לישרים תהילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לישרים תהילה הוא מחזה מוסר פסטורלי מאת רמח"ל. שמו מבוסס על הפסוק "לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה".[1] עלילתו אלגוריה המעמתת בין מידות טובות לבין מידות רעות, כולן מואנשות כדמויות. היצירה עוסקת באופן נשגב, עמוק וחינני במאבק בין אמת ושקר, בפער בין העולם ההמוני וחיצוניות כוזבת לבין העולם הפנימי הישר, במידות הנפש ותיקון עולם, בביטחון ואמונה, בשידוכים, באמתת ההשגחה ובשמחה האמיתית. המחזה נכתב לכבוד חתונת "כה"ר יעקב די גאויש עם הכלה רחל דא וויגא אינריקש", נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת ה'תק"ג (1743) בחמישים עותקים, ומאז יצא לאור בהוצאות רבות. המחזה זכה להערכה רבה והשפיע על יצירות ספרותיות עבריות בדורות שלאחריו.

הגיבורים העיקריים ותקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לישרים תהלה", מהדורה ראשונה

גיבורים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמת – אביו של יושר, מייעד אותו לתהילה, ורושם את סימניו אצל משפט.
  • יושר – בנו של אמת, לו נועדה תהילה.
  • תהילה – בתו של המון, נועדה ליושר, אבל כמעט ניתנת לרהב.
  • שכל – ידידו של יושר. מעודד את יושר בשעותיו הקשות, ומסייע לסיום הטוב של העלילה.
  • סבלנות – מינקת יושר, מדריכה אותו בזמנים הקשים.
  • מחקר - מתבודד שמחקריו מנחמים את יושר.
  • רהב – גדל בבית דמיון, תרמית, חברו, מקדם את עניינו.
  • סכלות – שפחת המון, מזלזלת בדרכי החכמה של שכל ויושר.
  • המון – אביה של תהילה.
  • תאווה – שפחת אמת, אמו של רהב.
  • צבא המבוכה – החליפו בין יושר לבין רהב.
  • משפט – מלך המקום. לבסוף שולל את זיהויו של רהב כבנו של אמת, ומאשר את זיהוי יושר.

תקציר העלילה (פתשגן המשל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאמת יולד בן, ויאמר להמון לאמר: אם יש את נפשך תהי נא תהלה בתך יעודה לבני לאשה, וישמע המון לאמת ויכרתו שניהם ברית. בעת ההיא ילדה תאוה שפחת אמת גם היא בן ותהי היא ובנה אתו בבית. ויבא צבא המבוכה ויבוזו העיר ואת הילדים לקחו וינהגו וילכו, וירא אמת כי נשבה בנו ויעל למשפט השערה ויכתוב בספר ויחתום לפני משפט כדברים האלה: בני ועבדי שדדו השודדים, ועתה למען לא יתחלף בני בעבדי בהאריך הימים, הנני מפרש סימניו, ויפרש אותו לפני משפט. וימת אמת, ויעברו הימים ובן התאוה לוקח ביתה דמיון ויגדלהו ויקרא את שמו רהב, ויאמר תרמית לרהב אלכה נא ואגידה אל המון לאמר: הנה בן אמת עומד בבית דמיון, הלא כי נפתה הוא ונתן לך תהלה יעודת אדוניך לאשה. וילך תרמית ויאמר להמון: יתבשר נא אדוני אשר נמצא בן אמת, הנה הוא עומד בבית דמיון. וילך המון ויקח את רהב מבית דמיון ויאמר לו: הנה לך תהלה בתי אשר דברתי אל אמת אביך לתתה לך לאשה, קחנה ותהי לך לאשה כאשר דברתי לך. בימים ההם ויושר בן אמת יוצא ובא בתוך העם ולא יכירוהו, ויהי הנער הולך וגדל וטוב, ותראהו תהלה ותאהבהו בלבה, אך דבר המון היה חזק על בתו לתתה אל רהב כאשר דבר. וימלאו הימים ויאמר רהב להמון: הבה את אשתי כי מלאו ימי. ויקם המון ויאסוף את כל אנשי העיר ויעש משתה, ויהי הם אוכלים ושותים והנה רעש גדול ורוח גדולה וחזק ויגע בארבע פנות הבית, והקירות נטו לנפול והעמודים חשבו להשבר וינתץ עמוד התוך. ויראו האנשים וייראו מאד ויבהלו איש אל רעהו, ויקם אחד מן הזקנים ויאמר: שמעוני אחי! חרדת אלהים עלינו; ועתה כי זוכר אני, אשר קצף ה' על העיר הזאת ויביא עליה את הגוי המר והנמהר חיל המבוכה וישללוה, ולאמת אחינו היה בן ובן אמתו בביתו ויגדלו הנערים ויתערבו, ויכתוב אמת את סימני בנו לפני משפט אדוננו להיות לו לעד עד עולם. עתה נדרשה נא ויבוקש בספר זכרונות משפט, וימצא, אולי אין רהב בן אמת ולא לו תנתן תהלה, כי לבן אמת תהיה. ויבקשו את הדבר ויחקרו היטב, ולא נמצאו ברהב הסימנים ההמה, וידעו כי לא בן אמת הוא וישלחוהו. וישמע שכל ריע יושר ויבא וישתחו ארצה לפניהם ויאמר: ברוך ה' אלהי אמת, הנני אבא ואציג בן אמת לפניכם ולו תהיה תהלה לאשה. ויביא לפניהם את יושר ויעמידהו לפני משפט, וימצאו בו את סימני אביו ויכירוהו. ויאמר משפט להמון: זה בן אמת אשר יעדת לו בתך, אליו תתננה. ויקח יושר את תהלה ורוחה היתה. וישמחו כל העם מאד ויברכו את ה'.

מבנה המחזה ותוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך "לישרים תהלה"
מאת רמח"ל

מִי יִתְּנֵנִי עָיִט,
מִבַּד לְבַד אָעוּף, בֵּין סִבְכֵי יָעַר,
עַל הַרְרֵי עַד בֶּטַח
בֵּין צֶאֱלִים בּוֹדֵד נַפְשִׁי תַּרְגִּיעַ,
כִּי לֹא בְאַנְחָתִי אֶתְהַלֵּךְ תֶּמֶס,
בֵּין מִצְהֲלוֹת קִרְיָה וּשְׁאוֹנֵי קָרֶת.
רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר
אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָּאָרֶץ,
כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שָׁבֶת,
בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִּגְדוֹלוֹת לֶכֶת,
כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם,
וּלְפִיו חֲלָבָם קַחַת,
יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שָׁמֶשׁ,
מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאְמָנוּ
מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ,
יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ,
הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל
צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ
עִשְּׂבוֹת הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח
אֶל־יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.
אַשְׁרָיו וּמַה טּוּבוֹ, כַּמָּה יִמְתָּקוּ
לוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו, כַּמָּה יַרְגִּיעַ!
כִּי כָל־אֲשֶׁר תַּהְפּוֹךְ תֵּבֵל הַלֵּזוּ
עָלָיו מְסִבּוֹתֶיהָ,
יִבְזֶה וְלֹא יָחוּשׁ, לֹא יֵדַע רֹגֶז,
יִשְׂמַח בְּעָנְיוֹ, כִּי לֹא חָמַד עֹשֶׁר,
קִנְאָה וְכָבוֹד לֹא לִבּוֹ יִלְחָצוּ,
טוֹב לוֹ מְלוּנָתוֹ מֵהֵיכַל מֶלֶךְ,
מַקְלוֹ וְיַלְקוּטוֹ מִבִּגְדֵי חֹפֶשׁ.
עַלְמָה אֲשֵׁר לוֹ חֶבֶל
תִּפּוֹל, הֲלֹא לָבֶטַח
בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, בּוֹ לִבָּהּ יָגֶל.
אֵין מַחֲרִיד לָהֶם, רַע לֹא יֵדָעוּ,
סָבִיב לְשֻׁלְחָנָם כִּשְׁתִילֵי זַיִת
זַרְעָם מְלֵאֵי גִיל יִרְאוּ יַבִּיטוּ,
עַל נַחֲלַת חֶלְקָם כָּל־עֵת כָּל־רֶגַע
לִמְחוֹנְנָם תּוֹדוֹת אֶלֶף יִתֵּנוּ.

(מאמר יושר בחלק א, שיחה ג)

חלק א[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשל מדבר ירמוז על עניין המשל ותועלתו, ויבאר שבח החתן והכלה, שעליהם נוסד המשל הזה, ויחס המשל הזה להם:

שיחה א ירמוז על חמס בני האדם שחומסים את חק האמת והראוי, במה שזונים אחרי ההבל ומגדילים ומהללים את הרהב:

שיחה ב על הכח אשר לתרמית על ההמון נגד השכל ומופתי ראיותיו:

שיחה ג על הפסד המנהגים הנוהגים, להגדיל הרשע והסכלות ולהשפיל הישרים והתמימים ומיאון ההמון לקבל המוסר, ויראה שבח ההתבודדות וגנות החברה הבלתי טובה, ויבאר הביטחון ואמונת הלב הראוי לאיש הישר:

שיחה ד ירמוז על גנות החכמים והלומדים בעיני הסכלים, ועל אומץ לב הסכלים ועליצותם:

חלק ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחה א ירמוז על התקוה הראויה לאדם בעת צרותיו, ויבאר גנות הסכלים והרמאים ומעשיהם המקולקלים. ויבאר טעות העין והראות:

שיחה ב ירמוז היות ראוי לאיש המשכיל להסיח הדאגה מלבו, וישתמש לזה התכלית במנוחת השדה והמים, ובחפוש קצת מדברי הטבע, שבהם יסיר מחשבות עצב מלבבו, ובם יכיר את גדולת הבורא ית"ש וישבחהו על נפלאות מעשיו; ויבאר צורת הצמחים וצמיחתם וחלקיהם והדבש והשעוה הנלקחים מהם ושאר ענייניהם:

שיחה ג ירמוז היות ראוי לאדם לשום ביטחונו בה' ולהתפלל לו בצרותיו, וגם לכבוש את כעסו שלא לדחוק את השעה:

שיחה ד ירמוז שלפעמים אף על פי שאין אדם רואה, מזלו רואה:

חלק ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחה א על אמתת ההשגחה, ועל מה שהיצר מפתה את בני האדם ליחס הכל לטבע ולמקרה, ויבאר מציאות הרעמים והברקים והזועות, ויראה הלעג שלועגים הלצים על יראי החטא, ועצת הזקנים והחכמים נגד פתוי היצר:

שיחה ב ירמוז איך הסכלים מוכרחים בסוף לבקש את החכמים ולדפוק על דלתותיהם כשתתגלה חרפת הדמיון:

שיחה ג בגילוי שקר הרהב וכזב ההבל בכח המשפט:

שיחה ד חרטת בני האדם על שלא הלכו אחר השכל, כשמגעת להם הרעה:

שיחה ה גילוי ערך היושר וחשיבותו באמת והיות התהלה נאוה לו לבדו:

שיחה ו ירמוז על שמחת העולם כלו בהתישר הדברים ועמוד הכל על מכון האמת:

כתב המשורר שלום הכהן: "המליץ הגדול הזה בעזוז כח דמיונו ברא עולם ציורי, וישם בו המדות הטובות והרעות כתבנית בני אדם, זו לעמת זו תלכנה תדברנה אף תעשינה, והן בחברתן זו לזו תועילנה או תזיקנה. והקורא בספר זה נחשב כרואה בארובות, וכמציץ מן החרכים, וירא ויתבונן במעשי בני אדם, מראשית עד אחרית, יביט וידע כי קץ צדיקים ישע וברכה, אף אם ראשיתם מצער, ואחרית רשעים נדמתה, אף אם ארכו ימי שלותם. ואבן פנה אשר ירה ליסד עליו מבנה שיריו הוא מוסר השכל, לתת להמון עם דעת ולפתאים ערמה, לבלתי שפוט למראה עין, לפזר תהלותם באנשי רהב וכזב, אשר בתהפוכותם יגנבו לב אוילים פיהם יהגה צדק ומשפט ובקרבם ארבם, וידעו כל עמי ארץ כי אך לישרים נאוה תהלה, ולתמימי דרך כבוד ותפארת".[2]

כתב הרב דב כ"ץ: "ביטוי להשקפתו המוסרית של רמח"ל, משמשים גם השירים והדרמות שלו המבוססים על אדני קודש. בעיקר, יש לראות תוכחת חיים וביקורת חריפה על שחיתות העולם במחזה שלו: 'לישרים תהלה'. בדרמה אליגורית זו, מביע הרמח"ל את השקפותיו הפילוסופיות בצורה מיוחדת. הוא אינו מציג את הכוחות הרעים והטובים של האדם בדמויות של גבורים ידועים, בתור נושאי הסיפור או הדרמה, כדרכם של אחרים, אלא לוקח את המושגים המופשטים עצמם, קורם עליהם בשר, גידים ועצמות, נותן להם את שמם העצמי המופשט, ומגלם אותם כאילו הם דמויות המושלות בחיים. המיצגים בדרמה שלו הם: השכל והיושר, הרהב והתרמית, התהלה והסכלות ועוד, המופיעים בעצמם כגבורים המשחקים בה את את התפקידים בתור דמויות חיות. בדרמה זו הוא מותח ביקורת על העולם, שהשקר והסכלות הם המושלים עלי תבל, ואנשי הגאוה והתרמית הם הנוחלים תהלה וכבוד ולהם הגדולה והתפארת, תחת אשר אנשי השכל והיושר, אנשי האמת הם לבוז וללעג ואין איש שם אליהם לב... לוצטו שופך את לבו התמים ומביע את שנאתו לחיי השקר הללו ומתאונן על חיי ההבל ושאיפות הקנאה והכבוד השוררים עלי תבל, האוכלים את האדם והגוזלים את מנוחתו. הוא משתוקק לברוח מן העולם ההבלי הזה, אשר כולו שאון ורעש המהמם את האדם, ולשוב אל הטבע לחיות חיים שאננים ושקטים, חיי תום ושלוה... כאן מתגלות לפנינו שאיפותיו של לוצטו לחיים ישרים ותמימים, אשר רק בהם הוא רואה מנוחה ואושר האדם".[3]

בין "מסילת ישרים" לבין "לישרים תהילה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המוסר "מסילת ישרים" והמחזה "לישרים תהילה" חוברו על ידי הרמח"ל בעת שהותו באמסטרדם. "מסילת ישרים" עוסק בדרך הישר בעבודת השם תוך תיקון מידות הנפש, על פי מאמר החסיד רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים (מסכת עבודה זרה, דף כ', עמוד ב'). "לישרים תהילה" עוסק בתיקון אדם ועולם. הגרסא הראשונה של "מסילת ישרים" חוברה כשיחה בין חכם וחסיד. השיחה בין יושר ושכל ב-"לישרים תהילה" במידת מה מזכירה אותה בצורתה. אם "מסילת ישרים" הוא הדרכה שכלית מדוקדקת היאך להתהלך בדרך ה', הרי ש"לישרים תהילה" מרפא לנפש ותמיכה לרוח של ישרי לב כהתמודדם עם בלבול העולם. אם בספר "מסילת ישרים" הרמח"ל ניצב כצדיק המכוון את התועים בגן המבוכה אל דרך הישר; הרי שב"לישרים תהילה" הוא כחכם המכיר את נפש האדם, על מחשבותיה ורגשותיה, לפני ולפנים, מלמד את נפלאות ההשגחה, ומעמיד חזון שיש בו מריח ניחוח של טהרה וקדושה וגאולה.

מקורות המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך "לישרים תהלה"
מאת רמח"ל

הֵן פֹּה אֲשֶׁר עוֹמֶדֶת
עַתָּה לְבַדִּי אָנִי[4],
אֶשָּׂא לְבָבִי אַף־כַּפַּי אֶפְרֹשָׂה,
אֶשְׁפּוֹךְ בְּמַר נַפְשִׁי אַף־רוּחִי יַחַד
לִפְנֵי אֱלֹהָי[5], כִּי זוּלָתוֹ אֶַפֶס
מָנוֹס וּמִשְׂגָּב סֶלָה[6].
אוּלַי בְּעָנְיִי יֵרֶא[7],
אוּלַי יְחַלֵּץ זֹאת נֶפֶשׁ נִבְהָלָה[8]
מִמּוֹקְשִׁים חִנָּם אֶל־רַגְלָהּ שָׁתוּ[9].
מוֹשֵׁל בְּעֹז עוֹלָם, שַׁלִּיט וָמֶלֶךְ,
אֶחָד וְאֵין בִּלְתֶּךָ[10],
יָכוֹל, אֲשֶׁר אֵין קֵצֶה
אֶל־עֹז יְכָלְתָּךְ סֶלָה:
אֶל־חֶפְצְךָ מֵשִׁיב הִנֵּה אֵינֶנּוּ,
אַף־צוּר אֲשֶׁר כָּמוֹךָ
הֵן בַּשְּׁחִָקִים אָיִן[11],
אַף כִּי בְּכָל־הָאָרֶץ,
מִי זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אָמַר וַתֶּהִי,
אוֹ יַעֲמִיד עֵצָה אִם לֹא צִוִּיתָ[12]?
מִי הוּא אֲשֶׁר־יָרִים אוֹ מִי יָנִיחַ
יָדוֹ וְרַגְלוֹ, צוּר בִּלְתִּי יָדָעְתָּ[13]!
מִי הוּא אֲשֶׁר־יִשְׁקוֹט בַּל תַּשְׁקִיטֶנּוּ,
אוֹ מִי יְעֻנֶּה לֹא עִנִּיתוֹ אָתָּה.
אָנָּא רְצֵה־נָא, הֵעָתֵר אֶל־נֶפֶשׁ,
זוּלָתְךָ מָנוֹס לָהּ לֹא יָדָעָה,
הוֹאֵל עֲשֵׂה־נָא חֶסֶד[14]
עִם לֵב בְּעָנְיוֹ מָר, רוּחַ דִּכִּיתָ.
גַּלֵּי חֲמַת אַפֶּךָ
אָנָּא רְצֵה הַשְׁבִּיתָה,
וּכְאָב רְצֵה־עוֹד אֶת־נֶפֶשׁ הוֹכָחְתָּ.
הוֹאֵל וְהוֹצֵא־נָא רַגְלִי מֵרָשֶׁת[15],
הוֹאֵל שְׁבוֹר פַּח, בּוֹ כָּעוֹף נִלְכָּדְתִּי,
לָמָּה לְעַוָּל, חֵלֶק
נַפְשִׁי תְּהִי, אֶל־אִישׁ כָּזָב שָׂנֵאתָ
לָמָה אֱהִי מִרְמָס, לָמָּה יָרִיעוּ
עָלַי רְשָׁעִים אַף־בִּי יִתְעַלָּלוּ
זֵדִים אֲשֶׁר תִּעַבְתָּ.
אֶהְיֶה לְצַדִּיק חֶבֶל,
אַל אֶל־בְּנֵי עַוְלָה, אֶהְיֶה אֶל־יֹשֶׁר
אָמָה, וְאַל־נָא בֵּית רַהַב שַׁלָּטֶת.

(תפילת תהלה בחלק ב, שיחה ג)

ביהדות איטליה הייתה סברא שצורת המחזה מקורה במקרא: הטרגדיה – בספר איוב, הקומדיה – במגילת אסתר, הפסטורליה – במגילת רות. מתקופת הרנסאנס ואילך הייתה גם מסורת של חיבור מחזות בעברית[16], אם כי כישרונו השירי והדרמטי של הרמח"ל עלה לאיך ערוך על היוצרים היהודים שקדמו לו.

כתב אברהם מנחם מנדל-מור: "השיר הדראמטיקי הוא הדובר על ענין מיוחד ונותן דבר בפי אנשים שונים, איש איש כפי מחשבתו ודעתו על הענין המדובר, גם הוא היה כבר לעברים מימי קדם, ושני דוגמאות לנו ממנו בכתובים, הלא הם ס' שיר השירים הנותן לפנינו עלם טוב רואי ועלמה רבתי חן הנצמדים יחד בעבותות ידידות, ואמרות טהורות בשפתותיהם על דבר תוקף שלהבת האהבה הבוערה בקרבם, ונאמנו דברי חז"ל[17] באמרם כי קדש קדשים הוא, באשר האהבה הטהורה בת השמים היא וממקור עליון מחצבתה. והשני הוא ס' איוב המצייר לעינינו דעות אנשים שונים על משפטי ה' ומעשיו לבני אדם, והמוסר היוצא ממנו הוא, כי קצרו עינינו מהבט אל מפלאות תמים דעים, באשר גם הרעות אשר מאתו תצאנה טובות הן לנו".[18]

המחזה "לישרים תהלה" נסמך על מחזה "מגדל עוז" שהרמח"ל חיבר בבחרותו, והוא מעין פיתוח עמוק, בשל ונעלה של מחזהו הקודם. שני המחזות כתובים בצורה של טרגיקומדיה פסטורלית, צורה שחודשה ברנסאנס והגיע לשיאה במחזות הפסטורלים של המשוררים האיטלקים טאסו וגואריני, כמאה וחמישים שנה קודם לרמח"ל. גיבורי המחזות הפסטורלים, זוג אוהבים שהמציאות מונעת את מימוש אהבתם, מצויים בארקדיה, ארץ דמיונית פלאית קדומה, בה למדים לתקן את מידותיהם עד שלבם מיטהר. תכלית המחזה לרפא את הנפש ולהשיב את ההרמוניה בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, ולעולם. לפיכך, לא בכדי הגיבורים של "מגדל עוז" נקראים שלום ושלומית. הדברים הללו קיימים גם במחזה "לישרים תהילה", אלא שהמחזה פחות אגדי, עמוק ומקיף יותר מחשבתית, נשגב בסגנונו, ופניו מכוונות לעתיד, כשנושאו העיקרי מידת היושר וניצחון האמת את השקר. אם "מגדל עוז", כמחזה הנסוב על אהבה תמימה, קרוב ברוחו ל-"שיר השירים"; הרי ש-"לישרים תהלה", כמחזה פועל צדק, קרוב ברוחו לספר תהלים. בפרט, הרבה שורות במחזה נסמכות על ביטויים מהמקרא, תוך חידושי מליצה שהרמח"ל הסבירם בספר "לשון לימודים".[19]

כמחזה מוסר, "לישרים תהלה" דומה חיצונית למחזות המוסר של ימי הביניים שדמויותיהם האנשה של מידות, אלא שהרמח"ל איננו עוסק במידות באופן מופשט כמו במחזות הישנים, וגם אין מחזהו עוסק בהתלבטות בין טוב ורע אלא בהבדלים בין אמת ושקר. הדמויות שבמחזה אינן רק מידות כלליות, כבספר "מסילת ישרים", אלא הרמח"ל הפיח בהן רוח חיים, כך שכל דמות קמה לחיים כבריה ייחודית כשלעצמה; מה שמאפשר לפרש את המחזה באופנים רבים. מהבחינה הזו, למרות כל המקורות שהשפיעו על "לישרים תהילה", זו יצירה מקורית.

מבחינה לשונית הרמח"ל עושה שימוש רב בהרמזים מקראיים.

נסיבות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת רבותיו של הרמח"ל על שירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין משורר בן משורר כסתם משורר, שמשורר בן משורר יונק מילדותו טללי שירה, ואילו משורר, אפילו אם קרא שירים רבים בילדותו, נדרש לפלס בעצמו את דרכו לעולם השירה. לעתים תכופות אבן-דרך שמשורר הגיע אליה לאחר שעבר כברת דרך ארוכה היא נקודת ההתחלה של משורר בן משורר. על משוררים בני משוררים בישראל נמנים שלמה בן דוד, רבי יהודה אבן גיאת בן רבי יצחק אבן גיאת, רבי ישראל באסאן בן רבי ישעיהו באסאן, מיכ"ל בן אד"ם הכהן, ועוד.

כמו משורר בן משורר, הרמח"ל גדל בילדותו ובנערותו באוירה של שירה הודות לרבותיו, רבי יצחק חיים הכהן מן החזנים "קנטריני" ורבי ישעיהו באסאן, שהיו משוררים. רבי יצחק חיים הכהן "קנטריני" לימדו בילדותו לשון עברית, דקדוק, שירה ומליצה. בין הנער משה חיים לוצאטו לבין רבי ישעיהו באסאן היה קשר מיוחד. רבי ישעיהו באסאן התייחס לרמח"ל כאל בנו. הרמח"ל היה בן בית בביתו, וניתנה לו גישה חופשית לספרייתו של הרב. גם רבי ישראל בנימין באסאן, בנו של רבי ישעיהו באסאן, וחברו הטוב של הרמח"ל, היה משורר. אברהם פיפרנו הוציא לאור משיריו בספר "קול עוגב", וכתב שם על הרב ואביו ששני הרבנים האלה היו נעימי זמירות ישראל בלה"ק[20]. על ההשפעה הגדולה של משפחת באסאן על התפתחות הרמח"ל כמשורר מלמדים ספריו הראשונים. ספרו הראשון: "לשון לימודים", העוסק בתורת השירה והמליצה, אליו צורף מחזהו הראשון "מעשה שמשון", חובר כקרבן מנחה אל רבו רבי ישעיהו באסאן. מחזהו "מגדל עוז" חובר לכבוד חתונת רבי ישראל באסאן.

"מגדל עוז" ו-"הרועה הנאמן" של גואריני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב ישראל אברהמס: "בת השיר העברית חייבת הרבה לגואריני. לוצאטו שאב את כל השראתו הדרמטית מגואריני. אל יפקפק איש בקביעה הזו מבלי להשוות את 'לישרים תהלה' ו-'מגדל עוז' עם 'הרועה הנאמן'. הדמויות והסצינות, ויותר מכך הסגנון קרובים זה לזה. לוצאטו יוצר אותו אפקט בחיקויו העברי, תוך שימוש במשקל ובנורמות דרמטיות דומות. בחיקוי, עם זאת, הוא מפרש מחדש. המחזה של גואריני לפעמים בוטה, ואיננו לגמרי כפרי. אך משורר עברי, מושפע ממודלים כמו שיר השירים, ידע טוב יותר היאך לפנות לחושים בטהרה.. מובן מאליו שמשורר עברי, באמצו סביבה כפרית לדרמה לירית, בהכרח כותב בכנות. לוצאטו לקח הרבה מגואריני, אך עידן וקישט את מה ששאל... הוא כמעט לא נותן לנו סיפור, אלא אלגוריה, מחליף את המורכבות הדרמטית של גואריני במדרש."[21]

"מגדל עוז" ו-"לישרים תהילה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לישרים תהלה", למברג תקנ"ט

כתב נחום סלושץ:[22]

"האיש הצעיר החליט לעזוב את שירת ימי הביניים, שעיכבה את התפתחות הלשון העברית. הדרמה האלגורית שלו, 'מגדל עוז', שחוברה בהשראת 'הרועה הנאמן' של גואריני, היה האות הראשון לתיקון. סגנונה מצטיין בעידון ובחיוניות שלא הושגו מאז חתימת התנ"ך. למרות הכברת המילים והיעדר עלילה דרמטית, היא ממשיכה עד ימינו לפנות אל הטעם הספרותי. נשימה שירית מחייה אותה, והיא מתאפיינת בטעם אמנותי שהוא מסימני ההיכר של מחברה."

"לישרים תהילה', דרמה אלגורית נוספת, שהופיעה ב-1743, נחשבת למודל מסוגה עד היום. היא פתחה תקופה חדשה, העידן המודרני, בתולדות הספרות העברית. האמן מתגלה בכל פרט ופרט. הכל מסגיר את מיומנותו - הסגנון, בבת אחת מעודן, משמעותי, ומדויק, מזכיר את הסגנון הטהור של המקרא, הביטויים הרעננים והזוהרים, ההשראה השירית המקורית, והמחשבה, טבוע עליה חותם פילוסופיה עמוקה ורגש מוסרי נעלה, חופשית מכל שארית של הגזמה מיסטית".

כתב אברהם שמואל אייזקס: "ב-1743 הוא חיבר את יצירת המופת שלו, יצירה שלעולם שמו יהיה קשור אליה - 'לישרים תהילה'. כשש-עשרה שנים קודם לכן, חיבר את 'מגדל עוז' - איזה נסיון צבר מאז! ליצירה חן בל יתואר, לא רק בתוכנה, המזכיר באותה מידה את השמחות והמכאובים של החיים, אלא בצורתה האמנותית, המגלה את האמן בכל דף, ומוכיחה את הגמישות של הלשון העברית. הדמויות בדרמה אינן סתם בובות: המחבר שאב במידה רבה, לא רק מדמיונו, אלא מנסיונו הנרחב; ובהרהורים שלאורך היצירה, חתומים הבשלות והאינטנסיביות של טבעו."[23]

כתב אברהם כהנא: "בשנת תק"ג הוציא לוצטו את ספרו 'לישרים תהלה' המוקדש כמנהג האיטלקים, לתלמידו יעקב בן משה די-גביס, ביום חתונתו. אחרי זמן רב שעבר מיום כתבו את ה'מגדל עוז' שבה אליו השירה. עובדה זו מראה על מנוחת נפשו ושלותו במדה ידועה, אחרי טלטולים ורדיפות רבות. אבל מה שונה היא שירת 'לישרים תהלה' מאותה שב'מגדל עוז'. באחרון הננו מוצאים את השפעת המקרא ודמיונות הזהר ושפע תמונותיו, תמונות אידיליות, אולם ב'לישרים תהלה' אנו מוצאים את הפילוסוף והאיש המנוסה שהרבה, הרבה למדוהו מקרי החיים ונסיונותיהם. ה'לישרים תהלה' הוא דרמה אליגורית. המחבר הגלים את המושגים המופשטים, הלבישם עצמות ובשר, וגם נתן להם את שמם העצמי, המופשט, ותכלית הספר היא פלוסופית במלואה, בעוד שאותה של 'מגדל עוז' היא לירית".[24]

רמח"ל, "מגדל עוז"

אמר ר' יונתן: כשאדם נער אומר שירי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים (שיר השירים רבה). מחזה פסטורלי הוא שיר לירי מיוחד, שיר רועים, שמשורר יכול לחבר, לכאורה רק בבחרותו, מתוך השראה נפלאה, בעודו עדין ושמח ותמים, בטרם ההתבוננות הממולחת של חיי השעה והמרחק בין חזון למציאות, ממעטים את ההשראה ומעכירים את רוחו. בגיל מבוגר, לאחר שסבל והכיר את הצדדים הפחות נעימים של האנושות, הדרך אולי היחידה לחבר מחזה פסטורלי היא להסתמך, ולו באווירתו, על מחזה פסטולי שחובר בגיל צעיר. ממילא המחזה השני פחות לירי מהראשון, אך מקורי, כללי ועמוק יותר מחשבתית; ואם מדובר במשורר גדול - אף מגיע לשיא אמנותי וסגנוני. כך "הרועה הנאמן" הפילוסופי של גואריני מבוסס על "אמינטה" הלירי של טאסו הצעיר; "הסערה" הנשגב של שייקספיר המבוגר מתעלה על "חלום ליל קיץ" הלירי של שייקספיר הצעיר; ו-"לישרים תהילה" של הרמח"ל בשיאו מאציל את "מגדל עוז" שחיבר בימי בחרותו.

כתב מאיר לטריס: "אעירך עוד, למען הוסיף לך עונג מדי קוראך בספר הזה להשוות שירים רבים בספר מגדל עוז עם שירים דומים להם, הנמצאים בספר לישרים תהילה, זה לעומת זה, אזי תשתומם על מלאכת המליץ הגדול, כי ידיו רב לו לתת אמרי שפר בפנים שונים, אשר לא נקלה היא לגזור אמר, למי היתרון. ואציגה עמך פה איזה מאמרים לדוגמא: מבוא המשל בשני השירים; שלום מדבר אל לבו ומאמר יושר; תפילת שלומית ותפילת תהילה; שלום מדבר עם ההד ותהילה עם ההד. קרא נא קורא נעים מאמרים כאלה (אשר תמצא עוד כהמה וכהמה) זה לעומת זה, אז תתענג על רוב חמדה בשתים".[25]

כתב א. ב. ריין על "לישרים תהלה": "עמוקה ונעלה מחשבת השיר; הפשטות ויפי הסגנון והדיקציה בם לבוש, מוסיפים חן לדרמה המושכת את הקורא. מהשורה הראשונה לאחרונה, יש הוד הנרשם בבת אחת אפילו בדברים הכי שוליים. אין אף שורה שטחית, אף מילה מיותרת. כל מונולוג או דיאלוג הכרחי לשיר, וכל השמטה היתה פוגמת במכלול... ההבדל הגדול, שבין יצירתו המוקדמת של המשורר לבין המאוחרת, אפשר להבחין בו מיד, כשמשווים את הפסטורלי שב-'מגדל עוז' לזה שבמחזה הזה. השני הוא בבירור העתק של הראשון, אך הרבה יותר מעודן, רוחני יותר, נעלה יותר מכל בחינה".[26]

הערכת שירו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך "לישרים תהלה"
מאת רמח"ל

הוֹלֵךְ וְתָר הִנֵּנִי
פִּלְאֵי תְבוּנוֹת מֵאֵין חֵקֶר לָמוֹ,
בּוֹרֵא וְיוֹצֵר כֹּל הֶרְאָה הוֹדִיעַ
אֶל־כֹּל אֲשֶׁר־עֵינָיו לֹא עִוֵּר סֶכֶל
אוֹ שִׁחֲתָה עַצְלָה, בִּפְלִיאוֹת צֶמַח
כָּל־הָאֲדָמָה אִם־שָׂדֶה אִם־יָעַר.
כָּל־מַחְשְׁבוֹתָיו מַה לִּמְאֹד עָמָקוּ!
כָּל־מַעֲשָׂיו מָה רַבּוּ!
כֻּלָּם בְּחָכְמָה מִכָּל־לֵב נִשְׂגָּבוּ.
שִׂים עֵינְךָ נָא עַל־שָׁרָשִׁים אֵלֶּה,
פִּיּוֹת פְּתוּחוֹת בָּמוֹ
לָרֹב מְאֹד הִנֵּה יִרְאוּ עֵינֶיךָ,
הֵם יִשְׁאֲבוּ יַחְדָּו, יַחְדָּו יִינָקוּ
מִשֹּׁד אֲדָמָה זֹאת אֶת־כָּל־הַלֵּחַ,
הַמְכַלְכְּלָם כָּל־עוֹד בַּחַיִּים הֵמָּה,
תּוֹךְ רַהֲטֵי גִזְעָם אוֹתוֹ יוֹלִיכוּ
מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף, אֶל־כָּל־בַּד, כָּל־חֹטֶר,
לִהְיוֹת לְמִחְיָה אֶל־כֻּלָּם גַּם יָחַד,
אַף־הוּא בְּעֵת צֵאתוֹ בָּלוּל מֵרֶחֶם
כּוֹנֵס בְּקִרְבּוֹ, אַךְ בִּלְתִּי נִבְדָּלוּ,
עָפָר וְשֶׁמֶן, אוֹ־גָפְרִית וָמֶלַח,
עִם־כָּל־שְׁאֵרִית כָּל־בּוֹנֵי כָּל־גָּשֶׁם,
בִּרְבוֹת תְּנוּעָתוֹ וּכְמַהֵר לֶכֶת
בֵּין שִׁקְתוֹת הַגֶּזַע,
יִמַּס כְּדוֹנַג, יִשָּׁפֵךְ כַּמַּיִם
מִמַּעְבְּרוֹתָיו, אוֹ מָקוֹם יָנוּחַ.
מֵרֹב זְמַנִּים כִּי עָלָיו יַחְלֹפוּ,
יָמִים וְלֵילוֹת, קֹר וָחֹם וָרוּחַ,
עוֹד יַחֲלִיף טַעְמוֹ, וּבְשֵׁם הַנֶּטַע
הוּבַל לְתוֹכָהּ, כִּי יִשְׁוֶה אֵלֶיהָ,
הִנֵּה יְכַנֶּה סֶלָה.

(מדברי מחקר בחלק ב, שיחה ב)

המחזה "לישרים תהילה" נחשב לפסגת שירתו של הרמח"ל. זו יצירה שלא הייתה כמוה בישראל מאז חתימת כתבי הקודש, שבמשך דורות עשתה כנפיים לדמיון קוראיה להרימם מעל לסביבת החיים שהיו שקועים בה, ואשר השפיעה מאד על הספרות העברית החדשה בדורות שלאחריו. למעשה במשך כמאה שנים כמעט כל משורר עברי ניסה לחקות את הרמח"ל וחיבר מחזה בהשראת "לישרים תהילה", אולי המוצלח מכולם "עמל ותרצה" מאת שלום הכהן, מעין המשך למחזהו של הרמח"ל.

כתב רבי שלמה מדובנא: "בדור שלפנינו קם איש חכם ומפורסם, החכם מהור"ר משה חיים לוצאטו ז"ל, וחיבר ספר נפלא להלל מאוד, קראהו לישרים תהלה. אין ערוך אליו בכל ספרי המליצה, מעת חשכו הרואות בארובותיה, בו הרים קרן לשון הקודש בו הצמיח שמש תהילת שפת עברית לישרי לב. אל המידות הטובות והרעות שם פניו, כמו האמת והשקר, היושר והעול, החכמה והסכלות, הסבלנות (שהיא פרי הענוה) והגאות, ודומיהם, ויעשם כתבנית בני אדם. ויפח באפם נשמת חיים, וישם דבר בפיהם לאמור: בואו נא ועמדו על רגליכם לתת כח איש את רעהו, להראות העמים והשרים למי יאתה התהלה ולמי ראוי השבח והתפארה, למי יתר שאת ויתר עוז בכשרון המעשה".[27]

כתב פישל לחובר: "הספר 'לישרים תהלה' של לוצאטו היה כספר-המופת בימי ההשכלה וזכה לחקויים רבים. 'פתשגן המשל' של לוצאטו על-דבר יושר בן-האמת, היוצא ובא בין העם ואיש לא יכירהו, ועל-דבר רהב, המתחבר אל תרמית ולוקח את לב ההמון ועוד מעט ולו תנתן התהלה ותהיה לו לאשה – פתשגן-המשל הזה היה חביב על האנשים, שלא זכו גם הם בתהלת ההמון. והלא רע יושר הוא פה שכל ואליהם נלוה גם מחקר בעוד שהסכלות הגסה היא שפחת ההמון – והניצחון האחרון הן גם הוא ליושר ולשכל. המשכילים כאילו ראו כאן את ניצחונם. הספר היה להם כעין ראי, שמתוכו נשקפו להם מלחמותיהם ותקוותיהם, ולכן היה חביב עליהם, עד כדי 'לרקוח' ולעשות כמוהו. בכלל הייתה הצורה האליגורית, צורת המשל, שיש בה מן ה'חכמה' והשכליות, חביבה על אנשי ההשכלה. ובה הן אפשר היה להביע דברים, שההבעה המפורשת, הגלויה, הייתה קשה להם. רבים הם אפוא אשר נסו לעשות כמעשה לוצאטו ב"לישרים תהלה", עד שכמעט אפשר להגיד, כי לכל חבורה וקבוצה של המשכילים היה מין “לישרים תהלה” שלה, שעל-פיהו גם נכיר הרבה את פני החבורה והקבוצה הזאת עם חלומותיה, תקוותיה ואמונותיה."[28]

כתב המבקר שלום שטרייט: "רמח“ל היה הראשון בשירתנו שהשתחרר מעצמו, ונתן לטבע, לאדם, לבעלי החיים ולעלילותיהם לעבור בעצמם על פנינו בהויתם המוחשית. לרמח”ל ניתן הכשרון להתבונן ולהסתכל במהלך חיי העצמים, ולמצוא עניין בהם כשלעצמם, מחוץ ליחסו הפרטי אליהם. הוא היה מסוגל לתת לפנינו חטיבת-חיים עם טפוסי בני-אדם שונים ומרובים, שיחיו על הגיגיהם וחלומותיהם המיוחדים שלהם, מבלי שיהא אף הוא נטפל עמהם וישקיע בהם שותפותו. הוא הסיענו איפוא מרשות הפרט למרחב של רגשות, הרגשות ורעיונות של אוכלוסין מרובים. ולא הייתה שירתו של רמח“ל רק המשך הדרגי בשלשלת התפתחות שירתנו בלבד, אלא היה הייתה הדרמה שלו גורם נמרץ ודוחף ליצירת הספור העברי הפרוזאי, שחסר היה בספרותנו כמעט מיום שנחתמה ה"אגדה". רמח”ל היה המספר הראשון – אם אמנם בצורה דרמטית שירית – אחר יובלות ודורות, שכלו אצלנו מבלי הותיר שום רחש-בטוי וזכר של חיים."[29]

כתב זאב יעבץ: "בכל הספרים שנכתבו בגולה לא נראה עוד יציר מלא חן ועוז, נעימות וחמודות, מדה וקצב כספר הזה ומלבד כל אלה לא הודיע איש כמהו, במשוררים ובמליצים אשר קימו מלפניו ומלאחריו, את כח לשוננו העתיקה להביע את כל דק וכל נעלם אשר בעמקי סודות טבע הבריאה, כאשר הודיע הוא בשיר זה, אשר היה למופת ולאות ולמועד לפרק חדש בספר תולדות השירה העבריה, אשר חדשה נעוריה למן העת ההיא".[30]

כתב חיים נחמן ביאליק: "שיר חזיונו הגדול, מבחר פרי עטו, 'לישרים תהלה', שפרסם באחרית ימיו המעטים והמלאים יגון, מעיד, כי כישרונו לא תש ולא הועם, אלא אדרבא, עוד הוסיף כוח ויפעת זוהר. שפתו מורטה, מחשבתו נתעשרה, ציוריו נתגבשו כבדולח, דמיונו הפיוטי רוכז והטכניקא שלו נשתכללה. בחזיון זה, עם כל פשטות תכנו ובנינו, יש בו כבר מכל הסמנים של פרי רוח מבוכּר, ומצד סגנונו הנפלא ראוי הוא להיות יצירת מופת... שירת רמ”ח בשעתה הייתה כעין 'גילוי', כעין נתיבה חדשה לא ידעה איש מן הקודמים לו. כמעט מהפכה. כולה הייתה חדשה; ברוח הנשגב שבה, בשפתה המלוטשה והמצומצמת, בפשטותה הטבעית ובהירות הגיונה, בצורת בנינה הנוח ומשקלה המרווח ובמקצת גם בחמרה ותכנה."

כתב אברהם כהנא: "בידי המחבר עלה להלביש את המושגים והדעות המופשטים בפיוטים יפים ונעלים, העולים על כל אשר יצא מקלמוסו עד אז במקצוע הפיוט. בין יתר מעלות חבור זה לא קטון הוא ערך הסגנון. בעוד שהיה יכול להשתמש בפסוקים ושבריהם הקרובים לו כל כך, בחר לו סגנון עצמי, ברור וטהור ומצוין במינו. ספר זה היה אחר כך למופת לצעירים רבים שהלכו בעקבותיו".[24]

כתב ישראל זמורה: "כמה הומור טבוע - בגלוי ובנסתר, בפירוש וברמז - בכל המחזה הזה. שאעפ"י שהוא כמין אגדה לירית, הרי יש בו בכל זאת אוצר יקר של דרמטיות, ויש בו, בלי ספק, כמה תכונות וכמה טעמים, המרשים לנו להזכר ב'חלום ליל קיץ', בלי שנגיע, כמובן, לצורך המיותר והמופרך מראש, של גזירה שווה, - אם כי מתקבל על הדעת שרמח"ל ידע והתעניין במחזות לועזיים, בעיקר איטלקיים, וכי למד מהם, בלי לחקות אותם, והשכיל ליצור לפי אפיו שלו העשיר ובכח כשרונו הבוחן ויודע גבולו ומדתו".[31]

כתב שלום הכהן: "והנה כל קוראי מליצת עברית יכירו וידעו יקר ערך גדולת הספר לישרים תהלה, אשר חיבר הגאון המופת, המליץ היחיד, כה' משה חיים לוצאטי ז"ל בשנת ה' תק"ג, על חתונת אחד מאוהביו באמשטרדם. מה אערוך ואדמה וישוה לו? לא קם כמוהו ואין ערוך אליו בכל ספרי מליצה מיום נסתם חזון הנביאים. ומה לי להלל המהולל מאליו? כל עין לו לראות וחיך לטעום יראה יקרא ויתפלא".[2]

רשימת מחזות ופואמות נודעים שחוברו בהשראת מחזות הרמח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר תהלים, פרק ל"ג, פסוק א'.
  2. ^ 1 2 שלום הכהן, עמל ותרצה, תרכ"ב (1861)
  3. ^ הרב דב כץ, רמח"ל תולדותיו, אישיותו ותורתו., תל-אביב: הוצאת "ביתן הספר", תש"ח
  4. ^ על פי לשון הפסוק ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק י': "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי"
  5. ^ על פי לשון הפסוק מגילת איכה, פרק ג', פסוק מ"א: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם"
  6. ^ על פי לשון הפסוקספר תהילים, פרק מ"ו, פסוק ח': "מִשְׂגָּב-לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה"
  7. ^ על פי לשון הפסוק ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק ל"ב: " כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי"
  8. ^ על פי לשון הפסוקספר תהילים, פרק ו', פסוק ד': "וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד"
  9. ^ על פי לשון הפסוק ספר תהילים, פרק ק"מ, פסוק ו': "מֹקְשִׁים שָׁתוּ-לִי סֶלָה"
  10. ^ על פי לשון הפסוק ספר שמואל א', פרק ב', פסוק ב': "כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ"
  11. ^ על פי לשון הפסוק ספר שמואל א', פרק ב', פסוק ב': "וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ"
  12. ^ על פי לשון הפסוק מגילת איכה, פרק ג', פסוק ל"ז: "מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי ה' לֹא צִוָּה"
  13. ^ על פי לשון הפסוק ספר ישעיהו, פרק מ"ד, פסוק ח': "וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי"
  14. ^ על פי לשון הפסוק ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק י"ב: "הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם"
  15. ^ על פי לשון הפסוק ספר תהילים, פרק כ"ה, פסוק ט"ו: "כִּי הוּא-יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי"
  16. ^ פישל לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ספר א, פרק א, תל אביב: דביר, תרפ"ח
  17. ^ משנה, מסכת ידים, פרק ג', משנה ה'
  18. ^ משה חיים לוצאטו, לישרים תהלה, עם הקדמה ותולדות לוצטו מאת מענדל מוהר, למברג: דפוס שרנצל, תרי"ט
  19. ^ רבי משה חיים לוצאטו, לשון למודים, חלק שני, לימוד ה, ירושלים: ספרית מקורות / הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ה
  20. ^ אברהם פיפרנו (עורך), קול עגב, ליוורנו: אליעזר מנחם אוטלינגי, תר"ו
  21. ^ ישראל אברהמס, דרכים צדדיות בארץ הספר העברית, גואריני ולוצאטו (באנגלית), פילדלפיה: חברת ההוצאה לאור היהודית של אמריקה, 1920
  22. ^ נחום סלושץ, הרנסאנס של הספרות העברית (באנגלית), פילדלפיה: הוצאת החברה היהודית של אמריקה, 1909
  23. ^ אברהם יעקב אייזקס, משורר עברי מודרני (באנגלית), ניו-יורק: דייויס, 1878
  24. ^ 1 2 אברהם כהנא, רבי משה חיים לוצטו, ורשה: תושיה, תרנ"ט
  25. ^ משה חיים לוצאטו, מגדל עז, תקצ"ז (1837)
  26. ^ א. ב. ריין, הרבעון היהודי: שירת החול העברית ל איטליה (באנגלית), 1911
  27. ^ משה חיים לוצאטו, לישרים תהלה, ורשה: ר' יואל, תרי"ח
  28. ^ פישל לחובר, ראשונים ואחרונים; מסות ומאמרים, שלום הכהן, תל אביב: דביר, תרצ"ד (1934)
  29. ^ שלום שטרייט, בעלות השחר: מסות, ר' משה חיים לוצאטו, תל אביב: הדים, תרפ"ז
  30. ^ זאב יעבץ, ספר תולדות ישראל, חלק שלשה עשר, ע' 126, תל-אביב: הוצאת "אחיעבר", תרצ"ז
  31. ^ רבי משה חיים לוצאטו, לישרים תהלה, עם אחרית-דבר מאת ישראל זמורה, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ט