ישי גרבש
 | |
| לידה |
1970 (בת 54 בערך) הרצליה, ישראל  |
|---|---|
| מקום לימודים | בארד קולג', ניו יורק |
| תקופת הפעילות |
1990–2015 (כ־25 שנים) |
| תחום יצירה | אמנית בינתחומית בתחומי הצילום, המיצג והמיצב |
| פרסים והוקרה | 2010 פרס יוצרת השנה בברלין |
  | |
ישי גרבש (נולדה ב-1970)[1] היא אמנית בינתחומית העוסקת בתחומי הצילום, המיצג והמיצב.[2] תחום העניין העיקרי שלה הוא טראומה והורשת הזיכרון הפוסט טראומטי.[3] היא גם עוסקת בנושאים של זהות ואי-נראות של נשים טרנסיות.[4][5]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרבש נולדה בהרצליה לשולמית ויעקב (ג'ק), ניצולי שואה, אחותם הצעירה של דוד ויונתן, המבוגרים ממנה ב–18 וב–14 שנה. האם הייתה עקרת בית והאב נווט באל על. בבית הספר היסודי אובחנה כדיסלקטית ודיסגרפית והיא סבלה מאוד גם מהנושא המגדרי.[6] את הבגרויות במגמה ביולוגית עברה בעל־פה, שירתה בצבא כקצינה ואחרי שלושה ניסיונות כושלים ללמוד מחשבים באוניברסיטה (בתל אביב, בבר־אילן ובפתוחה), נסעה, בגיל 25, ללמוד בלנדמארק, קולג' בוורמונט (ארצות הברית) בתוכנית לסטודנטים מחוננים עם ליקויי למידה. היא למדה שם שנה, שבה למדה לכתוב.[6][7]
גרבש הצטרפה למנזר הזן "Mountain" שבמדינת ניו יורק, במטרה להעמיק את החיטוט בעברה ולהתמודד עם הטראומות כבת לניצולת שואה. שם גם חזרה לתחביב ילדותה, הצילום.[6]
אחרי שנתיים וחצי עזבה את המנזר והחלה ללמוד צילום אצל סטיבן שור בבארד קולג', ניו יורק, בין השנים 2000 - 2004.[8][9]
ב-2004/2005 קיבלה את מלגת תומאס ג'יי ווטסון.[10] המענק היה בסך כ-20 אלף דולר, ותנאיו היו שאסור לחזור במשך שנה לארצות הברית או למולדת של מקבל הפרס. בכספי המענק יצאה, עם מצלמה אנלוגית גדולה, למסע בעקבות סיפור החיים של אמה, מלידתה בגרמניה, דרך הולנד, צ'כיה ופולין ועד לצעדת המוות ומחנות ההשמדה.[6]
גרבש מתגוררת בברלין משנת 2005, וחיה גם בטייוואן, תאילנד, יפן, קוריאה, ישראל, אמריקה ואנגליה.[11] בשל פעילותה האמנותית, ממשלת ברלין מסבסדת את שכר הדירה שלה.[6]
למרות שסבלה מהרעלת אפוקסי ב-2014, שממנה פיתחה אסתמה תעסוקתית ובעיות ריאות כרוניות, היא גם הטריאתלטית הטרנסית הראשונה בגרמניה.[12] היא מגדירה את עצמה כאשה שהיא טרנסג'נדרית וגם כלסבית.[6] היא דוגלת בפוליאמוריות.[6]
יצירות ראויות לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
2004–2009
ביצירה שלה "בעקבות אמי"[7][13] חוקרת האמנית את הזיכרונות הטראומטיים שלה מחוויות השואה של אמה. לצורך הפרויקט ביקרה האמנית בכל מקום שבו נגעו חייה של אמה בתקופה זו. הפרויקט כלל תערוכה (אתר הפלא של טוקיו ב-2009,[14] טו-וואקו יצירות אמנות ב-2009,[15] וביאנלה פוסאן ב־2010[16]) וספר. ספר זה היה מועמד לפרס ספרי הצילום הגרמני בשנת 2009.[11] נכון ליוני 2017, הפרויקט מעולם לא הוצג בגרמניה.[11]
2008–2010
בפרויקט שלה "הִתהַוּוּת", גרבש חוקרת את גופה ואת השינויים בגופה, החל משנה לפני עד שנה אחרי ניתוח שינוי המין שלה, באמצעות יצירת זואטרופ בקנה מידה אנושי.[17] הפרויקט הזה כלל גם ספר דפדוף (Flipbook) שיצא לאור בשנת 2010[18] על ידי הוצאת מארק באטי. הפרויקט נכלל גם בביאנלה בבוסאן, דרום קוריאה בשנת 2010.[19][20][21] על כך היא זכתה בפרס יוצרת השנה בברלין.[22]
2010
ב"אכול אותי דמיאן", גרבש מסתכלת בחיוך על השיטות הדורסניות של עולם האמנות והמסחר העולמי. בעבודה זו האמנית מניחה את אשכיה, במהלך ניתוח לשינוי מין, במיכל דגים עם פורמלדהיד, המזכיר את הכריש של דמיאן הירסט. הפרויקט הוצג ב-"שבע", ביריד האמנות של מיאמי.[23][24] גרבש הצהירה שהיא תמיד תכננה להשתמש באיברי המין בדרך כלשהי, ושהרעיון הספציפי הזה זכה להצלחה בזכות הכותרת שלו.[25]
2011
ב"פרויקט מספר" גרבש מקעקעת על עצמה, באותו מיקום וגודל, את מספר אושוויץ של אימה. היא צילמה את זרועה וגם את עצמה במהלך חודש עד שהמקום כמעט מתרפא. מדובר בפרויקט חברתי המבקש לקשר את המספר, לאחר מות אימה, לחיי היומיום על מנת ליצור קשר עם העבר ולא לאבד משהו שהתהווה בחיי אימה.[26]
2013
נבחרה כאמנית הבית השנתית, החמישית של מכון הדסה-ברנדייס.[27]
2014
"טקס ומציאות" חוקר את הטראומה מהאסון הגרעיני בפוקושימה. תצלומים וסרטונים צבעוניים (כל אחד מהם צילום בודד של 9 עד 12 דקות) מלווים במדריך קולי המתאר את מסעה בן שלושה השבועות של גרבש דרך אזור ההדרה של פוקושימה בשנת 2013, כמו גם את ההשלכות הכלליות יותר של האסון הגרעיני.[28][29]
2015
"ניתוק קשרים: עשה מה שאני אומר או שיהרגו אותך" הוא חקירה של איך גדרות כמחסומים פיזיים, יוצרות פחד שמאפשר לממשלות לתמרן את האנשים שלהן.[30] עבודה זו הוצגה בגלריה רונלד פלדמן בניו יורק בשנת 2015.[30] העבודה מתרכזת סביב מסעותיה לקוריאה, בלפסט ויהודה ושומרון שם קרובות קבוצות לוחמות ומופרדות רק על ידי מחסומים כאלה. היא השתמשה בשילוב של צילום, וידאו ופיסול בתערוכה.[31] בראיון אומרת גרבש שהגדרות עוסקות ב"אחרות" וש"ככל שיש פחות מגע, כך קל יותר להפוך את האחר למפלצת", כשהיא מתייחסת גם למאבקים האישיים שלה כאישה טרנסית.[25]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דף הבית של ישי גרבש - יצירות אמנות ישנות יותר
- http://www.juedische-allgemeine.de/article/view/id/4994 (מאמר בגרמנית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Great Women Artists. Phaidon Press. 2019. p. 148. ISBN 978-0714878775.
- ^ "Collecting the lost pieces of a soul - The Japan Times". japantimes.co.jp. במאי 2009. נבדק ב-2015-10-12.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Walking Into Conflict: Trans Woman and Visual Artist Yishay Garbasz on Chronicling Trauma - Eliza Steinbock". huffingtonpost.com. במאי 2015. נבדק ב-2015-10-12.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "10 Transgender Artists Who Are Changing The Landscape Of Contemporary Art". huffingtonpost.com. 26 במרץ 2014. נבדק ב-2015-10-12.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ""We have to think intersectionally"—Yishay Garbasz on the politics of allyship and solidarity". Versobooks.com. נבדק ב-2018-04-22.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7
דורון חלוץ, האמנית ישי גרבש צרבה את הטראומה בבשרה ובעבודותיה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2015
- ^ 1 2 Garbasz, Yishay (2009). In my mother's footsteps. Hatje Cantz Pub. ISBN 9783775723985. OCLC 310395761.
- ^ Rosen, Björn (2010-01-27). "Blick ins Innere". Jüdische Allgemeine (בגרמנית). נבדק ב-2019-11-21.
- ^ "Bard College | The Photography Program | Alumni". photo.bard.edu. נבדק ב-2019-11-21.
- ^ "The Watson Fellowship". אורכב מ-המקור ב-2004-08-06. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ 1 2 3 "Yishay Garbasz Interview – Uncovering PTSD & The Holocaust Through Art – THIIIRD Magazine" (באנגלית אמריקאית). 18 ביוני 2017. נבדק ב-2019-03-08.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "These Higher-Weight Female Athletes Are Shattering Myths About Fitness". U.S. News & World Report.
- ^ "Conscientious - Review: In My Mother's Footsteps by Yishay Garbasz". jmcolberg.com. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ "Tokyo Wonder Site". tokyo-ws.org. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ "Yishay Garbasz - artforum.com / critics' picks". artforum.com. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ ""Living in Evolution" - artforum.com / critics' picks". artforum.com. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ "Body // Trauma and Identity: An Interview with Yishay Garbasz". Berlin Art Link (באנגלית אמריקאית). 2016-04-19. נבדק ב-2019-03-08.
- ^ Garbasz, Yishay (2010). Becoming. Sobchack, Vivian Carol (First ed.). New York, N.Y. ISBN 9781935613008. OCLC 503041947.
- ^ "Frauen und Männer: Die Kunst zu leben - Zeitung Heute - Tagesspiegel". tagesspiegel.de. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ "Robot Check". Amazon.
- ^ Erickson-Schroth, L.; Boylan, J.F. (2014). Trans Bodies, Trans Selves: A Resource for the Transgender Community. Oxford University Press. p. 553. ISBN 9780199325351. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ "Becoming – Yishay Garbasz" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-05-23.
- ^ "The New York Times". tmagazine.blogs.nytimes.com. 2011-12-02. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ "Seven Art Fair to Return to Art Basel Miami Beach". Observer (באנגלית). 2012-09-19. נבדק ב-2019-04-19.
- ^ 1 2 "BODY // Trauma and Identity: An Interview with Yishay Garbasz | Berlin Art Link". Berlin Art Link (באנגלית אמריקאית). 2016-04-19. נבדק ב-2018-04-09.
- ^ "The Unsightly and the Unseen: Yishay Garbasz at Home at the Border". irw.rutgers.edu. נבדק ב-2019-04-19.
- ^ מישל ל'הור, על תפקידו של האמן בקידום שינוי חברתי, באתר brandeis.edu, 15 לאפריל 2013 (באנגלית)
- ^ Johnson, Ken (2014-03-06). "The New York Times". נבדק ב-2015-10-12.
- ^ "Japanese Photography Responds to 2011 Earthquake, Tsunami and Nuclear Disaster in MFA Exhibition, "In the Wake" - Museum of Fine Arts, Boston". mfa.org. נבדק ב-2015-10-12.
- ^ 1 2 "The Unsightly and the Unseen: Yishay Garbasz at Home at the Border". irw.rutgers.edu. נבדק ב-2019-03-08.
- ^ "Yishay Garbasz: Severed Connections: Do what I say or they will kill you | Ronald Feldman Gallery | Artsy". www.artsy.net (באנגלית). נבדק ב-2018-04-07.
