לדלג לתוכן

ישי גרבש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישי גרבש
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1970
הרצליה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה מרץ 2026 (בגיל 56 בערך)
ברלין, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה אמנית בינתחומית בתחומי הצילום, המיצג והמיצב
השכלה בארד קולג', ניו יורק
תקופת פעילות 1990–2015 (כ־25 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה 2010 פרס יוצרת השנה בברלין
yishay.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישי גרבש (1970[1] – מרץ 2026[2]) הייתה אמנית ישראלית בינתחומית בתחומי הצילום, המיצג והמיצב,[3] ועסקה בעיקר בטראומה, בהורשת הזיכרון הפוסט טראומטי,[4] בזהות ובאי-נראות של נשים טרנסיות.[5][6]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרבש נולדה בהרצליה לשולמית ויעקב (ג'ק), ניצולי שואה, לאחר שני אחים, דוד ויונתן, שהיו מבוגרים ממנה ב-18 וב-14 שנה. האם הייתה עקרת בית והאב נווט באל על. בבית הספר היסודי אובחנה כדיסלקטית ודיסגרפית וכן סבלה מאוד מהנושא המגדרי.[7] את הבגרויות במגמה ביולוגית עברה בעל־פה, שירתה בצבא כקצינה ואחרי שלושה ניסיונות כושלים ללמוד מחשבים באוניברסיטה (בתל אביב, בבר־אילן ובפתוחה), נסעה, בגיל 25, ללמוד בלנדמארק, קולג' בוורמונט (ארצות הברית) בתוכנית לסטודנטים מחוננים עם ליקויי למידה. היא למדה שם שנה, שבה למדה לכתוב.[7][8]

גרבש הצטרפה למנזר הזן "Mountain" שבמדינת ניו יורק, במטרה להעמיק את החיטוט בעברה ולהתמודד עם הטראומות כבת לניצולת שואה. שם גם חזרה לתחביב ילדותה, הצילום.[7]

אחרי שנתיים וחצי עזבה את המנזר והחלה ללמוד צילום אצל סטיבן שור בבארד קולג', ניו יורק, בין השנים 2000–2004.[9][10]

ב-2004/2005 קיבלה את מלגת תומאס ג'יי ווטסון.[11] המענק היה בסך כ-20 אלף דולר, ותנאיו היו שאסור לחזור במשך שנה לארצות הברית או למולדת של מקבל הפרס. בכספי המענק יצאה, עם מצלמה אנלוגית גדולה, למסע בעקבות סיפור החיים של אמה, מלידתה בגרמניה, דרך הולנד, צ'כיה ופולין ועד לצעדת המוות ומחנות ההשמדה.[7]

גרבש התגוררה בברלין משנת 2005, וחיה גם בטייוואן, תאילנד, יפן, קוריאה, ישראל, אמריקה ואנגליה.[12] שכר הדירה שלה סובסד על ידי ממשלת ברלין בזכות תרומתה האומנותית.[7] ב-2013 נבחרה כאמנית הבית השנתית החמישית של מכון הדסה-ברנדייס.[13]

למרות שסבלה מהרעלת אפוקסי ב-2014, שממנה פיתחה אסתמה תעסוקתית ובעיות ריאות כרוניות, הייתה הטריאתלטית הטרנסית הראשונה בגרמניה.[14] היא הגדירה את עצמה כאישה טרנסג'נדרית לסבית[7] ודגלה בפוליאמוריה.[7] גרבש הלכה לעולמה בברלין במרץ 2026.[2]

יצירות ראויות לציון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בעקבות אמי[8][15] - יצירה החוקרת את הזיכרונות הטראומטיים של גרבש מחוויות השואה של אמה. לצורך הפרויקט ביקרה האמנית בכל מקום שבו נגעו חייה של אמה בתקופה זו. הפרויקט כלל תערוכה (אתר הפלא של טוקיו ב-2009,[16] טו-וואקו יצירות אמנות ב-2009,[17] וביאנלה פוסאן ב־2010[18]) וספר. ספר זה היה מועמד לפרס ספרי הצילום הגרמני בשנת 2009.[12] נכון ליוני 2017, הפרויקט מעולם לא הוצג בגרמניה.[12]
  • הִתהַוּוּת - פרויקט בו חקרה גרבש את גופה ואת השינויים שחלו בו, החל משנה לפני עד שנה אחרי ניתוח שינוי המין שלה, באמצעות יצירת זואטרופ בקנה מידה אנושי.[19] הפרויקט הזה כלל גם ספר דפדוף (Flipbook) שיצא לאור בשנת 2010[20] על ידי הוצאת מארק באטי. הפרויקט נכלל גם בביאנלה בבוסאן, דרום קוריאה בשנת 2010.[21][22][23] על כך היא זכתה בפרס יוצרת השנה בברלין.[24]
  • אכול אותי דמיאן - מבט מחויך על השיטות הדורסניות של עולם האמנות והמסחר העולמי. בעבודה זו האמנית מניחה את אשכיה, במהלך ניתוח לשינוי מין, במכל דגים עם פורמלדהיד, המזכיר את הכריש של דמיאן הירסט. הפרויקט הוצג ב-"שבע", ביריד האמנות של מיאמי.[25][26] גרבש הצהירה שהיא תמיד תכננה להשתמש באיברי המין בדרך כלשהי, ושהרעיון הספציפי הזה זכה להצלחה בזכות הכותרת שלו.[27]
  • פרויקט מספר - גרבש קעקעה על עצמה, באותו מיקום וגודל, את מספר אושוויץ של אימה. היא צילמה את זרועה וגם את עצמה במהלך חודש עד שהמקום כמעט מתרפא. מדובר בפרויקט חברתי המבקש לקשר את המספר, לאחר מות אימה, לחיי היומיום על מנת ליצור קשר עם העבר ולא לאבד משהו שהתהווה בחיי אימה.[28]
  • טקס ומציאות - חוקר את הטראומה מהאסון הגרעיני בפוקושימה. תצלומים וסרטונים צבעוניים (כל אחד מהם צילום בודד של 9 עד 12 דקות) מלווים במדריך קולי המתאר את מסעה בן שלושה השבועות של גרבש דרך אזור ההדרה של פוקושימה בשנת 2013, כמו גם את ההשלכות הכלליות יותר של האסון הגרעיני.[29][30]
  • ניתוק קשרים: עשה מה שאני אומר או שיהרגו אותך - חקירה של איך גדרות כמחסומים פיזיים, יוצרות פחד שמאפשר לממשלות לתמרן את האנשים שלהן.[31] עבודה זו הוצגה בגלריה רונלד פלדמן בניו יורק בשנת 2015.[31] העבודה מתרכזת סביב מסעותיה לקוריאה, בלפסט ויהודה ושומרון שם קרובות קבוצות לוחמות ומופרדות רק על ידי מחסומים כאלה. היא השתמשה בשילוב של צילום, וידאו ופיסול בתערוכה.[32] בראיון אומרת גרבש שהגדרות עוסקות ב"אחרות" וש"ככל שיש פחות מגע, כך קל יותר להפוך את האחר למפלצת", כשהיא מתייחסת גם למאבקים האישיים שלה כאישה טרנסית.[27]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Great Women Artists. Phaidon Press. 2019. p. 148. ISBN 978-0714878775.
  2. 1 2 ציוץ של Janka Kluge ברשת החברתית X (טוויטר)
  3. ↑ "Collecting the lost pieces of a soul - The Japan Times". japantimes.co.jp. במאי 2009.
  4. ↑ "Walking Into Conflict: Trans Woman and Visual Artist Yishay Garbasz on Chronicling Trauma - Eliza Steinbock". huffingtonpost.com. במאי 2015.
  5. ↑ "10 Transgender Artists Who Are Changing The Landscape Of Contemporary Art". huffingtonpost.com. 26 במרץ 2014.
  6. ↑ ""We have to think intersectionally"—Yishay Garbasz on the politics of allyship and solidarity". Versobooks.com.
  7. 1 2 3 4 5 6 7 אתר למנויים בלבד דורון חלוץ, האמנית ישי גרבש צרבה את הטראומה בבשרה ובעבודותיה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2015
  8. 1 2 Garbasz, Yishay (2009). In my mother's footsteps. Hatje Cantz Pub. ISBN 9783775723985. OCLC 310395761.
  9. ↑ Rosen, Björn (2010-01-27). "Blick ins Innere". Jüdische Allgemeine (בגרמנית).
  10. ↑ "Bard College | The Photography Program | Alumni". photo.bard.edu.
  11. ↑ "The Watson Fellowship". אורכב מ-המקור ב-2004-08-06.
  12. 1 2 3 "Yishay Garbasz Interview – Uncovering PTSD & The Holocaust Through Art – THIIIRD Magazine" (באנגלית אמריקאית). 18 ביוני 2017.
  13. ↑ מישל ל'הור, על תפקידו של האמן בקידום שינוי חברתי, באתר brandeis.edu, ‏15 לאפריל 2013 (באנגלית)
  14. ↑ "These Higher-Weight Female Athletes Are Shattering Myths About Fitness". U.S. News & World Report.
  15. ↑ "Conscientious - Review: In My Mother's Footsteps by Yishay Garbasz". jmcolberg.com.
  16. ↑ "Tokyo Wonder Site". tokyo-ws.org.
  17. ↑ "Yishay Garbasz - artforum.com / critics' picks". artforum.com.
  18. ↑ ""Living in Evolution" - artforum.com / critics' picks". artforum.com.
  19. ↑ "Body // Trauma and Identity: An Interview with Yishay Garbasz". Berlin Art Link (באנגלית אמריקאית). 2016-04-19.
  20. ↑ Garbasz, Yishay (2010). Becoming. Sobchack, Vivian Carol (First ed.). New York, N.Y. ISBN 9781935613008. OCLC 503041947.
  21. ↑ "Frauen und Männer: Die Kunst zu leben - Zeitung Heute - Tagesspiegel". tagesspiegel.de.
  22. ↑ "Robot Check". Amazon.
  23. ↑ Erickson-Schroth, L.; Boylan, J.F. (2014). Trans Bodies, Trans Selves: A Resource for the Transgender Community. Oxford University Press. p. 553. ISBN 9780199325351.
  24. ↑ "Becoming – Yishay Garbasz" (באנגלית אמריקאית).
  25. ↑ "The New York Times". tmagazine.blogs.nytimes.com. 2011-12-02.
  26. ↑ "Seven Art Fair to Return to Art Basel Miami Beach". Observer (באנגלית). 2012-09-19.
  27. 1 2 "BODY // Trauma and Identity: An Interview with Yishay Garbasz | Berlin Art Link". Berlin Art Link (באנגלית אמריקאית). 2016-04-19.
  28. ↑ "The Unsightly and the Unseen: Yishay Garbasz at Home at the Border". irw.rutgers.edu.
  29. ↑ Johnson, Ken (2014-03-06). "The New York Times".
  30. ↑ "Japanese Photography Responds to 2011 Earthquake, Tsunami and Nuclear Disaster in MFA Exhibition, "In the Wake" - Museum of Fine Arts, Boston". mfa.org.
  31. 1 2 "The Unsightly and the Unseen: Yishay Garbasz at Home at the Border". irw.rutgers.edu.
  32. ↑ "Yishay Garbasz: Severed Connections: Do what I say or they will kill you | Ronald Feldman Gallery | Artsy". www.artsy.net (באנגלית).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ישי_גרבש&oldid=43830171"