יצחק פרנהוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק פרנהוף

יצחק פרנהוףיידיש איצי פערנהאָף; 18661919) היה עיתונאי וסופר עברי ציוני, שכתב בעברית, ביידיש ובגרמנית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק פרנהוף נולד לחיה (לבית פליגלר) ולישראל בבוצ'אץ' בשנת 1866.[1] בהיותו בן 7 נפטרה אמו. אביו נישא בשנית ופרנהוף עבר לגור אצל אחי אמו. פרנהוף למד עברית, יידיש וגרמנית, וקרא את כתביהם של גתה, שילר והיינה, תוך שהוא מתפרנס ממתן שיעורים פרטיים בעברית וכותב בשעות הפנאי.

פרנהוף פרסם כמעט בכל כתבי-העת שהתפרסמו באותה תקופה, ועשה ניסיונות להקים עם חבריו כתבי עת חדשים, כגון "הירדן" ו"הצעיר : ירחון לספרות יפה ולעניני החיים", כתבי עת שאותם ערך. את "הירדן" ערך יחד עם אלעזר רוקח.

לאחר נישואיו נעשה סוחר קמח, וניהל את טחנת הקמח של חותנו ואת מחסנו.

הספר הראשון שהוציא, "מאגדות החיים", לא זכה לביקורות אוהדות.[2]

בבוצ'אץ' הקים פרנהוף כתב עת ספרותי בשם "ספרי-שעשועים", שיצא במספר חוברות, והיה בעל השפעה על חוג מצומצם של קוראי עברית בגליציה. מעל דפי עיתון זה הופיעו כמה משיריו הראשונים של שאול טשרניחובסקי – "נצאה, נגורה שאננים" ("נֵצֵאָה, נָגוּרָה שַׁאֲנַנִּים/ כְּתֹם עִדַּן קֶרַח וּכְפוֹר/ כִּזְרֹח הַחַרְסָה בַּגַּנִּים/ בִּנְאוֹת דִּשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר"), מסה על ארבעה אבות מעולם החסידות מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, "אבי זקני" מאת ראובן בריינין, ומאמר על "ספרות מקורית" ועל ערך התרגומים מאת יוסף קלוזנר. עוד לקח חלק בעיתון ש. בן-ציון.

פרנהוף התקבל, על סמך המלצתו של דוד צבי מילר, כמורה בבית ספר של הברון הירש, בזלוצ'וב ואחר כך בסטניסלאב. הוא ניסה להמשיך להוציא את "ספרי שעשועים" גם בזלוצוב, אבל בגלל בעיות מימון הצליח להוציא רק שתי חוברות נוספות.

ספרו החשוב הוא "ספר המתנגדים" (יצא בעברית בהוצאת אגודת הסופרים העברים ליד "דביר", ה'תשי"ב). כתב היד המקורי של הספר אבד במשרדי הוצאת "העולם" במוסקבה במהלך מלחמת האזרחים שאחרי מהפכת אוקטובר, ושוחזר[3] מטיוטות על ידי בנו וילי (ויליאם). שלא כמו החסידים והחסידות, שזכו לסופרים רבים שתיארו אותם, חיבורו זה היה הספר העברי הראשון שניתח בצורה ספרותית את המתנגדים.

בעת הפרעות שערכו כוחות פטליורה בשנת 1917, נמלט פרנהוף עם משפחתו לווינה. עם שוך המהומות השאיר פרנהוף את משפחתו בווינה וחזר ללמד בסטניסלאב, ושם חלה. הוא נפטר מטיפוס ב-23 בפברואר 1919, והותיר אחריו אלמנה, שלושה בנים ובת.

סוגיית תרגום המונח 'Der Judenstaat' לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנהוף היה זה שטבע לראשונה את המונח "מדינת ישראל".[4] הוא פרסם בשנת 1896, בעברית, את האוטופיה 'שני דמיונות'[5] (במסגרת חוברת ב' שנכרכה בכותר 'ספרי שעשועים', בעריכת פרנהוף). באוטופיה התייחס לספרו של הרצל, מדינת היהודים, שראה אור קודם לכן באותה השנה, ותרגם את המונח Judenstaat לשם "מדינת ישראל", אף שעד אז, וגם לאחר מכן, תורגם לשם "מדינת היהודים". כן חזה שהדגל הלאומי של המדינה שתקום יהיה 'דגל מרוקם מגן דוד', שפתה תהיה עברית, המנונה יהיה 'התקווה', ואף שיבץ בין ארבעת דפי חיבורו בתים מתוך 'תקוותנו' של אימבר. את ה"מיניסטרים" במדינת-ישראל לעתיד לבוא כינה 'שרים'.
סוגיית 'מי היה הראשון שהציע ברבים את השם מדינת ישראל'[6] לקראת הכרזת העצמאות, ומי המציאו מעיקרו, המשיכה להיות נדונה בשנים שלאחר מכן, בה בעת שראשוניותו של פרנהוף כמעט ונשתכחה.[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתעודת הפטירה נרשם שנולד ב-1867, אולם לפי תעודת הנישואים ולפי משפחתו נולד ב-1866.
  2. ^ י"ח ברנר, מעולם ספרותנו, באתר פרויקט בן-יהודה
  3. ^ כתב היד, בצירוף הערות שוליים של המחבר, נמצא במכון גנזים.
  4. ^ אליהו הכהן, כיצד הפכה "התקווה" להמנון באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  5. ^ שני דמיונות באתר יוצאי בוצ'אץ' בישראל
  6. ^ אהרון ראובניהמדינה, מה שמה? מי קרא לה כך, למה ומתי?, באתר הארץ, 30 באפריל 2006
  7. ^ גצל קרסלאיצ'י פרנהוף בעל הצירוף 'מדינת ישראל', דבר, 5 במאי 1957