לדלג לתוכן

ליליאן ורנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

ליליאן ורנון
Lillian Vernon
ורנון במנהטן 2012
ורנון במנהטן 2012
לידה 18 במרץ 1927
לייפציג, גרמניהגרמניה גרמניה
פטירה 14 בדצמבר 2015 (בגיל 88)
מנהטן ניו יורקניו יורק ניו יורק ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
שם לידה לילי מנשה, Lilli Menasche
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה מנהטן
מקום מגורים מאונט ורנון, ניו יורק
פעילות בולטת אשת עסקים
השכלה בוגרת אוניברסיטת ניו יורק
תקופת הפעילות 1951–2008 (כ־57 שנים)
מקצוע יזמת, אשת עסקים, פילנתרופית
תפקיד יו"ר ומנכ"כלית תאגיד ורנון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
השקפה דתית יהודיה
בן זוג
  • סמואל הוכברג
  • רוברט כץ
  • פאולו מרטינו
צאצאים פרד, דיוויד
מספר צאצאים 2
פרסים והוקרה
  • היכל התהילה של נשים בקונטיקט
  • היכל התהילה של איגוד השיווק הישיר (ארצות הברית)
  • מדליית הכבוד של אליס איילנד * פרס וולטר ניקולס
  • פרס אד דיסקין לשיווק ישיר
  • פרס סר הרולד אקטון
  • פרס המנהיגות העסקית של העיתון גנט,
  • תאר כבוד מאוניברסיטת ניו יורק
  • המוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקנית. הדיוקן שלה נמצא בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון

ליליאן ורנון (באנגלית: Lillian Vernon;‏ 18 במרץ 1927 – 14 בדצמבר 2015) הייתה אשת עסקים ופילנתרופית אמריקאית. היא הקימה את תאגיד ליליאן ורנון (אנ') בשנת 1951 וכיהנה כיו"ר ומנכ"ל שלו עד יולי 1989. היא המשיכה לכהן כיו"ר עד 2003, באותה שנה הועבר התאגיד לידי תאגיד המדיה זלניק מדיה (Zelnick Media). בשנת 1987 כשחברת ליליאן ורנון הונפקה בבורסה, החברה הייתה החברה הראשונה שנסחרה בבורסה האמריקאית שהוקמה על ידי אישה. ליליאן ורנון תרמה לאוניברסיטת ניו יורק את הבניין שאכסן את פרויקט "הסופרים היצירתיים" ולכן הבניין שם הבניין הוסב על שמה.

ילדות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליליאן ורנון נולדה בשם לילי מנשה, בלייפציג, גרמניה בשנת 1927 לארנה פיינר מנשה והרמן מנשה, שהיה סוחר בסחורות יבשות. בהמשך ליליאן שינתה את שמה לורנון, בהשאלה משם העיר בה היא גרה, מאונט ורנון, ניו יורק. ב-1933 הותקף אחיה של ורנון המבוגר ממנה, על ידי המון אנטישמי והמשפחה ברחה מגרמניה הנאצית לאמסטרדם.[1] מהולנד, המשפחה היגרה לארצות הברית בשנת 1937.[2]

לאחר שהתגוררה בעיר ניו יורק, אביה, הרמן מנשה, סחר במוצרי הלבשה תחתונה ומאוחר יותר הקים חברת ייצור שהתמחתה במוצרי עור, שרבים מהם עוצבו על ידי ורנון עצמה. ורנון הפכה לאזרחית ארצות הברית ב-1942. אחיה, פרד מנשה, התגייס מאוחר יותר לחיל הרפואה של צבא ארצות הברית והיא התנדבה לשרת בקנטינה הצבאית של צבא ארצות הברית כאישה על מנת לתמוך במאמץ המלחמתי. פרד מנשה, ששרת בנורמנדי במלחמת העולם השנייה, נהרג מהתפוצצות רימון יד.[1]

ורנון למדה באוניברסיטת ניו יורק מ-1947 עד 1949. ב-1949 היא נישאה לסמואל הוכברג, שעבד בחנות לבגדי נשים של הוריה. כדי להשלים את הכנסתם המשפחתית, ורנון פתחה שירות הזמנות ושילוח בדואר של תבשילים ממטבח ביתה. בהמשך היא הקימה חברה וקראה לה בשם Vernon Specialties Company.[3]

קריירה עסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאגיד ליליאן ורנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 כשורנון הייתה בת עשרים וארבע, היא השקיעה 2,000 דולרים (שקבלה ממתנות החתונה שלה), בעסק חדש למכירת ארנקים וחגורות המותאמים אישית לצרכן ופרסמה אותו לראשונה במגזין Seventeen (אנ').[4] התגובות לפרסום היו משמעותיות ביותר והיא החליטה להשיק את העסק. בשנים הראשונות ורנון הגבילה את גודל העסק כדי לעמוד בקצב ההזמנות. חברת Lillian Vernon Corporation התמקדה בעיקר במוצרים לנשים צעירות, תוך פרסום במגזינים, המתמקדים באותו פלח שוק מתפתח. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, החלו ורנון וסמואל הוכברג בעלה, לייצר תכשיטים משלהם, אותם מכרו באמצעות הקטלוג שפורסם במגזינים. מוצר אחד שהיה מוצלח במיוחד, היה כוס ממוגנטת לסיכות ראש. בשנת 1962, המוצר משך את התעניינותם של מנהלי חברת הקוסמטיקה רבלון. תוך זמן קצר רבלון הציע לורנון והוכברג חוזה הפצה ואחריה פנו אליהם, חברות קוסמטיקה אחרות כולל אליזבת ארדן, חברת מקס פקטור (אנ') וחברת הקוסמטיקה מייבלין.[5]

בשנת 1969 התגרשו סמואל הוכברג וורנון ופיצלו את החברה, כשהוכברג השתלט על החטיבה הסיטונאית וורנון המשיכה במכירות באמצעות הקטלוגים.[6] בשנות ה-70, חברת ורנון שנתה את האסטרטגיה שלה תוך ביצוע רכישת מוצרים מהשוק הגלובלי ומכירתם בשוק המקומי. ליליאן החלה לנסוע לירידים באירופה במאמץ להרחיב את היצע הקטלוגי שלה, במוצרים אירופאים. ב-1980, ורנון הייתה אחת מאנשי העסקים האמריקאים הראשונים שנסעו לסין בעקבות ביקורו של הנשיא ריצ'רד ניקסון במדינה ב-1972.

כדי להרחיב את המותג שלה, הקימה ורנון חברה חדשה לייצור כלי אוכל ממתכת ופליז, עבור החטיבה הסיטונאית של חברת ליליאן ורנון, שמכרה מוצרי טיפוח וציוד למטבחים במסגרת המותג ליליאן ורנון.[5]

תאגיד ליליאן ורנון, שנוסד ב-1965, יצא להנפקה בורסאית ב-1987, עובדה שהעמידה את ורנון, כאישה הראשונה שהקימה חברה הנסחרת בבורסה לניירות ערך בניו יורק. קטלוג ליליאן ורנון, שהחברה השיקה ב-1956,[7] הפך לאיקון קניות עבור נשים אמריקאיות, בדומה למתחרה שלה, קטלוג סירס. הקטלוג, שהופק מדי חודש, כלל כ־120 עמודים ו־750 פריטים. בתגובה לפריחה של קטלוגים וקניונים בארצות הברית בשנות ה-80, הפיקה החברה מספר קטלוגים מיוחדים במטרה להרחיב את השוק שלה, כולל כאלה המיועדים לילדים ולעקרות בית.[8]

שני בניה עבדו גם הם בעסק. בנה הבכור, פרד הוכברג (אנ'), לאחר שקבל תואר מוסמך MBA מטעם אוניברסיטת קולומביה, הצטרף לחברה במשרה מלאה ב-1975. משנת 1975 ועד עזיבתו ב-1993 כנשיא וכמנהל תפעול ראשי (COO), הוא היה אחראי לצמיחת החברה פי 40 במכירות ולהעברת מרכז ההפצה והטלמרקטינג של החברה לוירג'יניה ביץ', וירג'יניה. בשנת 1993, פרד, עזב את החברה כדי להיכנס לשירות הציבורי בממשל ביל קלינטון ולתמוך בזכויות האזרח והלהט"ב.

ב-1995, בתגובה להתפתחות השוק המקוון באינטרנט, שהפך לחשוב ביותר. בתחילת שנות ה-90, הקים תאגיד ליליאן ורנון את אתר הקטלוגים והמכירות האינטרנטי שלו על תשתית ספק האינטרנט והתקשורת האמריקני AOL. לקראת סוף שנות ה-90, החברה החלה להיאבק כדי לענות על הצרכים והביקושים המקוונים, במיוחד לאחר קריסת בועת הדוט-קום. ב-2003, ורנון מכרה את אתר המכירות והקטלוגים ל-Zelnick Media. ורנון ובנה, דייוויד נשארו בחברה. לאחר המכירה וורנון שמרה לעצמה את המעמד הסמלי של יו"ר בתאגיד. מאז החליפה החברה ידיים מספר פעמים. משנת 2008 התאגיד נמצא בבעלות תאגיד טיילור (אנ').[9]

קריירה מאוחרת יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1997 מונתה ורנון לעמוד בראש מועצת נשות העסקים הלאומית של הנשיא ביל קלינטון בבית הלבן. עם הזמן היא הפכה ליושבת הראש של המועצה למשך שנים רבות. היא הייתה החברה הראשונה בוועידת העסקים האמריקאית. היא חברה ותומכת במפלגה הדמוקרטית במשך שנים רבות, כמו גם תמכה בקמפיינים הנשיאותיים של הנשיא קלינטון, הנשיא ברק אובמה והילרי קלינטון. היא גם תמכה בוועדה הלאומית הדמוקרטית, ברשימת אמילי ובקרן קמפיין הנשים.[10]

"The Lillian Vernon Creative Writers House at NYU has proved to be the loveliest of boons to the New York literary community at large. It is a total delight to be there. The intimacy of the place combines with the fervor of literary enthusiasm, and the result is both charming and nourishing." —Alice Quinn, Executive Director of the Poetry Society of America.
לוח הזיכרון ב"בית הסופרים" על שם ליליאן ורנון ב-NYU

"בית הסופרים היצירתיים" על שם ליליאן ורנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכיהנה במועצת המנהלים של אוניברסיטת ניו יורק במשך שנים רבות, ורנון תרמה את הבניין בווסט וילג' שמשמש כאכסניה לתוכנית החשובה לכתיבה יוצרת של האוניברסיטה.[11] בנוסף לאירוח משרדי התוכנית, בית הסופרים על שם ליליאן ורנון משמש "ציון דרך" ספרותי של ניו יורק.[12] הבית מארח שיעורים, סדנאות, כיתות אמן של סופרים אורחים וכן קריאות והשקות ספרים.[13] הבנים של ורנון, דייוויד ופרד הוכברג ובן זוגו לחיים של פרד הוכברג, המשורר טום הילי, ממשיכים לתמוך בתוכנית הכתיבה היצירתית של האוניברסיטה. לאור תרומת הבניין על ידי ורנון, שמו הוסב ל"בית הסופרים היצירתיים על שם ליליאן ורנון".

עבודה פילנתרופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליליאן ורנון על רקע מסעית קרור הפועלת במיזם Citymeals-on-Wheels

במהלך וגם לאחר שמכרה את תאגיד ליליאן ורנון, ליליאן כיהנה במועצת המנהלים של מספר ארגונים. כגון, לינקולן סנטר, אגודת ידידי (האמריקאיים) התזמורת הפילהרמונית הישראלית, Citymeals-on-Wheels, אוניברסיטת ניו יורק ואחרים. הן התאגיד והן גברת ורנון היו ידועים בנדיבותם לארגונים אזרחיים ולארגונים ללא מטרות רווח. בין הנמענים לתרומות אלו נכללו "מתנדבי קרוא וכתוב של אמריקה" ומספר ארגוני צדקה נוספים. היא הקימה את קרן ליליאן ורנון, ארגון צדקה התומך בארגונים בעיר ניו יורק וברחבי ארצות הברית, כולל Citymeals-on-Wheels. בשנת 2011, זכתה ורנון בפרס Sunshine Award למנהיגות פילנתרופית. ורנון מהראשונות שתמכו בזכויות נשים במקומות העבודה. המרכז לארגוני נשים יצר את פרס ליליאן ורנון, המוענק לנשים יזמיות ששירתו את הקהילה שלהן.[14]

פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998, ורנון, כתושבת קונטיקט ותיקה, נכנסה להיכל התהילה של הנשים בקונטיקט.[15] היא הוכנסה להיכל התהילה של איגוד השיווק הישיר של ארצות הברית (אנ').[16] לאורך הקריירה היא קיבלה פרסים כמו, מדליית הכבוד של אליס איילנד, פרס וולטר ניקולס, פרס אד דיסקין לשיווק ישיר, פרס סר הרולד אקטון, פרס האח הגדול/האחיות הגדולות הלאומיות לגיבורים, ופרס המנהיגות העסקית של העיתון גנט, ותוארי כבוד מ-NYU, בריאנט קולג', והמכללה של ניו רושל.[17][18]

בשנת 2020, ורנון הייתה אחת משמונה נשים שהוצגו במוזיאון הלאומי של סמיתסוניאן להיסטוריה אמריקאית.[19][20] הדיוקן שלה נמצא בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון.[21]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורנון התגוררה בניו יורק עם בעלה השלישי, פאולו מרטינו, לאחר שנישאו ב-24 ביוני 1998.[22] היו לה שני בנים דייוויד ופרד הוכברג (אנ') מנישואיה הראשונים עם שמואל הוכברג.[1] מ-2009 עד 2017, פרד הוכברג היה נשיא ויו"ר בנק הייצוא-ייבוא של ארצות הברית.[1]

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורנון נפטרה ב-14 בדצמבר 2015, במנהטן, ניו יורק, בגיל 88.[23]

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה שחקניות ושחקנים ידועים החלו את הקריירה שלהם בתור דוגמניות ודוגמנים בתאגיד ליליאן ורנון, כולל ג'ייסון ביגס, מוניקה פוטר ומרלה מייפלס. החברה שימשה השראה לתוכנית The Lillian Verner Game Show של MADtv, שהייתה סדרת תוכניות טלוויזיה שהציגה מתמודדים שהתחרו על מוצרי ליליאן ורנון מזויפים.[24] ורנון מוזכרת גם במחזמר הדוויג והשארית העצבנית של ג'ון קמרון מיטשל בשיר "Sugar Daddy".[25] בשנת 2003, לרגל יום השואה, היוטיובר קייסי נייסטאט ואחיו ואן נסעו עם ורנון לעיר הולדתה בלייפציג, גרמניה וערכו סרטון על חייה.[26]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lilian Vernon: An eye for winners. How I built one of America's greatest direct-mail businesses. HarperCollins, New York 1996, ISBN 088730818X.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליליאן ורנון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Mehnert, Ute. "Lillian Vernon (1927-2015)". In Immigrant Entrepreneurship: German-American Business Biographies, 1720 to the Present, vol. 5, edited by R. Daniel Wadhwani. German Historical Institute. Last modified December 21, 2015.
  2. ^ Witchel, Alex. "Sometimes a Great Notion", The New York Times, January 16, 1997.
  3. ^ National Women's History Museum. Lillian Vernon profile (אורכב 08.09.2015 בארכיון Wayback Machine), nndb.com; accessed December 15, 2015.
  4. ^ Cruice, Valerie. "Starting Simply: the Story of a Business" The New York Times. May 24, 1998.
  5. ^ 1 2 Mehnert.
  6. ^ Coleman, Lisa and Meeks, Fleming. "I Just Went Out And Did It." Forbes. August 17, 1992.
  7. ^ Mehnert
  8. ^ Cherry, Robin. Catalog: The Illustrated History of Mail-Order Shopping. New York: Princeton Architectural Press, 2008.
  9. ^ De la Merced, Michael. “Bankruptcy Protection for Retailer”, nytimes.com, May 3, 2008.
  10. ^ Krismann, Cherry. Encyclopedia for American Women in Business. Westport: Greenwood Press, 2005.
  11. ^ "History of the Lillian Vernon Creative Writers House | Creative Writing Program | NYU". cwp.fas.nyu.edu. נבדק ב-16 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ New York University. The Lillian Vernon Writers House
  13. ^ "New York University, Lillian Vernon Creative Writers House". Time Out New York. נבדק ב-16 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Button, Liz. "Katonah's Gold Standard Owner Gets Lillian Vernon Award", Bedford Daily Voice, November 29, 2012.
  15. ^ Lillian Vernon inducted into the Connecticut Women's Hall of Fame, cwhf.org; accessed December 15, 2015.
  16. ^ Direct Marketing Association Hall of Fame (אורכב 20.11.2012 בארכיון Wayback Machine)
  17. ^ "Lillian Vernon | Jewish Women's Archive". jwa.org. נבדק ב-16 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Lillian Vernon". Immigrant Entrepreneurship (באנגלית). 1 בינואר 2015. נבדק ב-16 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ American
  20. ^ "Lillian Vernon". National Museum of American History (באנגלית). 2020-05-11. נבדק ב-2020-07-25.
  21. ^ Lillian Vernon, portrait in the National Portrait Gallery, ids.si.edu
  22. ^ International Directory of Company Histories. St. James Press, 2001.
  23. ^ "Lillian Vernon, creator of a bustling catalog business dies at 88", The New York Times; accessed December 15, 2015.
  24. ^ MADtv website (אורכב 05.03.2006 בארכיון Wayback Machine), madtv.com; accessed December 15, 2015.
  25. ^ Mitchell, John Cameron. "Sugar Daddy", stlyrics.com; accessed December 15, 2015.
  26. ^ CaseyNeistat (2019-01-28), The Lillian Vernon Story, נבדק ב-2024-06-28
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ליליאן_ורנון&oldid=38939549"