיות ומאז המאה ה-16 נחוג גם בכנסייה הקתולית. מנהגי החג הם איפוא הבאת ביקורים בדמות תנא - בו נמצאים תפוחים וענבים - לכנסייה והכומר מברך את הביקורים ומפזר מים קדושים על המאמינים בתום התפילה.
מועדים מהתרבות הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרט לחגים והמועדים אשר מקורם הוא סיבה דתית מובהקת כמו ימי זיכרון לקדושים, אירועים מחיו של ישו ואימו מרים ואף חגים בעלי פאן תאולוגי. ישנם מועדים עממים הנחגגים במדינות שונות ברחבי העולם הנוצרי, מסיבות שאינן מקורם דתי-תאולוגי. אלא מדובר בחגיגות עממיות שמקורם לרוב יהיה היסטורי. עם זאת הם חלק מהנוסף של התרבות הנוצרית ואף מתקשרים עליה במקרים אחדים. כך למשל ליל ולפורגה הנחגג בתרבות הגרמנית והסקנדינבית בערב השלושים לאפריל מקורו אינו דתי נוצרי אך הולבש עליו בידי הכנסייה יום זיכרון לכבוד הקדושה ולפולרגה.
- פראגוסטו
- חג ההודיה
- ליל גיא פוקס
- ליל ולפורגה
- נובי גוד
- ראש השנה האזרחי
- מסיבת סרטן הנהרות
- ראש השנה הקופטי