ישראל בן-זאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

ישראל בן-זאב (וולפנזון) (30 ביוני 1899, כ"ב בתמוז תרנ"ט - 1980) היה היסטוריון, חוקר ערבית ואסלאם ופעיל ציוני ששימש כמרצה לשפות שמיות באוניברסיטת קהיר ובדאר אל-עלום. בארץ ישראל כיהן בתור המפקח על לימודי השפה הערבית במחלקת החינוך של הועד הלאומי ולאחר מכן במשרד החינוך. היה גם מרצה באוניברסיטת בר-אילן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל בן זאב נולד בשנת 1899 בשכונת מאה שערים שבירושלים, לאביו ר' מנחם וולפנזון (ואלפינזאהן) ודור חמישי לרבי אברהם וולפנזון, שעלה לארץ ישראל בעליית תלמידי הגר"א.

בילדותו למד בתלמוד תורה, ולאחר מכן בבית הספר למל. הוא השלים תעודת הוראה בבית המדרש למורים של חברת עזרה ובשנת 1915 החל לעבוד כמורה ביפו.

בשנים 1919–1921 למד בבית המדרש למורים הערבי "דאר אל-מועלמין" בירושלים, שם השתלם בידיעת השפה הערבית וספרותה. במהלך לימודיו במוסד הוא קשר קשרי ידידות עם צעירים בני המשפחות הערביות המיוחסות (ובהם חוסייני ונשאשיבי), איתם שמר על קשרים גם בזמנים מאוחרים יותר בהם הייתה מתיחות בין היישוב היהודי לערבי.

בשנת 1922 נסע למצרים ללימודים באוניברסיטת קהיר. הוא השלים דוקטורט בנושא "היהודים בערב בתקופת הופעת האסלאם" (בערבית). הדיסרטציה שלו יצאה לאור כספר בשנת 1927 בהוצאת "חברת הפרסומים והתרגומים" של מצרים. חברה זו הוציאה לאור לימים גם את ספריו האחרים בערבית - ספרו על תולדות השפות השמיות (1929) וספרו על הרמב"ם (1935). כמו כן, את ההקדמה לספרו על הרמב"ם כתב המופתי של מצרים, השייח' מוסטפא עבד אלראזק.[1] אחד ממוריו של בן-זאב באוניברסיטת קהיר היה האינטלקטואל הערבי הנודע טהא חוסיין, ששימש גם כאחד מהבוחנים של עבודת הדוקטורט שלו[2] וכתב לה את ההקדמה כשזו התפרסמה כספר. השניים שמרו על קשרי ידידות גם בשנים מאוחרות יותר כאשר ד"ר בן-זאב עבד כמרצה באוניברסיטת קהיר בזמן שטהא חוסיין היה ראש הפקולטה למדעי הרוח.[3] בשנת 1928 פרסם בן-זאב גרסה עברית לעבודת הדוקטורט שלו, בספר בשם "היהודים בערב". בשנת 1931 פרסם חוברת בשם "על התפִלה" - על התפילה ביהדות.[4]

לאחר שהשלים לימודיו בקהיר, נסע ללימודים בגרמניה ולמד מדעי המזרח באוניברסיטאות ברלין ופרנקפורט. בשנת 1932 השלים תואר דוקטור שני עם דיסרטציה בגרמנית בנושא המתאסלם היהודי כעב אלאחבאר מהחיג'אז במאה השביעית, על פי מקורות החדית'. הדיסרטציה התפרסמה מאוחר יותר כספר בהוצאת אוניברסיטת פרנקפורט.

כשחזר מגרמניה למצרים בשנת 1933 נתמנה למרצה באוניברסיטת קהיר וב"דאר אלעלום" (מכללת הוראה חשובה בקהיר) והמשיך בפרסום מחקרים על אודות הספרות הערבית, ההיסטוריה היהודית בארצות האסלאם ובפרט תולדות יהודי מצרים. במקביל הוא פרסם מאמרים בעתונים הערביים היומיים "אל-מוקטם", "אל-אהראם", "א-סיאסה", "א-רסאלה" ועוד.

לאורך כל שהותו במצרים הוא עסק בפעילות ציונית בקרב הקהילה היהודית. בשנת 1928 היה ממייסדי "המועדון העברי" בקהיר, אגודת צעירים ציונית, שד"ר בן-זאב נבחר לנשיאה הראשון. האגודה המשיכה להתקיים למעלה מעשור והפעילה מרכז לתרבות עברית בקהיר בתפעול צעירים ארצישראלים שגרו בעיר. כמו כן ביחד עם אישים כגון הרב חיים נחום אפנדי הוא היה מעורב בהקמת "האגודה לחקר תולדות יהודי מצרים" (Société d'Etudes Historiques Juives d'Egypte) ושימש לתקופה בתור המזכיר שלה. בשנת 1934 היה מעורב בהקמת "אגודת הצעירים היהודים המצרים", אגודת ציונית שבמקביל תמכה גם במצריזציה של יהודי מצרים - אימוץ האזרחות והתרבות המצרית על ידי היהודים המקומיים, שברובם היו בעלי נתינויות אירופאיות ודברו שפות אירופאיות.[5]

בעודו במצרים עסק גם בחקר הגניזה הקהירית, צילם כתבי יד והכין את הספר "גנזי היהודים במצרים" בעברית וכן ספר באנגלית בשביל "החברה היהודית לפרסומים" בפילדלפיה. את שניהם כנראה לא עלה בידיו להוציא לאור. לימים הוא פרסם מאמרים בנושא בכתבי עת כגון ספונות.

בשנת 1938 חזר לארץ ישראל, ומשנת 1943 כיהן בתור המפקח על לימודי הערבית במחלקת החינוך של הועד הלאומי. הוא חיבר מספר ספרי לימוד של הערבית הספרותית והערבית המדוברת לרמות שונות וכן ספר על אודות "פרקים נבחרים בספרות הערבית" ללימוד בכיתות מתקדמות. משנת 1938 הוא גם החל לעבוד על פרויקט לפירוש ועריכה של הספר הערבי "אלמצאיד ואלמטארד" (הציד והמטרד) לאבו אלפתח מחמוד אבן אלחסן כשאג'ם מהמאה ה-10 מהעתק בכתב יד. את כתב היד הוא קיבל מהמלך עבדאללה הראשון של עבר הירדן, לאחר התכתבות ופגישה איתו בגישור הסוכנות היהודית.[1][6] המלך עבדאללה בעצמו קיבל את כתב היד כמתנה מאטאטורק שליט טורקיה.

בשנת 1939 יזם ביחד עם קבוצת אישים את "התאחדות בני הישוב", ארגון לצאצאי היישוב הישן בני כל העדות והמפלגות. בהמשך הוא גם היה ממייסדי השלוחה של הארגון בתל אביב.

הוא המשיך בעבודתו כמפקח לימודי ערבית במשרד החינוך גם לאחר קום המדינה. במקביל הוא עסק בפעילות ציבורית למען גיור מקל ויחס ראוי לגרי צדק, וייסד בשנת 1955 את "האגודה למען גרי צדק". בתקופה זו פרסם מספר ספרים וחיבורים בנושא גיור. למן שנת 1960 עבד כמרצה לספרות ערבית באוניברסיטת בר-אילן ופרסם מאמרים בכתבי עת כגון מאזנים וציון. בנוסף לשאיפתו לגייר רבים ככל האפשר באסיה, התנגד לכל מקרה של התנצרותם של יהודים, ואף תמך בהגבלת פעילותן של כנסיות בישראל על ידי המדינה. גישה זו פרש בספרו המסיון בישראל, שיצא ב-1963.

ישראל בן-זאב נפטר בשנת 1980, בגיל 81.

הוא היה נשוי לשושנה בת יצחק יעקב וגיטל דינוביץ מירושלים מאז שנת 1921 ולהם שלוש בנות: עפרה, רות ותלמה.

ספרו בערבית על "ההיסטוריה של היהודים בערב בימי הג'אהליה והופעת האסלאם", שיצא לאור לראשונה בשנת 1928 יצא לאור במהדורות חדשות באלג'יריה בשנת 2006 ובביירות בשנת 2013. בעברית יצא הספר לראשונה בשנת 1931, ושוב במהדורה חדשה ומורחבת בשנת 1957. ספרו בערבית על השפות השמיות גם כן נותר נפוץ במצרים ובארצות ערב ויצא לאור במהדורות חדשות.

על שמו נקרא רחוב בשכונת רמות ג' בירושלים.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היהודים בערב, תל אביב: המצפה, 1931.
  • גרים וגיור בעבר ובהווה, ירושלים : קומה - התנועה לגיור והפצת אהבת ישראל בין העמים, 1961.
  • إسرائيل أبو ذؤيب, تاريخ اليهود فى بلاد العرب فى الجاهلية وصدر الاسلام, مصر : مطبعة الاعتماد, 1928. (גרסה סרוקה מקוונת של הספר)
  • إسرائيل أبو ذؤيب, تاريخ اللغات السامية, مصر : مطبعة الاعتماد, 1929. (גרסת PDF להורדה של הספר)
  • إسرائيل أبو ذؤيب, موسى بن ميمون : حياته ومصنفاته, القاهرة: لجنة التأليف والترجمة والنشر، 1936.
  • إسرائيل أبو ذؤيب, كعب الاحبار, القدس : مطبعة الشرق التعاونية, 1976. (תרגום לערבית של ספרו הגרמני על המומר היהודי לאסלאם מהמאה השביעית - כעב אלאחבאר)
  • Israel Wolfensohn, Ka'b al Ahbar und seine Stellung im Hadit und in der islamischen Legendenliteratur, Gelnhausen : F. W. Kalbfleisch, 1933.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אבידן משיח, ד"ר ישראל בן זאב - חיוניות המזרח ותרבות המערב, חרות, 11 בפברואר 1964
  2. ^ המתלמד העברי הראשון ד"ר במכללה המצרית, דואר היום, 7 בפברואר 1927
  3. ^ מנחם קפליוק, הד"ר ישראל בן זאב, דבר, 28 באוגוסט 1980
  4. ^ ביקורת על החוברת "על התפלה": י. בן-חנניה, רשימות ספרותיות, דואר היום, 16 באוגוסט 1935.
  5. ^ רות קמחי, ציונות בצל הפירמידות, תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 166-167.
  6. ^ Social and Personal: Emir's Manuscripts, The Palestine Post, January 22, 1940.