ליגת נשים למען ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמליל ליגת נשים למען ישראל

ליגת נשים למען ישראלאנגלית: Women's League for Israel) הוא ארגון נשים פילנתרופי אמריקני הפועל בישראל בתחומי הרווחה, החינוך והעלייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליגת נשים למען ישראל (לנ"י) נוסדה בשנת 1928 בניו-יורק, כארגון ללא כוונת רווח על ידי נשים יהודיות וציוניות. תחילת היא נקראה "ליגת נשים למען פלסטינה" (Women's League for Palestine), אך עם קום המדינה שונה השם ל "ליגת נשים למען ישראל". מטרות הארגון היו סיוע ליישוב העברי במשימות חברתיות, בקליטת עלייה ובחינוך. לצורך כך גייסה לנ"י תרומות להקמת "בתי חלוצות", שנועדו לאפשר לנשים צעירות שעלו בגפן לקבל הכשרה מקצועית וללמוד את התרבות והשפה החדשות. העולות הצעירות ששוכנו בבתי החלוצות עבדו במפעלים קואופרטיביים וקיבלו שיעורים בעברית. בשנת 1932 הוקם בית החלוצות הראשון בחיפה בשכונת הדר הכרמל. ארבע שנים אחריו נפתח בית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, ובשנת 1943 נחנך בית החלוצות בשכונת רחביה בירושלים. במהלך מלחמת העצמאות השתתפו בתי החלוצות במאמץ המלחמתי: הבית בחיפה שימש כמטבח הצבאי המרכזי בעיר, הבית בתל אביב סייע בהקמת חיל הנשים, ותחנת הרדיו קול ירושלים שידרה מבית החלוצות בירושלים בימי המצור על העיר.

לאחר קום המדינה, בשנת 1950, נוסד על ידי לנ"י בית החלוצות הרביעי בנתניה. במתחם זה הקימה לנ"י שנתיים אחר כך, בשיתוף עם משרד הסעד, את 'אורה' – מפעל שיקומי לאריגת יד של עיוורים. ליד מפעל האריגה הוקמה מתפרה, שהעסיקה נשים עולות ומוגבלות. בשנת 1959 זכה המפעל בפרס קפלן[1].

עם תום גלי העלייה הגדולים, השתנה מוקד הפעילות של לנ"י: עזרה למשפחות צעירות ולסטודנטים משכבות מצוקה, לקורבנות אלימות במשפחה, הקמת קבוצות לעזרה עצמית ועוד. שמם של בתי החלוצות הוסב בהתאם ל"בתי ליגת נשים".

באמצע שנות ה-50 החלה לנ"י לשתף פעולה עם האוניברסיטה העברית בירושלים ובכספי התרומות שלה נבנו שני בנייני המעונות הראשונים לסטודנטיות[2], קפיטריה, אולם ספורט ומרכז הסטודנט בקמפוס גבעת רם. לאחר שחרור ירושלים תרמה לנ"י עוד שלושה בנייני מעונות נוספים לסטודנטיות[3], הקימה את הקתדרה לסוציולוגיה על שם מייסדת הארגון רוז אייזקס, וקרן מלגות לחיילים משוחררים. בבית לנ"י בנתניה פעל 'בית הספר להכשרה מקצועית למבוגרים', שהציע קורסים להכשרה מקצועית ולהסבה מקצועית בתחומים: טבחות, קונדיטוריה, טכנאות שיניים וסייעות לרופאי שיניים, בשיתוף עם משרד התמ"ת[4]. בשנת 1978 החל לפעול במתחם גם תיכון מקצועי. באותה שנה נחנך בשכונת דניה בחיפה רחוב על שם לנ"י[5].

בשנת 1986 הוקם, בחסות לנ"י, המרכז הישראלי לעזרה עצמית. בהמשך הקימה לנ"י, בשיתוף עם גורמי רווחה, "מרכז אזורי לשלום המשפחה" במגזר הערבי. המרכז העניק שירות לנפגעי אלימות במשפחה ביישובים באזור המשולש[6]. בשנת 2001 החלה לנ"י, בשיתוף עם משרד הרווחה והעבודה, להפעיל את שירותי האומנה במרכז הארץ, במטרה למצוא לילדים במצוקה משפחות אומנה, במקום לשכנם במוסדות. כמו כן הפעילה לנ"י את מערך ההכשרה המקצועית של העובדים הסוציאליים בכל רחבי המדינה. בעשור השני של המאה ה-21 הועבר הבית בנתניה לידי עיריית נתניה והבית בירושלים ליד בן-צבי.

הפעילות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאת לנ"י הנוכחית היא עו"ד ז'אן שכטר, ומנכ"לית הארגון היא עו"ד אסתר פלפל־פז.

לנ"י ממשיכה גם כיום לפעול בתחומי העלייה, הקליטה, החינוך, ההשכלה הגבוהה והבריאות, באמצעות גיוס תרומות בישראל ומחוצה לה. בעקבות מלחמת לבנון השנייה, תרמה לנ"י 2 מיליון דולרים להקמת חדר המיון טראומה לילדים בבית החולים רמב"ם בחיפה[7]. לנ"י הקימה ומפעילה באוניברסיטה העברית בירושלים שתי קרנות מלגות חדשות לסטודנטים מצטיינים, אשר מצבם הכלכלי מקשה עליהם להם לממן המשך לימודים לתארים מתקדמים[8]. לנ"י תרמה גם למכינה הקדם צבאית אופק. החל משנת 2006 לנ"י משוכנות בבית לנ"י בתל אביב קבוצות צעירים יהודים מרחבי העולם, המגיעים לישראל לתקופות של עד שנה, בשיתוף פעולה עם תגלית, מסע והחוויה הישראלית. במתחם פועלות גם כיתות לימוד ואולפן, וכן מרכז קשר הורים-ילדים.

רשימת נשיאות לנ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות כהונה שם בעברית שם באנגלית
1928-1929 אמה גוטהייל
Emma Gotheil
1931–1929 רוז בלומנטל
Rose Blumenthal
1932-1957 ג'יין פרינס
Jane Prince
1957-1963 אנה כהנא ניידיץ
Anna Cahane Neiditz
1963-1969 אנה סטאר
Anne Starr
1969-1975 רוזלין שיפר
Roslyn Shipper
1975-1981 ויולט ב. ווילז
Violet B. Wiles
1981-1986 מרילין שוורצמן
Marilyn Schwartzman
1986-1989 מיוריאל לנדן
Muriel Lunden
1989-1995 טרודי מיינר
Trudy Miner
1995-2000 הארייט ליינר
Harriet Lainer
2000-2016 טרודי מיינר
Trudy Miner
2016-2017 מרלן פוסט
Marlene Post
2018- ז'אן שכטר
Jan Schechter

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]